פסיפס אתר יצירה

 

שלג.

פורסם בתאריך ד' בסיון תשע"ט, 07/06/2019

את הפעם הראשונה שבה ראיתי את השלג יורד אני זוכרת כאילו היא הייתה אתמול, אף על פי שהיה זה אשתקד.
בהתחלה לא כל כך הבנתי מה קורה לשמיים, ואולי גם נבהלתי מעט מהפתיתים הלבנים שהם התחילו להוריד, ושהצטברו להם לאט לאט בכל פינה ברחוב שאליה הגיעו. לכן רק עמדתי מופתעת בחלון.
כשאמא ראתה את השלג, כבר עמדו שני אחיי הגדולים לידי והלהיבו אותי על המתרחש בחוץ, על כל שנוכל לעשות איתו, ועל העולם החדש הנפתח בפנינו עכשיו, כשהוא סוף סוף הגיע. בשלב הזה לא נותרו לאמא הרבה ברירות, ובשילוב של רצון וקצת הכרח היא רק הכינה אותנו אליו באהבה.
מה לא עטף אותנו עת יצאנו אל הממלכה הלבנה שבחוץ? מכף רגל ועד ראש חיממו אותנו מיטב הבגדים שאמא נתנה עלינו, על מנת שנהיה מוגנים מהצינה בחוץ, והסרבול היה גדול. בקושי עינינו נשארו גלויות, אך כל זה היה שולי לעומת השמחה העצומה שהייתה בנו כששעטנו החוצה בצווחות גיל.
כשיצאנו כבר היה הרחוב מכוסה בשכבה עבה וצחורה של שלג מסנוור וקורץ.
הכל היה כל כך טהור, עד שלרגע שכחתי את העולם שמתקיים כאן בדרך כלל, ואת צבע הכביש ורעש המכוניות. הכל היה שקט ונקי, ורק קולות צחוק נשמעו סביבנו. את דקות המשחק הארוכות והכיפיות האלו לא אשכח כל חיי.
בשלב הזה כבר הייתי בטוחה שכך זה יישאר לנצח, אבל דווקא אז הלבן הלבן הפסיק לרדת מהשמיים, ומאידך השחור החל לאט וביעילות לתפוס את מקומו, בעיקר בגלל דריסת הרגל הגסה שביצענו שם ביחד כולם.
אט אט השחיר השלג הצחור שלי, וגם אווירת הצחוק הלכה ודעכה. השיא הגיע כאשר השליך אחד הילדים מעט שלג לעבר חברו ופגע בי בשוגג. אחי הגדול והמגונן לא יכול היה להישאר חייב בשמי, ותוך דקות ספורות הידרדר המצב ככדור שלג, וגן העדן הלבן שלי הפך ללא התראה מוקדמת לשדה קרב שחור, כואב וקר, שהסתיים רק הודות לכך שתשו כוחותינו, ולכך שקראו לנו האמהות לחזור הביתה לקראת החשיכה היורדת לעולם.
עליתי בתחושות קשות הביתה, ובשעה שהתקלחתי במים החמים והנקיים עבר גם הרחוב מקלחת משלו, והגשם המיס את הלבן המעט שנותר, שטף את השחור המלוכלך שכיסה הכל, והשאיר את השמיים, הכבישים והבתים אפורים. אפורים ועצובים.
לא היה זכר לנקיות שהייתה כאן אך כמה שעות קודם.
רק כמה מנורות רחוב צהובות הזכירו שהיה כאן פעם אור.

את הפעם הראשונה שבה ראיתי את השלג יורד אני זוכרת כאילו היא הייתה אתמול, אך לא פחות טוב מזה אני זוכרת איך עמדתי באותו המקום שבו ראיתי את הלבן הצונח, וראיתי גם אפור. אפור קודר, סתמי ומייאש.
אני זוכרת את חוסר האונים והצער שאפף את כולם, ובמקביל את המהירות הבלתי נסלחת בעיני שבה התרגלו כולם בחזרה לאפור השגרתי.
טוב טוב אני זוכרת את כל זה,
אך אני זוכרת גם איך עמדתי בחלון, ובזמן שהגשם ירד ירדה איתו לליבי גם תקווה גדולה וציפייה אמיתית לשלג הלבן שישוב בשנה הבאה.

"לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ." (ישעיהו א', יח')

תגובהתגובות