מועצת יש"ע מודה: החיבוק היה טעות

במסמך שמועצת יש"ע עומדת לשלוח ערב יום הכיפורים לבתי המתיישבים ולמוסדות חינוך, היא ממשיכה לטעון כי חסימות הכבישים הזיקו, אך מודה שתמונות החיבוק עם המגרשים "הביאו לאכזבה רבה"



, ד' בתשרי תשס"ו | עודכן: 09:51

במסמך שמועצת יש"ע עומדת לשלוח ערב יום הכיפורים לבתי המתיישבים ביהודה ושומרון, וכן למוסדות חינוך. מסכמת מועצת יש"ע את השנה "הקשה" שעברה על נאמני ההתיישבות וארץ ישראל. המועצה מסכמת את המאבק שהיה, וטוענת כי חסימות הכבישים הזיקו למאבק. עם זאת, אנשי מועצת יש"ע מוכנים להודות כי "התמונות של חיבוק עם המגרשים הביאו לאכזבה רבה, והציבור רצה מסר תקיף עד הסוף".

המסמך המלא:

השנה הזאת, שאנו נועלים כעת את שעריה, היתה שנה קשה, קשה מאד. מעולם לא הושקעה אנרגיה רבה כל-כך, זיעה, תפילה ודמעות, במאבק ציבורי בישראל. מעולם לא הרגשנו נבגדים ומבוזים כל-כך בידי מדינת ישראל, תמהים ופגועים נוכח שתיקת חלק מעם ישראל, ובתוך הכאב העז - מאמינים יותר מאי-פעם בצור ישראל. עשינו כל שביכולתנו ומעל ליכולתנו, ואנו מתייצבים כלפי שמיא וכלפי ציבור שולחינו בלב שבור אך נקי. ניסינו הכל, נלחמנו בכל החזיתות, מלאים אמונה בצדקת הדרך, אך חורבן ט' באב התגעש עלינו בכל זאת. ה' עשה הטוב בעיניו.
מאז הגירוש מתקיים חשבון נפש גלוי ופומבי בקרב מי שהיו שותפים במאבק הארוך. זהו חשבון נפש נוקב וחשוב שצריך להוליד ברור אמיתי על דרכינו ופועלינו. מועצת יש"ע מקיימת פגישות רבות עם אישים בכירים בציונות הדתית, רבנים ודמויות בעלות השפעה ציבורית על מנת לשמוע את קשת הדעות המגוונת, ללבן טענות ספציפיות ולבחון את הביקורות אחת לאחת. במסמך שלפניכם נפרט את התהליכים, שיקול הדעת שהנחה אותנו ואופן קבלת ההחלטות בימי המאבק.

מאבק מהרגע הראשון

האסטרטגיה המרכזית של מועצת יש"ע לא גובשה כשליפה מן השרוול והושקעו בה זמן רב, מחשבה מעמיקה ושיתוף גורמים מכל קשת המאבק. במשך חודשים ארוכים מאז הכריז שרון על תוכנית ההתנתקות – שנראתה אז כקפריזה שאין לה סיכוי להתממש – קיימנו התייעצויות עם רבנים, אישי ציבור, ויועצים מקצועיים..
עוד בתחילת הדרך הערכנו כי שרון, שהסתבך בפרשיות שחיתות שנקשרו זו בזו, יבצע את המהלך הזדוני בכל מחיר. כבר בחורף הקודם (תשס"ד), מיד לאחר ההכרזה על התוכנית, קיימנו שביתת שבת באוהלים מול הכנסת בדרישה ממפלגות הימין לצאת מיד מהממשלה. על-אף החורף הקשה והקר התייצבנו לבדנו בקריאה לאיחוד הלאומי ולמפד"ל להפנים את חומרת העניין ולא להישאר בממשלה שכוונותיה חורבן ועקירה. באותה עת שרון היה נתון בשיא הביקורת הציבורית בעניין החקירות, ומפלגת העבודה לא הייתה מצטרפת לממשלה ומגבה אותו רק על סמך דיבורים על נסיגות – ולמרות כך לא הצלחנו אז לגרום לשרים ולח"כים הנאמנים לארץ ישראל לפרוש מהממשלה. עם זאת נדגיש, כי אין בליבנו על אותם שרים, שהרי ברור כי פעלו למען הצלת חבלי הארץ ומתוך ניקיון כפיים ודעת.
האסטרטגיה שהובילה אותנו כל העת, כאזרחים נאמנים המבינים את כוחה של הדמוקרטיה, היא הכרעה באמצעות המערכת הפוליטית המושפעת מהלכי הרוח בעם. האמנו כי נבחרי העם, שאולי מסוגלים לבגוד בערכי הציונות וההתיישבות, לא יבגדו גם בערכי המוסר והדמוקרטיה - אך הם הוכיחו את עליבותם והכזיבו את בוחריהם. הפעלנו לחצים אדירים על חברי הכנסת של הליכוד, המפלגות החרדיות ויתר חברי הכנסת שהיוו לשון מאזניים בהכרעות השונות לאורך הדרך. פעם אחר פעם הצליח שרון לעבור את המשוכות באמצעות פיתויים ואיומים כלפי חברי הכנסת המתלבטים. היקף השחיתות והיעדר הבושה נגלו לעין כל בעת מינוי חברי הכנסת שתמכו בו בהצבעה על חוק משאל העם לסגני שרים - תופעה חסרת תקדים בציבוריות הישראלית.

חופש פעולה של רודן במשטר טוטליטארי

אך שרון והדיקטטורה שהפעיל לא היו יכולים לעמוד לבדם ולאפשר את הפשע הנורא של מתן פרס לטרוריסטים באמצעות עקירת אזרחים בצורה כה שפלה. הצטרפותן של מערכות נוספות למלחמה שהוכרזה נגד תושבי גוש קטיף וצפון השומרון נבעו במקרה הטוב מהשלטת האימים של שרון, ובמקרה הרע משנאה יוקדת למתיישבים ופועלם. היעדר הביקורת מצד העיתונאים, שתיקת האליטות, שיתוף הפעולה של המשטרה להשתקת פעולות המחאה, האדישות של רוב אזרחי ישראל, והגיבוי מצד המערכת המשפטית אפשרו לשרון חופש פעולה השמור לרודנים במשטרים טוטאליטריים.
עם זאת, ולמרות התנאים הבלתי אפשריים, הצלחנו להגיע לסף הכרעה במספר צמתים. באביב אשתקד, באמצעות סדרת לחצים וכובד השפעה על גורמים במערכת הפוליטית, הבאנו לכפיית משאל מתפקדי הליכוד על שרון. בתחילת החורף האחרון, לאחר ששרון החליט להתעלם מתוצאות משאל המתפקדים ופיטר מהממשלה את השרים שחלקו עליו, התחלנו במהלך לכפיית משאל עם. לאחר שקיבלנו את הסכמת הרבנים, הכרזנו כי נקבל את הכרעת העם תהא אשר תהא.
הערכנו כי רק משאל עם, שיחייב דיון משמעותי בחברה הישראלית וגיוס כל הכוחות ממחננו במעבר מבית לבית, יוכל לבלום את המהלך. ואכן, כפסע היה בינינו ובין התניית ההתנתקות בהצבעות בכנסת ובממשלה בקיום משאל עם. בהצבעות במליאה בקריאה ראשונה ובקריאה שניה ושלישית הוביל שרון בפער של קולות בודדים, ובחלק מהוועדות שאישרו את ההתנתקות נפלה ההכרעה על חודו של קול! הדבר הגיע לכדי אבסורד כשבוועדת הכספים, שאישרה את חוק פינוי-פיצוי, היה זה לא אחר מאשר ח"כ דהמשה שהטה את כף המאזניים לטובת שרון.

עצירת התוכנית ע"י משאל עם

בעיצומו של החורף האחרון, בגשם ובקור, חזרנו וקיימנו שביתת שבת בעיר אוהלים מול הכנסת יחד עם עשרות אלפי תומכים, ועשינו כל מאמץ אפשרי להביא למשאל עם: נפגשנו עם אישי ציבור מימין ומשמאל שניסו לקדם יחד עמנו את רעיון המשאל (כגון עוזי דיין ועמי איילון), ניסינו לשכנע את נשיא המדינה להצטרף אלינו לקריאה לקיים את המשאל על-מנת למנוע קרע בעם, גייסנו חתימות של אנשי המנהיגות המקומית של גוש קטיף ושל רבני הציונות הדתית המכריזים כי יכבדו את הכרעת העם, הצלחנו להחדיר לשיח הציבורי את אפשרות משאל העם כאופציה ריאלית, קיימנו דיונים ופגישות עם האישים המשפיעים במפלגות החרדיות, ערכנו את הפגנת רבע המיליון סמוך למשכן הכנסת, והגענו אל קו הגמר – ההצבעה על חוק משאל העם – מעודדים מיכולתנו להצליח. ולמרות זאת נחלנו תבוסה, אשר יום למחרת התבררה סיבתה: שרון שיחד בגלוי וללא בושה את חברי הכנסת שהיוו לשון מאזניים בהצבעה באמצעות מינויים שונים. כך התקבלה ההחלטה המשמעותית ביותר בתולדות מדינת ישראל.
במקביל למאמצים בזירה הפרלמנטארית-פוליטית המשכנו כל העת במאבק ציבורי ברחוב, מתוך אמונה שלחץ ציבורי יחייב את נבחרי הציבור למחשבה מחודשת, וכי רק מאבק עממי רחב ודמוקרטי יוכל לגלגל את הכדור בחזרה אל המגרש הפוליטי. בכוחות דלים ובתקציבים מוגבלים התייצבנו מול מערכת משומנת ומתוקצבת היטב, שהתגייסה כולה למשימת החרבת היישובים: אנו בנשינו וטפנו - והם באמצעי דיכוי בלתי מוגבלים. אנו בידיים פשוטות - והם באזיקים הבאים לאוסרנו. לצדנו המוסר וההיסטוריה היהודית – ולצדם מדינות העולם כולו.
למרות ניסיונותיו של שרון - בעזרתם האדיבה של המשטרה, התקשורת ובתי המשפט - להשתיק ולדכא כל מחאה, ההתנגדות העממית רק התרחבה. קיימנו אין ספור הפגנות, משמרות מחאה, עצרות המוניות ומעמדי תפילה מרגשים. אלפי מתנדבים עמדו יום-יום בצמתים, נשאו שלטים, חילקו סרטים כתומים. הכתום הפך לחלק מהנוף. יחד עם ועד יישובי גוש קטיף יצאו בכל ערב מאות אזרחים למבצעי "פנים אל פנים" בערים השונות. באירועי חול המועד פסח ויום העצמאות האחרונים הצלחנו להביא לגוש קטיף ולצפון השומרון יותר מרבע מיליון איש, אשר רבים מהם לא ביקרו מעולם במקומות אלו.

המאבק בשטח

ככל שהתקרב מועד הגירוש עסקנו רבות בגיבוש נוסחה לניהול המאבק שתהיה מקובלת על מכנה משותף רחב ככל האפשר של אנשי המחנה הלאומי, תוך התייעצויות ושיתוף של כל הזרמים. השתדלנו לכלול תחת מטריית המאבק פסיפס מגוון ככל האפשר של החברה הישראלית. גם אם היו חילוקי דעות, הוחלט על קו אדום שהוסכם מקיר לקיר על כל האישים והגופים השותפים במאבק למן ההתחלה, והוא מניעת אלימות. כל הגופים וכל הרבנים הלכו עמנו בכפיפה אחת והאחדות (שאגב, לא העידה על אחידות) האדירה את כוחו של המחנה.
אופי המאבק בתוך היישובים הנעקרים נקבע במידה מרובה על-ידי התושבים עצמם, שרובם ביקשו לצאת מבתיהם ללא כל עימות פיסי, והמשיכו על-אף הקושי לראות בחיילי צה"ל אחים ולא אויבים.. במשך שנה וחצי של מאבק היו תושבי גוש קטיף וצפון השומרון למופת של גבורה ומסירות. עוצמתם ואצילותם של התושבים הם שהעניקו את התוקף המוסרי העז למאבק. בעצם ישיבתם במקום עד היום האחרון ואי-הסכמתם ל"פינוי מרצון" למרות הבטחות ואיומים שונים – הוכיחו אהבת ארץ ישראל מהי. הם המשיכו להאמין ולזרוע, חרף היותם שרויים בחוסר ודאות לגבי עתידם ותוך נטילת סיכון כלכלי ואובדן מאות אלפי שקלים מכספי הפיצויים עקב הישארותם בביתם.
תושבי גוש קטיף וצפון השומרון, בתעצומות הנפש שלהם והיאחזותם בחלקת האלוקים עד לרגע האחרון, כתבו פרק שלא יישכח בהיסטוריה הקצרה שלנו כאן. מסירות הנפש, בכל מאודך וטוהר כפיהם של הרבבות שניסו לצאת לעזרתם באירועי כפר מימון, שדרות ואופקים הונצחו כסמל וכאות בתודעה הישראלית.

מטרה אחת ודרכים רבות לה

ברור לנו כי כל מי שהיה שותף במאבק, מי שהלך עמנו ומי שלא, חפץ בתום לב בניצחון ובהשארת גוש קטיף על כנו. כל הדרכים, מלבד חציית הקו האדום של שימוש באלימות, היו מקובלות עלינו בצורה זו או אחרת, וגם אם לא השתתפנו בהן בפועל נזהרנו תמיד שלא לגנותם. כולם כוונו לשם שמים ולהשגת אותה מטרה, וכל קבוצה בחרה את האמצעים והדרכים המתאימים לה.
במהלך המאבק הציבורי עלו שאלות רבות שהתלבטנו בהן בכובד ראש. מעבר לבעיה המוסרית הגלומה בהן של שיבוש חיי האנשים שלא עשו לנו כל רע, הוכחו חסימות הכבישים באופן חד-משמעי בסקרים כמזיקות למאבק ולמטרותיו, ולכן לא לקחנו בהן חלק - אם כי לא הפרענו למי שהאמין ביעילותן. גם בעניין הסרבנות החלטנו שלא להניף את דגל הסרבנות ככלי במאבק להצלת גוש קטיף, ואף פרסמנו שלדעתנו זו זכותם וחובתם של הרבנים להביע את דעתם בסוגיה. ברמה הפרטית ראינו עין בעין עם חיילים וקצינים שהחליטו באופן אישי ומקומי שלא לבצע את פקודת הגירוש, בעודם פעילים במעגלים הישירים. כמו בעניין חסימות הכבישים, לא השתתפנו באירועים ובפרסומים של ארגוני הסרבנות אך גם לא מנענו או גינינו את פעולתם. גינוי רשמי בודד יצא כנגד שפיכת השמן ופיזור המסמרים בכביש מספר 1, פעולה המסכנת חיי אדם. אפיק הפעולה היחיד שנמנע בפועל על-ידינו הוא חיתוך גדר המערכת הביטחונית סביב רצועת עזה על-מנת להגיע לגוש קטיף, וגם זאת רק לאחר קבלת הכרעתו של הרה"ג אברהם שפירא.

חיבור בל-יינתק לעם ולמדינה

ההשקפה שהנחתה אותנו כל העת היא חיבור בל-יינתק לעם ישראל ולמדינת ישראל, ועבודה רצופה מול מוסדות השלטון ונציגיו, למעט מול ראש הממשלה עצמו שפשעו לא ייסלח. כמו בימי המאבק, כך גם בימי האבל על החורבן, לא נקים מדינה בתוך מדינה. לא נהפוך ל"נטורי-קרתא" כקבוצה מתבדלת וסגורה. לא נשכח את הגירוש, אך גם לא נשכח כי חוסנו ולכידותו של צה"ל יצטרכו לעמוד לו במשימות הביטחוניות שעוד נכונו לנו.
שרון ויועציו ייחלו להפגנת אלימות מצידנו – ואנו לא אפשרנו להם את התענוג. לא הרמנו יד ולא נרים יד על איש, כי אין זו דרכנו. הם ביקשו לקרוע את העם – וקיבלו עם חזק יותר ומלוכד יותר, שהוכיח כי אדם אכזר ומושחת כמו שרון אינו ראוי לכהן כראש ממשלתו. והיום, השמאל מחכך ידיים בהנאה ומחכה בקוצר רוח שנכריז על התנתקותנו מהמדינה - אבל אנו נמשיך ונאמר תפילה לשלום המדינה, נמשיך ונשרת בצה"ל, ונמשיך ונראה בישראל הנבנית את ראשית צמיחת גאולתנו.
לא תמו האתגרים והמשימות, ואנו נתגייס בעוז ובאהבה לכל משימה לאומית: להתיישבות, לצבא, לחינוך, לעיירות הפיתוח. את הרוח הזאת לא יוכל שרון לקחת מאיתנו גם אם יגייס את הבולדוזר הגדול ביותר. ואגב, ההישג של אחדות המחנה לא ייפגע גם מול מי שטוען בלהט להיבדלות מהעם או מהמדינה. גם ממנו לא ננתק.

ההכרעה בכפר מימון

חודש בדיוק לפני מועד ביצוע גזרת הגלות קראנו להמוני בית ישראל להגיע לעזרת אחינו הגיבורים ולהציל את הגוש. עיתויו של אירוע זה – שנקרא בתחילה "צעדת ההתחברות" ונותר בזיכרון הציבורי כ"אירועי כפר מימון" – לא נבחר באקראי. ההנחה היתה שיש לקיימו במועד שיהיה מספיק מוקדם כדי להשפיע על המערכת הפוליטית לחשיבה מחודשת, אך לא מוקדם מדי כדי שלא לפגוע במרקם חייהם של תושבי הגוש, שהיה מוכרז מיד כשטח צבאי סגור כתוצאת לוואי של הצעדה. המועד הוכרע רק בהסכמתם ובאישורם של תושבי גוש קטיף, ומתוך ניתוח אסטרטגי של אפשרויות ההשפעה על המערכת הפוליטית.
אבל אז התברר ששלטון העריצות של שרון הגיע עד כדי הפעלת המשטרה בסדרי גודל שלא ייאמנו, סגירת יישוב ישראלי וכוונות אמיתיות להשתמש באלימות מזעזעת כלפי המפגינים. מכיוון שקיבלנו החלטה שלא לנקוט מצדנו באלימות, נותרנו בידיים קשורות. מול כמות הכוחות הבלתי סבירה שהוצבה מולנו למעשה לא ניתן היה לקיים אירוע המוני שמתקדם לעבר גוש קטיף , לא ניתן היה לקיים לאורך זמן גוש של מפגינים מול קיר ברזל של המשטרה , וכמעט ולא התאפשרה התגנבות יחידים.
ההחלטה שלא לנסות ולפרוץ את שורות השוטרים והחיילים בכפר מימון על-מנת לצעוד לגוש קטיף הוכרעה על ידי עשרות מנהיגים, רבנים וחברי כנסת שהיו במקום. על דעת כולם הוסכם כי הקו האדום שהוצב באשר לאי-אלימות המאבק וטוהר כפינו לא ייחצה גם במחיר "התקפלות" או "הרכנת ראש". היו בידינו ידיעות מבוססות, שקיבלו חיזוק לאחר מכן בדבריו של תנ"צ ניסו שחם, כי המשטרה מתכוונת לפעול ביד קשה במיוחד ולגרום במכוון לפגיעות בגוף ואולי אף בנפש ובכך לרסק את המאבק כבר בתחילתו.
באותו ערב קיבלנו הכרעה עקרונית של מסירות נפש ונצחון הרוח. שרון ניצח בשדה הקרב אך לא ניצח במלחמה. רוח ההתיישבות, אהבת העם והארץ והאמונה בבורא עולם הם שניצחו, בזכות הרוח הרווחנו זקיפות קומה, הרווחנו קידוש ה', הרווחנו את עם ישראל.

היו גם טעויות

הכוח המוסרי של תושבי גוש קטיף צפון השומרון ותומכיהם הדהימה את מנבאי השחורות ואכזבה את מחרחרי הריב. עיתונאים שהזהירו מפני התנגדות אלימה ושימוש בנשק, עמדו נפעמים מול גילויי עוז רוח לצד כאב אמיתי גדול. ניהלנו מאבק עצום. מאבק שהציג כוח חסר תקדים של מחנה מלוכד ואיכותי, שזעק מעמקי לבו את הזעקה הדמוקרטית וסחף אחריו ציבורים גדולים שהלב היהודי עוד פועם בקרבם. אך דרכנו לא נעדרה טעויות, את חלקן אנו מזהים כעת, ועל חלקן נעמוד בחשבון הנפש שנמשיך ונערוך.
אנו מצרים על כך שבכפר מימון לא היו כלים מתאימים בידינו כדי להעביר לציבור הרב ששהה שם את ההוראות המשתנות, את המסרים לגבי תפיסת המאבק ואת הנימוקים לקבלת ההחלטה שלא לפרוץ את מעגלי השוטרים. רבים ממשתתפי כפר מימון חזרו לבתיהם ממורמרים ומאוכזבים ואנו לא הצלחנו להגיע אל כולם ולהסביר מה עמד מאחורי החלטותינו, אם כי זה נעשה בימים שלאחר מכן.
בלהט הרגשות בגוש קטיף, רגעים לפני הוצאת היהודים האחרונים מבית הכנסת בנווה-דקלים, הרגישו נציגי מועצת יש"ע ששהו במקום צורך להפגין לחבר ולשתף בכאב הגדול גם את בכירי המגרשים. אנו חשים כי ניתן היה לפסוח על החיבוקים, ולקיים דיאלוג תקיף יותר, אם כי ברור כי גם בכך לא היינו מונעים את מכונת ההרס.
שגיאות טקטיות נוספות היו באפיקי העברת האינפורמציה והשליטה בהכוונת הציבור לניסיונות ההגעה לכיסופים בימי הגירוש ובשבועיים שקדמו לו. חלק מהציבור קיבל הוראות סותרות וחלקו לא נחשף כלל לקריאותינו החוזרות להגיע לנקודות שונות בנגב כדי לצאת באופן מאורגן לכיסופים.

לא נשכח ולא נסלח

עשרת-אלפים אזרחים נותרו ללא קורת גג, ללא פרנסה וללא תמיכה ציבורית. עשרת-אלפים חלוצים נזרקו מבתיהם אל הרחוב כפשוטו, כשכבודם העצמי גזול ועתידם מעורפל. מדינת ישראל מבקשת לחזור לסדר היום ולשכוח את הפשע, אך אנו נאמר עשרת-אלפים פעמים בכל יום "לא נשכח לא נסלח", ונחזור ונאמר זאת גם באוזני מי שמבקש לשכוח.
בימים אלו אנו עוסקים בשיקום הפליטים, איתור פתרונות דיור זמניים והקמת יישובי קבע, מציאת אלטרנטיבות לתעסוקה וחינוך, וסיוע ברמה הפרטית וברמה הקהילתית. רבים ממשפחות העקורים בחרו להתגורר במבנים זמניים ב"עיר האמונה" שליד נתיבות, ואנו משתדלים להפעיל שם את כל המערכות הנדרשות. מחדלי קליטת הפליטים חושפים לעיני כל את חוסר ההיערכות של מדינת ישראל, שעמלה כה ביעילות על הכנת תוכניות הגירוש, ואת שקריו הבולשביקיים של שרון על "פתרון לכל מתיישב".
חורבן היישובים הינו פגיעה חמורה ובלתי-הפיכה בערכי הציונות וההתיישבות, בביטחון מדינת ישראל ובכושר ההרתעה שלה, והתעללות לשמה באזרחים ישרים שביצעו שליחות לאומית וקיבלו סטירת לחי בתמורה. מדובר בתקדים מסוכן, שגורר דרישה לעקירות נוספות, הן מצד השמאל הישראלי והן מצד מדינות העולם. הסכנות הבאות כבר עומדות בשער, ולמרות תהליך הפקת הלקחים מהמאבק הנוכחי - אין אדם שבידו כל התשובות, ואין מתכון סודי אחד כיצד לנצח ממשלה וצבא ללא אלימות (וגם לא עם אלימות). אנו מקווים שהניסיונות הבאים שנידרש להם יוותרו בגדר ניסיונות בלבד, וכי ה' ירצה את מנחתנו ונראה שכר בעמלנו למניעת הגזירות.

מביטים קדימה:

המאבק האחרון חשף עד כמה רב המאחד על המפריד בציבור שלנו, ואיזה רווח עצום ניתן להרוויח מאיחוד הכוחות. יש לחתור לחיבור של כל הזרמים תחת מטריה אחת והמשך השיח המלוכד גם כאשר אין החרב מונפת מעלינו. לכתום גוונים רבים, ואין אנו מתעלמים מההבדלים בין הקבוצות, אך יש לזכור כי אלו הבדלים קטנים וכי המהות משותפת לכולנו. ככל שישכיל המחנה הכתום ללכת כאיש אחד, גם בזירה הפוליטית וגם ביתר ההיבטים הציבוריים, ייטב לכולנו.
משימה נוספת שהתבררה בימי המאבק היא הצורך להתחבר אל העם, להתנחל בלבבות. הגרעין של חיבור תודעת העם להתיישבות ולאמונה נבט בגוש קטיף והוא מצמיח כעת ענפים בכל רחבי הארץ. עם ישראל צמא לציונות אמיתית, לערכים, למורשת ישראל – ובידינו להגיע אליו באמצעים פשוטים, תוך סלילת "כבישים עוקפים" למתווכים של התקשורת והאליטות: באמצעות מפגשי פנים אל פנים, גרעינים תורניים ופעילות מתמשכת ועקבית בערים נוכל להניף את הרוח הכתומה לשנים ארוכות.
כל אלו כמובן ימשיכו ויעמדו לצד התפקיד המסורתי שאין לו תחליף של התפתחות ובנייה בכל מרחבי יהודה ושומרון, הקמת יישובים חדשים והרחבת הותיקים, קליטה והתרחבות. רוח העקירה הרעה מנשבת בשיפולי הרי יהודה ושומרון – אך על ראשי ההרים לא שמעו על כך. ב"ה, הביקוש ביישובים עולה על ההיצע וברוב המקומות אין קרוואן אחד פנוי. בימים אלו מתבצעת בניה של שכונות קבע חדשות והצבה של מבנים זמניים ביישובים רבים, אך גם באלו אין די. אנו ממשיכים במאמצים להרחיב גבול ישראל, דונם ועוד דונם, מתוך אהבת מולדת ונאמנות לערכי הציונות.

גוש קטיף וצפון השומרון – עוד נשוב ונבנך.


בברכת שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה,
בנצי ליברמן – יו"ר מועצת יש"ע
וחברי מועצת יש"ע


אנו לא נשכח ולא נסלח: כל יום, כל השנה, בכל שנה. כדי שגם אחרים לא ישכחו, הפקנו לוח שנה שמעוטר בעשרות תמונות קורעות לב שמתעדות את הגירוש, תזכורת ליכולת האנושית להשמיד בתוך ימים מפעל של עשרות שנים. ניתן להזמין את הלוח במשרדי מועצת יש"ע.