פסיפס אתר יצירה

עוד רגע מיומן מסע

פורסם בתאריך ד' באייר תשע"ו, 12/05/2016

הסוף של הדרך ההיא, הוא רק התחלה. 

והאמונה הקטנטנה צדקה. זאת אומרת. עוד תצדק. אני מאמינה

וכשאני איתה היא כבר לא קטנטנה. אפילו שזה קשה - להחזיק אותה על אש גדולה שמחממת לי את הלב ומאירה לי את הנשמה. 

זה קשה, כי רוחות הכאב רוצות לכבות אותה. לכבות אותה לתמיד

 

וזאת מלחמה תמידית בינה לביניהן. והשאלה איפה אני, באיזה מחנה. 

 

אז הרגע שדמיינת יבוא, ובענק. ואז את תודי לאמונה שהייתה שם ברגעים הקשים של הדרך. תודי ותאמיני 

 

וכל הדרך הזאת, את עוד תביני, הייתה כדי שהרוחות יכבו לעולם. לעולם. 

ואיתם יעלמו סימני שאלה, ספקות ובלבול

 

ואת עוד תודי לזאת הדרך, תודה גדולה בלב שלם. תודי לשביל שהוביל אותך לשביל הזהב. ושם יחכה לך סימן קריאה ענק זוהר ואהוב

 

והוא יחבק אותך חיבוק ענק ואוהב

אפילו שאת עייפה מתלאות הדרך, מותשת וקרועה מבפנים ומבחוץ.

 

לא ככה חשבת להגיע לשם, לא ככה דמיינת. אבל תאמיני, לו זה לא יהיה אכפת, הוא חיכה לך. חיכה כל הזמן הזה. נתן לך ללכת בשבילים הכואבים האלה, כדי שהחיבוק שלו יהיה חם ואמיתי. ואת תרגישי אותו. 

 

כמו שדמיינת לפני שהתחלת לפסע, כמו שאת מדמיינת עכשיו. 

 

רק תאמיני.  

תגובהתגובות