בשנת 1991 אמיר קנה את העדר הראשון שלו ובאופן חוקי חכר מהמדינה אדמות למרעה. השטח הועבר לבעלותו והוא הפך לחקלאי יהודי יחיד בין שבעה כפרים ערבים, נוכחותו גרמה לערבים להתחיל במסע ארוך של התנכלויות. "זה אזור ערבי של שבעה כפרים שאנחנו והצבא נמצאים באמצע" אומר אמיר "הצבא הוא מגודר ומכונס בעצמו ואנחנו עם הפרות מסתובבים וסובלים מהמון חבלות, הצקות, אלימות ואיומים של אנשים שאין אפשרות לשלוט בהם".



אמיר מספר כי לפני שנה וחצי הערבים השמידו את כל הגדרות "באו עם טרקטורים, עקרו את העמודים, גנבו חלק מהם וחתכו את הגדות, הכל שקט פה כמו בלבנון ובשנייה אחת הכל מתהפך ואנחנו במלחמה".



הערבים ראו שקשה להכניע את אמיר ושאם הוא לא יסתלק מהשטח זה עלול להיגמר ברצח. בשישה באוקטובר השנה הם גם ניסו לממש את האיום. "הגעתי לעין דור, פתחתי את השער ועשיתי סיור עם הג'יפ סביב הפרות" מספר אמיר "שמעתי צעקה "אמיר", כאילו קראו לי, הסתובבתי עם האוטו, עמדו מולי שני ערבים שסיפרו לי שהלכה להם סוסה אדומה לאיבוד, ואמרו להם שראו את הסוסה אצלנו בשטח".



אמיר מספר שבתגובה אמר להם שאין להם מה לדאוג, שישאירו את הטלפונים שלהם ואם הוא יראה את הסוסה יקרא להם לבוא לקחת אותה. "תוך כדי שאני מדבר איתם, הרגשתי שמישהו ניסה לפתוח לי את הדלת, הוא צעד חצי פסיעה אחורה כיבה את האוטו והוציא לי את המפתחות. תוך שנייה ירד לי האסימון והבנתי שאני בקרב. הוא שלף נבוט וניסה לדחוף לי אותו לצד השמאלי של הפנים. אחזתי את המקל בכל הכוח והרגשתי שקורה משהו גם מצד ימין. הסתכלתי ימינה וראיתי את הערבי השני עם היד מאחורי הגב שולף אקדח ובלי דיבורים יורה לי ברגל ימין וביד, התכופפתי קדימה לכיוון ידית ההילוכים, הוא לא הצליח לירות בי וברח".



חודשיים אחרי המקרה אמיר עדיין מרותק בביתו ועם פציעה קשה ברגל הוא יכול לנוע רק בעזרת קביים.

משפחת אנגל לא נכנעה, אשתו ושני בניו הגדולים של אמיר ממשיכים לרעות את העדר בדיוק באותם המקומות שעליהם שילם אמיר בדמו.



"אנחנו נמצאים במצב שאנו זועקים לשמים, שמישהו יתעורר" אומרת אשתו, ראשל אנגל "זו לא בעיה של משפחת אנגל, זו בעיה של כל האדמות במדינת ישראל, שמישהו יפקח את העיניים כי זו בעיה רצינית, החבר'ה האלה חושבים שבאלימות הם ישיגו את האדמות".



אמיר מדגיש כי המאבק על ארץ ישראל לא נגמר בשנת 48. "המאבק בין העם היהודי וערביי ארץ ישראל והסביבה כל הזמן קיים, לפעמים הוא מתחמם ומתפוצץ ולפעמים הוא יותר מתון" לדבריו, הערבים לא ויתרו על הרעיון ועל הרצון למחוק את מדינת ישראל מהמפה, ולמחוק את הביזיון שנקרא ההפסד של שנת 48. אמיר מסביר כי "מאז הסכמי אוסלו הם הבינו שהיהודים הם לא קבוצה רצינית אלא קבוצה שמוכנה לתת הכל בשביל יומיים שקט, רף החוצפה, ההעזה והרצון, לקחת את הארץ עלה פלאים".