פסיפס

בתוך בני ישראל

עברתי לכאן. שלום לכם.

ברוכים הבאים בשם ד'.

אח! מה צמאה נפשי לא-לוקים, לחוש בטובו המתגלה בנסתר, לשתות בגעגוע את מילותיו. מה כספה נפשי לשוב לחצרות בית ד', להקריב לו את מילותי ונשמתי על מזבח לכפרת עוונותי הרבים מנשוא. מה אכסוף בדמדומי ערביים ובצלילי שחר וחצות איכה בראש השנה ואין לתיקון ואני אדום בשמרי ואשב לליבי לנשוא מאומ מתקנתו.

מה רב הוא הדר השכינה, מה נהדר הוא זיוה בעת מתגלה בעטוף הטלית המצוייצת בעמל ידיים יגעות, מה רבו כיסופיי וגעגועי בצמאון נפשי לחזות בקל חי, א-ל שמוע קולו, א-ל האזן דברו. במילות מתערפלות בכאב ובלילה אני שומע את הדי נשמתי הזועקת לשומעך להכירך לתת את נפשי לך בתמורה למילה בודדה, בתצלילי טוהר שקט בחלל הפנוי אני שומע את זעקתי לך, ממלא כל עלמין, אם בצמצום, פנה לי דרך בתורתך הקדושה, ואם בחינת סובב כל עלמין לאמלא רצונך אזי אף בקו זה, גלה לי, כי עייפתי תהוה ונוע סחור סחור בחיפוש אחר דיוקי נשמתי באפלת שחר.

איי! רבים קמים עלי רבים אומרים לי אין ישועתה לו בא-לו ים סלה ועתה ד' עד מתי שובה נא והנחם על הרעה כי רבים עצבי ומיד אדם א-ל אפולה שרת בטובך ומגל ואראה נפלאות מתורתך בדממת נשמתי כי רבה היא בעת אבודד.

יודעת היא הנשמה שתאחד באור ד' על ידי פעולתה בימי חייה בקודש ובדרכיו ומצוותיו על כן אוהבת היא הללו עד אין חקר וצומחת היא, כאור מאוצר שלמעלה, מתוך ערפל הבוהו,' ד' אמר לשכון בערפל' ומתנוצצים רסיסים הנאחזים בחיים לעלות ליש ויחדיו התהוו לנשמת חיים. ומה נחמדה דרך זו אשר גן אלוקים זה ההולך ומתעלה ומפכה מעיינו החי,' והארץ האירה מכבודו ', וישנן נשמות כה רבות אשר עומדות במלוא צביונם, מלאות אור, בהוד ויפעת עולמים אשר נגאלו משחת כל ידי הארת חסדו של הקדוש ברוך הוא.

וידע אני, כי כל הנשמות משתוקקות מעלה מעלה אל האור העליון, ונסחפות בשיטוטן אחריו ונאבדות ולב אב רחום מחזירן אליו , כי לדבר ד' הן חרדות, ומורא שמיים הוא שיחן ושיגן הפנימי, בו כל מעיינהן.

וכל הגוף והחברה ועצמים הסביבתיים אינם אלא אבני דרך בדרך הנשמה חזרה אל מקורה.

ויש להתרעד ביראה קדושה מקדושת הנשמה האלוקית העליונה של כל נפש מישראל, ולהיות מלא שוקקות וחמדת עולמים לקדושת רוממות קרן ישראל בכלל, ולהצלחתו של כל יחיד מישראל בכל מעשי ידיו... אשריכם ישראל

(הרב זצל, אי שם בשמונה קבצים)

תמיד צריך לזכך את המחשבה, שתהיה ברורה בלא סיגים של דמיונות כוזבים, של פחדי שוא, של תכונות רעות, של העדרים וחסרונות. אמונת אלהים מאשרת את בני האדם רק כפי אותה המדה שהגדולה האלהית נחקרת ונלמדת מאותו החלק החשוב שלהם, שהוא ראוי לכך. אז מאירה הנשמה מאור העליון על ידי הדבקה באהבה ודעה שלמה לחיי החיים, וכל ההרגשות, הדעות והמעשים מתעדנים. כפי גדל הזכוך של יסוד היסודות הזה בתוכיות הנפש, כן תגדל ביותר הפעולה שתפעל גם הדבקות האלהית שברגש ושבהתפעלות הלב לנהל את כל מהלך החיים באורח ישרה.

(הרב זצ"ל, אורות, זרעונים- יסורים ממרקים)

בְּכָל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶֹיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ, וּבְכָל עֵת – חֲשׁוֹב בְּלִבָּךְ כְּאִלוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ, כִּי כְּבוֹדוֹ מָלֵא הָעוֹלָם. וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ. וְתִתְבַּיֵּשׁ מִכָּל אָדָם. וְאִם יִקְרָאֲךָ אִישׁ – אַל תַּעֲנֵהוּ בְּקוֹל רָם, רַק בְּנַחַת כְּעוֹמֵד לִפְנֵי רַבּוֹ. וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד, אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ. וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ. וּתְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶֹיךָ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, וּבָזֶה יִהְיוּ כָּל יָמֶיךָ בִּתְשׁוּבָה. וְהַסֵר כָּל דִבְרֵי הָעוֹלָם מִלִבְּךָ בְּעֵת הַתְּפִלָּה, וְהָכֵן לִבְּךָ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְטַהֵר רַעֲיוֹנֶיךָ, וַחֲשֹׁב הַדִּבּוּר קֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֶנּוּ מִפִּיךָ.
(אגרת הרמב"ן)

מירידת העולם והשפלת הנשמה הישראלית נפרד היחוד העליון ממקור אחדותו ועלה למעלה להרקיע לשחקים. בעולם החיים לא יופיע כי אם נגהי הזהרורית של היחוד התחתון, הנשאב מהבורות השאובים ויד זרים בו נוגעת. וכנסת ישראל תחיל תזעק בחבליה: אוי נא לי, כי עיפה נפשי. רזי תורה לחיצונים נמסרו. התורה נשרפת, גויליה נשרפים ואותיות פורחות^,לבני ציון היקרים אפר תחת פאר הושם. קמים נבוני לבב בחצות לילה וידיהם על חלציהם כיולדה: על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים. ויודעים הם ומכירים את עמק הצער במקורו ובתולדותיו, יודעים הם, שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה, כל הרשעה והזוהמא, אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמים, צער השכינה, צער האידיאליות המהותית בהפרדה ממקור תענוגיה, והאידיאליות העליונה ברוחם של הבריות ובחירת האדם, תשובת ישראל ורוממות אצילות הרוח הרציני, היא קשורה. והם קוראים לתשובה, ואנו ליה ועינינו ליה

( הרב זצל, אורות המלחמה פרק י')

העולם ומלאו לאור ישראל מחכים, לאור עליון של בהירות תהלת שם ד', של עם זו יצר לו אל לספר תהלתו, הידיעה המנוחלת מברכת אברהם, הברוך לאל עליון קונה שמים וארץ, לעם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, לעם אשר ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, העם המטהר את העולם כלו מטומאתו ומכל מחשכיו, העם אשר נחל חמדה גנוזה, כלי חמדה, שבה נבראו שמים וארץ:
(הרב זצל, אורות ישראל ותחייתו פרק ה')

מתוך ההכנה לרעיון האלהי, מתוך הנטיה העצומה שלרוח האדם בכללו להתבסס על יסודו של זה ולמצוא שמה את מחסהו ובסיס עמדתו, ההמשכה הפנימית אל האורה והמנוחה, אל הרוממות והאלמות שברעיון האלהי, סובב הולך הוא רוח האדם לבקש את מגמתו בדרכים שונים, בחזיונות מתנגדים זה לזה, בערבוביה של ערפלי צלמות עם נצוצי נגה, עד שבא הבטוי החי של האידיאה האלהית בלבוש הסגנון הלאומי ברום הגובה וההתאמה בישראל.
(הרב זצל, למהלך האידיאות בישראל, ב)

לאחד קראתי נועם, אלו ת"ח שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה
(סנהדרין כא.)

האהבה, המפתחת את הנפשות העדינות ומכשירתן להרגשת המוסר היותר עדין ומרומם, הרגש האדיר הזה, שהוא באמת נושא הקדושה, התפארת וההוד, שהמין האנושי אמנם מתגעגע עליו, אבל לא יכל עדיין להכירו בעצם טהרו, רעננותו וטבעיותו, - השירה הנשגבה והקדושה הזאת לא תוכל להאמר כ"א עם המילוי הגמור והשלם של החיים, החמריים, המוסריים, והשכליים, לכל סעיפיהם, שרק אז יוכל האדם להתנשא אל אותו החופש המוחלט, שנטיותיו הנפשיות ילכו במלא עזם ותקפם, ובפרשן כנפיהם, אל מלא רוחב החיים לכל צדדיהם, לא ימצאו שום מעצור ומכשול
(הרב זצל אדר היקר ג)

הננו חשים במלא נשמתנו את ההכרח של הטוב המוחלט, את האי אפשרות של אי הויתו, ואת העריגה הבלתי פוסקת במעמקי לבבנו להתעלות אליו, להתקרב אל מרומיו, לחזות בנועמו. הננו מרגישים, שהטוב השלם בהשלמת הויתו, החפשי מכל גדר, מכל תנאי וחוק, מכל תאר ושינוי, מילואו הוא מילוי עולם. אין מקום למילוי שאיפתנו אל טוב זה אלא בהסתכלות האפשרית בניצוצי זיוו, אחרי אשר ירדו אלינו וימלאונו עז וחיים, נצח והוד. הננו אחר כל החזיון הזה נשארים צמאים אל התעלות הטוב, אין אנו מקיפים את מלא היקף הטוב בתומו, כי אם כשנחזה בו, לבד מילוי הטוב, גם כן התעלות הטוב, פריחה תמידית, תוספת עז ועילוי בלי מצרים, בלא עמידה. מילוי הצמאון האידיאלי הזה יורנו דעת במה להבחין בין האור האלהי לאור העולם, החי ממקורו. האור האלהי מרוה אותנו את צמאוננו הנשגב אל הטוב המוחלט, הקיים במרומיו, והאור העולמי, ההולך ואור, ההולך ומתעלה, מחיי מקורו, ידשננו מהטוב של ההתעלות, של תגבורת הכח, של הוספת העילוי, שהננו לו כל כך צמאים ונכספים.
(הרב זצל, אורות הקודש ב' מאמר רביעי פסקה ח)

החלומות הגדולים יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן. חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ, חולמים בעלי המחשבה הגדולים לתקין העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון. הגסות של החיים החברותיים, בהיותם שקועים רק בצדם החמרי, נוטלת את אור החלום מן העולם, את זהר ההרחבה שלו, את עליתו העליונה, מהמציאות הקודרת, עד שהעולם מפרפר במכאובים מתוך עקיצותיה הארסיות של המציאות, חסרת זהר החלום. רק המכאובים הם יסורי אהבה, הם ימרקו את העולם, יבררו לו, כמה גדולה היא הטעות של המתפארים במציאות הלקויה, בעת אשר רק החלום החפשי, המורד במציאות וגבוליה, הוא הוא באמת האמת היותר הויתית של המציאות. ואז שב חזון החלום והיה למחזה ברור. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות, ותמונת ד' יביט. (הרב זצל שמונה קבצים ג:רכו)

ארץ ישרא-ל היא מיוחדת לסגולת אהבת השם יתברך. על כן ההדרכה של עם ד' בארצו צריכה להיות על-פי דרכי האהבה, לא על-פי דרך של יראת העונש, שאין ראוי להשתמש בה בקביעות.

(קובץ ראשון ליפו, סא)

לבני ציון היקרים אפר תחת פאר הושם. קמים נבוני לבב בחצות לילה וידיהם על חלציהם כיולדה: על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים. ויודעים הם ומכירים את עמק הצער במקורו ובתולדותיו, יודעים הם, שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה, כל הרשעה והזוהמא, אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמים, צער השכינה, צער האידיאליות המהותית בהפרדה ממקור תענוגיה.
(אורות המלחמה)

יסוד חיי המשפחה הוא להכיר שרק על ידי שני'הם ישתלם הבניין, ולא להיות רק ל'עזר' לבד לתועלת היחיד, כי אם ל השלמת שני'הם - 'כנגדו'
(לנבוכי הדור, פרק הא)

לפעמים מרגיש האדם, שאיזה חלק מן התורה והחכמה נדרש לו לפי תכונתו ותיקון נשמתו וכל מהותו, וכשהוא נוטה ממקצועו לדרך אחר מרגיש הוא עצבון ושברון פנימי בקרבו.
(אורות ישראל ותחייתו, פסקא כג)

ישנם בעולם חסידים, פלוסופים, אנשי קודש ואנשי אלהים, אבל אין בנמצא אומה, שנשמתה העצמית לא תוכל להשתלם כי אם על פי המגמה של האידאה האלהית העליונה בעולם, כי אם ישראל
‏(אורות התחי'ה, סד)

אמונה - אינה לא רגש ולא שכל, א-לא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה
(מאמרי הראי"ה, עמוד ע')

כל חטא מטיל חרדה מסוימת על הנפש, שאינה מסתלקת כי אם ע"י התשובה, ולפי עומקה של התשובה החרדה עצמה מתהפכת לבטחון ואומץ לבב
(אורות התשובה פרק ח פסקא יג)

חֲשׁוֹב בְּלִבָּךְ כְּאִלוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ, כִּי כְּבוֹדוֹ מָלֵא הָעוֹלָם. וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ

(הרמב"ן)

אמונה אינה מצטמצמת רק באמירת אני מאמין, בזמר אני מאמין או בריקוד אני מאמין. אמונה היא לימוד, יש ללמוד, לשנן, ולחזק בקרבנו את יסודי האמונה, עד שתהיה להכרה וידיעה שלמה בעולם כולו...

(רבנו, כשנשא-ל מה יחודי במרכז)

[וְאׇזְנֶיךָ קַשּׁוּבוֹת לִתְפִילַּת הַמָּקוֹם הַזֶּה, תְּהִי נָא אׇזְנְךָ קַשֶּׁבֶת אֶל תְּפִילַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּפִילַּת עֲבָדֶיךָ]

אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ

בְּאֶחָד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצֶךָ

גַּל עֵינַי, שֶׁאֶרְאֶךָ:

דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ, הָקֵם לְעַבְדֶּךָ אִמְרָתְךָ!

הַיְשֵׁר לְפָנַי דְּרָכֶךָ

וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ

זָרַח בַּחוֹשֶׁךְ אוֹרְךָ

חִפַּשְׂתִּי, וְאֵיךְ אֶמְצָאֲךָ.

טוֹבִים וּנְכוֹחִים דְּבָרֶיךָ

יִשְׁלַח מִקּוֹדֶשׁ עֶזְרְךָ

כָּלוּ עֵינַי לְאִמְרָתֶךָ.

כֹּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ

לְהוֹדִיעַ שִׁמְךָ לְצָרֵךָ

לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ.

(וַאֲנִי בָּאתִי בִּדְבָרֶיךָ

נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ

עַם זֶה מְאַשְּׁרֶיךָ

דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ)

מָה אֲשִׁיבְךָ!

מְעוֹן בֵּיתֶךָ,

מְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ,

מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ---

נֵר לְרַגְלִי דְּבָרֶיךָ,

נְזַמְּרָה גְּבוּרָתְךָ,

נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתְךָ!

שִׂמַּחְתַּנִי בְּפׇעׇלְךָ!

עַם זֶה מְאַשְּׁרֶיךָ

עַל עָרֶיךָ וְעַל עַמֶּךָ

עַל עַמְּךָ בִּרְכָתֶךָ

עַד אַגִּיד לְדוֹר זַרְעֶךָ:

עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתוּמָּתֶךָ

עַמִּים יִפְּלוּ תַּחְתֶּיךָ.

קַיְּימֵנִי כִּדְבָרֶיךָ!

רָעָה הַעֲבֵר מִבְּשָׂרֶךָ.

רָצָה אֶת מַעֲשֶׂיךָ!

שִׁמְךָ ד' לְבַדֶּךָ

שָׁמַיִים רוֹכֵב בְּעֶזְרֶךָ.

(וַאֲנִי בָּאתִי בִּדְבָרֶיךָ

נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ

עַם זֶה מְאַשְּׁרֶיךָ

דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ)

תְּכוֹנֵן בְּמֵיתָרֶיךָ!

תְּפִילָּתִי בַּבּוֹקֶר תְּקַדְּמֶךָ

(וַ)תֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ---

בְּחַסְדֶּךָ אָבוֹא בֵּיתֶךָ

בְּטוֹב יִשְׂמְחוּ חֲסִידֶיךָ

בַּעֲבוּר דְּבָרֶיךָ:

יִשְׂרָאֵל, אַשְׁרֶיךָ, אַךְ,

זְדוֹן לִיבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ.

לְהֵיטִיבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ,

לֵךְ, עַמִּי, בֹּא בַּחֲדָרֶיךָ

לְדַעַת בָּאָרֶץ דְּרָכֶךָ

לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ.

לְנֶגְדִּי תָּמִיד עוֹלוֹתֶיךָ,

לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ.

איכה זה כואב ומנחם. כי יש משהו מנחם בלהודות בכאב הזה.

כי רוב טעמי תורה, וסודות שירי הלויים וסודות תיקוני הזהר, אי אפשר לידע בלעדיה. ועל ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה, ויכולים להחיות מתים בסודותיה הגנוזים בתורה... כמה ניגונים וכמה מידות הביא משה רבנו עליו השלום מהר סיני, והשאר מורכבים בתורה שבעל פה המצויה בידינו

(הקדמה ל/פאת השולחן/)

וללמוד אני צריך - נסיונות פעילים

תכלת - נסיונות פעילים - קצת על תכלת.

מה דעתכם ביחס בין לימוד עיון לבקיאות? - בית המדרש

איך משתפרים בלימוד עיון. ובכלל איך נראה לימוד עיון - בית המדרש

האם אנחנו עדין בגלות? - בית המדרש

אז, חברים (רמקול) פורים ממשמש ובא - ניסויים בפעילים

~^^^~ - נסיונות פעילים כמה ציטוטים

ורוח נכון חדש בקרבי - נסיונות פעילים סביר להניח שרובכם לא תבינו, אבל השרשור הזה חשוב מכדי להשאירו ליד המקרה.

לגבי ת"ת לנשים - נסיונות פעילים

שיתמודדו. - ריק ומוסתר(שהשרשור הזה ישמר איפשהו. למרות הכאב.)

מעיז לכתוב. מעיז לכתוב. - נסיונות פעילים (גם לזה מגיעה במה מכובדת)