זו עונת שלכת
האור מסתתר מאחורי ענן
וכולם לבושים היטב-
שכבות סרוגות זו על זו
מתחממים מחיבוקם של אחרים.
אנשים מתקלפים מנבכי הלב
בכל משב רוח קלה
אחד אחד , בדידים של עצב
יבשים ודקים על אדמת הזיכרון.
אני
ממהרת לגרוף
לקפוץ לערימה במגפי גומי אטומות
האם לנסות להציל, לשמור באלבום?
העדיפה גריסה קלת דעת ברגל גסה?
קולם הפריך של שברון הלב והאשמה מהדהדים באוויר
גם שכבר הבכי שטף הכל בקווים קטנים
לדמותם
הנטמעת באדמת הזכרון הבוצית
מכאן, אני מבינה,
אין כבר דרך חזרה
תגובהתגובות