הזיעה מעוורת את עיניי, אך אני ממשיכה להישירן אל הפלסטיק השחור האוטם את העיניים שמולי, שתראה, שתתחרט. לצדי מייבבת אחותי בדמעות שאני ייבשתי מזמן, ובמרחק ממנה עומדת אמא ומניפה ידיים בהרצאה אילמת לאוזניי העייפות.
עפעפיי מייחלים להסתגר בהגנת חדרי, אך המדים הכהים שמקיפים כל פינה ביישוב לא מאפשרים לי לשכוח, לא מאפשרים לברוח, ודגל ישראל הזעיר שעליהם לועג לתשוקתי.
אמא שומטת ידיה לבסוף, ואבא מורה לנו בהינד ראש כבד לצאת בעקבות לובשי המדים. לעזוב.
האוטובוס נוהם כחיה פצועה, ובולע לתוכו אחד־אחד משכניי, מאחיי – ובעקבותיהם אבי ואמי, שעזבוני עם רצוני להיאבק. אני עולה גם, כמי שכפאה רוח חמה, מותירה מאחוריי את קצף הגלים הרותח בזעם משלו, מותירה מאחוריי את שלוות העולמים שהייתה בו בקֵיצים שעברו.
~~~
משקפיה של אמא לחות מדמעות נסתרות. אני נפרדת ממנה בניד ראש קר, מכרבלת את ידיי לתוך התרמיל שמהווה לי בית. גם כך אני עומדת להתחיל באיחור את שנת השירות הלאומי שלי – למי היה מצב רוח בקיץ לחשוב על שירות לאומי – אין לי כוח לפרידות נרגשות.
אוטובוס מטרטר פולט אותי ברחוב קר וזר. אני מהדקת את התרמיל על הסוודר, וצועדת למרגלות הבניינים. כבר שלושה חודשים שאני מתגוררת בעיר – ועדיין לא התרגלתי למפלצות האימתניות האלה שמחליפות את הבתים מקורי הרעפים, שחייכו אליי כל שנות ילדותי.
אבל איני ילדה עוד. לא מאז שרמסו אותנו כך ברגל גסה, וגזלו את בתינו הצוהלים. רומסת ערמת עלים צהובים־חומים למרגלות העצים, עיוורת לכל היופי שהם מציעים, ונכנסת בדלת הבניין שבו הדירה שתהיה לביתי בחודשים הקרובים.
~~~
מחייכת חיוך חיוור לשיינדל, ופונה להגביר את החימום ברדיאטור המזדקן. זו הרוטינה הקבועה אצלה: פעם חם לה מדי, פעם קר לה מדי. והרדיאטור ואני – פועלים בהתאם.
שיינדל מצמצמת עיניים כשאני שבה אל כורסתה הממוסגרת בחלון הסגור והסוער. משקפיה מתנדנדים על קצה אפה, כשהיא מורה לי באצבע קמוטה להביא את האלבום.
האלבום כבד, ואפור. התמונות שבתוכו מאפירות את לבי ואוטמות את אוזניי. שוב תַּרצה שיינדל על כל משפחתה שאבדה, הן בשואה והן בארץ – ולכן הותירה אותה ערירית ומזדקקת לביקוריה של בת שירות מזדמנת – ואני, אין לי כוח לשאת גם את הצער הזה.
כששעון הקיר חורק את השעה אחת, אני משחררת את הבית האפור מנוכחותי, מזנקת אל הגשם הסוחף שבחוץ, ועולה באנחת רווחה על האוטובוס שמטרטר אותי לדירה.
~~~
שמונה בבוקר, יורדת מהאוטובוס, ועושה את דרכי ברחוב המוכר. כתמים צהובים־זורחים, שצמחו להם פתע בצד המדרכה, מפליאים אותי. חופשת פסח שלמה שלא הייתי כאן – והנה, פתאום גם בעיר יש פריחה.
כורסתה של שיינדל מקבלת אותי בברכת שלום עליזה משהו, כשהאישה המאכלסת אותה קמה במאמץ, ניגשת למטבח, ומוזגת לי כוס מים קרים.
הרוח בעד החלון הפתוח משתלבת עם המים הקרים, ומאווררת אותי. אני מציעה מיוזמתי להוציא את האלבום.
קמטיה של שיינדל מתחייכים כשאני מתיישבת לידה, והיא מתחילה לדפדף באיטיות המוכרת, המתמכרת.
"את רואה?" היא צוחקת אליי את שיניה התותבות, הצחורות, "כאן אנחנו בים. בפעם הראשונה בישראל!"
בים? לבי מדלג ועיניי נרכנות אל התמונה, לראשונה בוחנות אותה היטב. המים האפורים שבתמונה אינם דומים לכחול העמוק שהכרתי, אך אני מגלה פתאום שגם בצבעי השחור־לבן הללו יש מזכרת נעימה לגלים, שכבר חודשים רבים לא חשו את כפות רגליי היחפות.
התמונות הבאות מעניינות אותי גם הן פתאום – או שמא אלה המשקפיים הוורודים שעטיתי כבר בבוקר – ופתאום אני מוצאת את משיחות הצבע הזרוקות בין גווני האפור העתיקים.
שיינדל מדפדפת בחיות שעוד לא ראיתי בה, ואני נכבשת בחיוניות, מקשיבה ברתק, וכשהשעון מתקתק את השעה אחת – אני מרימה אליו מבט מופתע.
בחוץ, כשאני ממתינה לאוטובוס, אני יודעת פתאום שלא לדירה אסע.
אולי הוא לא יהיה צלול, שם בתל־אביב המזיעה מפיח מכוניות, אך קסמו עדיין ישטוף את אצבעות רגליי, וימיס את הגוש הקשה שתפח בלבי במשך תשעה חודשים. והוא ימתין לי שם, יחכה ששוב אתעטף באהבתו – הים.
תגובהתגובות