יצירות של אין ואפס | יצירות ש-אין ואפס אהבה

בסוף כולם חוזרים.
זה הטעם הישן.
המקום הבטוח,
המקום המקרב.
המקום שבו הכי נח ללב.
יוצאים לחפש את האור,
בסוף כולם חוזרים הביתה-
למזמור.
כולם נוגעים בה,
באחת.
כולם חושקים בה,
בשבת.
אז הלכנו..
קצת החלפנו כיוון.
רצינו לטעום מערב,
רצינו לטעום שלא בהשגחת הרב,
אבל חוזרים בסוף,
ומשחקים אותה שזה כבדרך אגב.
חוזרת עם מכנס,
חוזר עם קוקו

ואני עוד בטרם היותי גוף אדם
אהבת נצח אז אהבתיך.
ובעת רדתי לעולם מעומעם,
בין אלפי אבידות ביקשתיך, חיפשתיך.

הן כמקדם אחד היינו,
ונועם אור קודש עלינו חפף,
ואני נשבעתי מעת שהופרדנו,
כי היות לאחד שוב הינני נכסף.

וטרם ארחיב צעדי,
אאיר לך פניי ואכסה פנייך,
אעצור בתפילה לאשר עימדי,
בעומדי למולך ועיניי בעינייך.

ועת אקדשך ואבחר בך, כאז,
ינגה

יקרה שלי!
שאלת אותי מה שלומי,ואני שלחתי לך חיוך קורן,
אבל בלב רציתי לבכות.
שאלת אותי איך עוברים הימים,ובקול שקט חלקתי חוויות,
אבל בלב רציתי לזעוק לך את הזוועות.
זרקת לי מחמאה,ובתגובה צחקו לי העיניים,
אבל בלילה,רחוק ממך,הן שרפו,הורידו דליים של מים.
אמרת לי בכל הזדמנות שיש לי לב ענק,לב זהב,
וכל כך רציתי לצרוח לך,כמה שהוא קטן,כמה שלא נותר בו עוד מקום להכיל,-הוא

יש רגעים שאדם חושב שהוא יודע מי הוא.
יש רגעים שאדם בטוח שהוא אדם,
יש רגעים שאדם מפחד להפוך אדם אחר,
יש רגעים שהמסגרת של האדם כבר לוחצת עליו כאדם,
ולא נותנת לו להיות האדם שהוא לא חשב שהוא יכול להיות.
יש ואדם רוצה להיות אדם חדש אבל לא מאמין שנותרו חידושים,
גם בשביל פשוט בן אדם.
ויש פעמים שאדם נמדד ביכולתו להיות אדם,
יש רגעים שנדמה כאילו באדם אין אדם.
ויש
שאדם נעשה

אתה יודע?!
הרבה השתנה מאז נפגשנו.
הרבה גדל בי. בוודאי גם בךֳ.
וביני לבינך, במרחב שחלקנו,
נפתחו ניצנים של שמחָה.

אתה יודע?
מזדמן למדתי לסלוח לנו.
להחליק על קמטי שיכחָה.
וביני לביני, במרחב שפיתחתי,
לאפשר לעצמי שוב סליחָה.

אתה יודע,
אני עובדת שנית פה עלינו
על עצמי ועצמי ו-עצמךֳ.
וביני לבינו, בשמיים שלנו,
מתנהלת שנה כבר שיחָה.

ואולי

שערו פרוע
ופניו מוכתמות
איש מגודל
ונראה
כאיש מערות.
אבל תביט,
תביט לו בעיניים-
הן בוערות.
--------------
חיוך לו קבוע
אומרים
איש רגוע
תוכל תמיד לעבור
אבל רגע
עצור.
תביט,
תביט לו בעיניים-
הן בוערות.
--------------
על עומדו נטוע
שונה דרכו כבכל שבוע
חריצים של גיל
טבועים בעורו
וניתן לחשוב שמתמיד-
כמו עוד זקן
ומה

בין לבין,
בין השחור לסרוג,
בין הקטיפה לריקמה,
בין המקורזל לפרוע , לשקט, לרועש.

בין לבין הוא שוב ימצא את עצמו יושב שם,
מחכה.
מחכה לצלילים, מחכה למנגינות , מחכה לאנשים שיעברו דרכו.

ושמא ציפייה יש בה, באותה הישיבה, בלב המחכה,
שמא דריכות של קודש נשקפת בעיניו?
או אולי, בינות לנימי העין, אהבה אין קץ נשקפת?

בין לבין.

בין לבין הוא יימצא את