הרגע שדמיינתי אחר

אני לא יכולה עוד. 

אלפים של סימני שאלה מתרוצצים סביבי, לא נותנים לי מנוח. 

הרבה פעמים הרגשתי שנגמרו לי הכוחות, לא הרבה מאד פעמים. אבל מספיק פעמים. בהחלט מספיק.

הפעם זה אחר. 

הפעם זה קורה ברגע שדמיינתי כל כך אחרת. רגע ששנים חלמתי להגיע אליו. 

ראיתי אותו שמח, ראיתי אותו ריק מסימני שאלה. אלה בורחים במנוסה, מחפשים דרכם, מפני סימן קריאה גדול ובהיר. זוהר ואהוב. מקרין אור ומפיג את כל סימני השאלה שמספיקים בבת אחת לרצרץ סביבי. 

ברגע הזה ידעתי למה. ידעתי בדיוק כמה. ידעתי איך ומתי והכי חשוב ידעתי עם מי. 

והרגע זה הגיע חסר דמיון לדמיונותיי. כלום לא דומה. אתם מבינים למה אני כבר לא יכולה יותר? 

אז אני לא יכולה יותר. 

אפילו לא יכולה לתת מקום לתקווה, לאמונה - שהרגע הזה עוד לא הגיע. 

ושהוא כן יגיע. 

ומה שהיה ומה שקורה, זאת רק הדרך. אליו. 

את הדרך בכלל לא דמיינת. אומרת האמונה הקטנטנה, שמחפשת מקום בין חוסר הכוחות והכאב. בדמיון שלך הרגע הזה הגיע ככה, בבת אחת. וזה מידי דמיוני, היא מחייכת מחכה שאשיב לה חיוך. 

אבל בין אין את הכח לחייך. אם זאת הדרך, אני עונה לה, אז מה מצפה לי בסופה? 

הרגע שדמיינת. היא מבטיחה. ונעלמת שוב מותירה אותי עם הכאב. 

אני כבר לא יכולה יותר. לא יכולה יותר לבד. לא יכולה יותר בכלל. 

01/05/16 04:09