60 שנה להתקפה על 'מועדון הקצינים'

בשבוע הקרוב מציינים ותיקי האצ"ל את פעולת בית גולדשמיד והטלת השלטון הצבאי שביטא את חוסר יכולתם של הבריטים לשלוט בארץ.

, ח' באדר תשס"ז

ותיקי האצ"ל בירושלים מציינים בשבוע הקרוב, את פעולת 'בית גולדשמיד' ואת הטלת השלטון הצבאי, שביטא את חוסר יכולתם של הביטים לשלוט בארץ, ותחילת התפוררות השלטון הזר.

ביום השבת י"א בשבט תש"ז, נפתח בירושלים משפטו של דב גרונר. שבעה חודשים קודם לכן נפצע גרונר קשה בלסתו, בשעה שהשתתף בהתקפה על משטרת רמת-גן. הוא הואשם ביריות על אנשי משטרה ובהנחת פצצות בכוונה להמית אנשים בשירות הוד מלכותו. לאחר קריאת כתב האשמה, הודיע גרונר כי אינו מכיר בסמכותו של בית-הדין לדון אותו וכי לא ישתתף במהלך המשפט. הוא קם ממקומו וקרא בפני שופטיו הצהרה בה האשים את ממשלת בריטניה בבגידה בעם היהודי. בסיום דבריו אמר כי:

אין כוח בעולם שיוכל לנתק את הקשר בין עם-ישראל לבין ארצו היחידה, ומי שינסה לעשות זאת - ידו תקוצץ וקִללת האלוהים תהיה רובצת עליו לעדי עד.

גרונר סירב להיות מיוצג על-ידי עורך-דין והיה זה הקטגור, שבהגיע תורו לסכם את התביעה, העלה כמה פרטים לזכותו של הנאשם. הוא ציין את שירותו של גרונר בצבא הבריטי לשביעות רצון מפקדיו וכן את פציעתו הקשה, שהפכה אותו לבעל מום לכל ימי חייו. אולם הדברים האלה לא השפיעו על השופטים, אשר דנו את דב גרונר למוות בתלייה. כשלושה שבועות לאחר המשפט אישר הגנרל ברקר, מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל, את גזר-דין המוות שנגזר על דב גרונר. ביצוע גזר-הדין נקבע ליום שישי, ח' באדר, כחודש מאוחר יותר.

בהיוודע אישור גזר הדין, החליטה המפקדה הארצית של האצ"ל לתפוס קצינים בריטיים כבני ערובה ובכך להציל את חייו של דב גרונר. עוד באותו היום הגיע יהושע גולדשמיד) "גל") לביתה של דבורה לדרברג-שמחון ("חביבה") וביקש אותה להתלוות אליו. הם הלכו יחד לרחוב ממילא (היום רחוב אגרון) והגיעו לבית שבו התגורר המייג'ור קולינס. דבורה עלתה לקומה השנייה כדי לוודא שהמייג'ור נמצא בדירתו; היא הציצה מבעד לחלון וראתה אותו נח על הספה. לאחר שדיווחה לגל את אשר ראתה, עזבו השניים את המקום.

למחרת, ביום רביעי ו' אדר, בסביבות השעה חמש אחר- הצהריים, עלתה דבורה לקומה השנייה וצילצלה בדלת דירתו של המייג'ור קולינס. הוא פתח לה את הדלת ודבורה שאלה אותו באנגלית רהוטה אם הוא המייג'ור קולינס. לאחר שענה בחיוב, אמרה לו כי הביאה לו מכתב. היא חיטטה בתיק-היד שלה והוציאה מעטפה, עליה נכתב באנגלית: לכבוד המייג'ור קולינס (את המעטפה הכינה דבורה בעוד מועד, ובתוכה הכניסה דף ניר ריק). דבורה מסרה את המעטפה למייג'ור, ותוך כדי כך נכנסה פנימה, בהקפידה להשאיר את הדלת פתוחה. בעוד המייג'ור מטפל במעטפה שקיבל מדבורה, נכנסו פנימה שלושה בחורים, בפיקודו של דב סלומון ("ישי") ואקדחים שלופים בידיהם. קולינס ניסה לגשת לארון להוציא את האקדח שאחזיק שם, אולם יהושע גורודנצ'יק ("אלימלך") ונעים עובדיה התנפלו עליו וניסו להרדימו בעזרת כלורופורם. קולינס, שהיה גדל-ממדים, נאבק אתם ובלית-ברירה היכוהו על ראשו כדי להממו. לאחר-מכן הרדימוהו, הכניסוהו לשק גדול במיוחד שהוכן לפי ממדי גופו ואלימלך נשא אותו על כתפיו אל המונית שחיכתה למטה. כל זה התרחש לעיניה של אישה בשם בלה, ששהתה בחברתו של המייג'ור קולינס. לאחר שקולינס הורד למטה, נשארו דבורה ונעים עובדיה ל"טפל" בבלה. באיומי אקדח ציוו עליה להרים אל ידיה ולהסתובב כשפניה אל הקיר, ומנעו מן הגברת לטלפן למשטרה.

לאחר כעשר דקות עזבו דבורה ועובדיה את המקום וכעבור זמן קצר הופעלו בירושלים צופרי האזעקה. אלא שאז כבר היה קולינס במקום המסתור שהוכן בעוד מועד בגבעת-שאול. היה זה בור מים ישן וריק, שהיה גדול דיו לשכן בתוכו מספר אנשים. לבור הוכנסו שני מזרנים (האחד עבור קולינס והאחר עבור שומרו) וליד פתח הבור, הכינו אוהל של מחלקת עבודות ציבוריות, ששימש להסוואה. ואמנם, המשטרה הבריטית ערכה חיפושים מדוקדקים בשכונת גבעת-שאול, אולם אל מקום המחבוא לא הגיעה. זמן קצר לאחר שקולינס הוכנס למקום המסתור, הגיעה לשם דבורה בלוויית ד"ר הפנר, אשר חבש את פצעיו של קולינס.

למחרת היום נחטף בתל-אביב השופט ראלף וינדהם, נשיא בית-הדין המחוזי.
באותו ערב נתפרסמה הודעה מטעם ממשלת המנדט הבריטי, לפיה דחה מפקד הצבא את ביצוע גזר-דין המוות שהוטל על דב גרונר, לזמן בלתי מוגבל. האצ"ל ראה בדחיית ההוצאה לפועל של גזר-הדין הישג חשוב, שנבע במישרין מחטיפת שני הבריטים. התעוררה שוב התקווה כי באמצעות לחץ דעת הקהל בארץ ובעולם יחונו הבריטים בסופו של דבר את דב גרונר. על-כן הוחלט לשחרר את שני החטופים, במיוחד מאחר שהיה חשש כי השלטונות יגלו את מקום מחבואו של השופט וינדהם.

חמישה ימים לאחר חטיפת מייג'ור קולינס והשופט וינדהם, פירסמה ממשלת בריטניה הודעה, לפיה בשל המאורעות האחרונים בארץ "הוחלט שהנשים והילדים הבריטיים ונתינים בריטיים אחרים שנוכחותם בארץ אינו חיונית, יפונו מארץ-ישראל". ואמנם, תוך זמן קצר פונו מן הארץ כ-1500 איש, אישה וילד; הם הועברו ברכבת למצרים ומשם באנייה לאנגליה.

נוסף לפינוי הנשים והילדים, החל הצבא בבניית "אזורי ביטחון" בשלוש הערים הגדולות. בירושלים עצמה הוקמו ארבעה אזורים כאלה ופני העיר השתנו שינוי ניכר. "אזור הביטחון" הגדול ביותר היה בסביבות מגרש הרוסים. האזרחים, רובם ככולם יהודים, נצטוו לפנות את חנויותיהם ומשרדיהם, וזאת מבלי שהשלטונות סיפקו להם מקומות חלופיים. האזור כולו, שכלל גם את בניין-ג'נרלי, בניין-אפ"ק וכן בית-הדואר המרכזי, הוקף בגדרי תיל והכניסה אליו היתה אפשרית רק לאחר הצגת תעודת-זהות. לעתים קרובות ערכו השוטרים חיפוש על גופו של האזרח שרצה להיכנס לחלק המגודר. גם האזור שמול בית-הכנסת "ישורון" גודר והפך להיות "אזור ביטחון", שכלל את מועדון הקצינים שב"בית גולדשמיד" וכן את המחנה הצבאי הסמוך לו. אזורי ביטחון נוספים היו בשכונת טלביה וכן בחלקים משכונת רחביה.

אזורי הביטחון (או ה"בווינגרדים", כפי שכונו בפי העם) הפכו חיש-מהר ל"מחנות מעצר" עבור השוטרים והחיילים הבריטיים, אשר נצטוו שלא לצאת אותם אלא בתפקיד. הבריטים הפסיקו לבקר בבתי-השעשועים (שהיו כולם מחוץ לאזורי הביטחון) והמגע עם האוכלוסייה האזרחית הלך והצטמצם.

האווירה ביישוב היהודי בארץ-ישראל הפכה יותר ויותר אנטי בריטית. תרם לכך יחס השלטונות אל האוכלוסייה היהודית וכן ההתעללות של הצבא הבריטי במעפילים שהובאו ארצה מאירופה על-ידי המוסד לעלייה ב' של ההגנה. באותה תקופה, הגבירה ההגנה את פעילותה זו, ומספר אניות המעפילים הלך ורב. אלא שברוב המקרים לא הצליחו האניות לפרוץ את המצור ששם הצי הבריטי על ארץ-ישראל, והמעפילים נתפסו והועברו באניות בריטיות למחנות מעצר שהוקמו עבורם בקפריסין. המעפילים שהתנגדו להעברתם, נלקחו בכוח ורבים מהם נפצעו תוך כדי כך. התעללות זו באנשים חסרי מגן, שבאו לארץ מפלט מגיא ההריגה של אירופה, גרמה תסיסה חזקה בדעת הקהל בארץ ובעולם כולו.

תגובת האצ"ל לא איחרה לבוא. המחתרת, שהתחזקה מאוד באנשים ובנשק, הגבירה את המהלומות שהנחיתה על השלטון הבריטי. מטרות צבאיות הותקפו בכל רחבי הארץ, ובירושלים הסתיים תכנון ההתקפה על מועדון-הקצינים בבית גולדשמיד ברחוב המלך ג'ורג'. שרגא עליס ועמיחי פגלין הציגו את התכנית בפני מנחם בגין, אולם לא קיבלו את אישורו. השניים יצאו מעל פניו והילכו ברחובות תל-אביב ללא מטרה מוגדרת. בעוברם ליד אחת המספרות, ביקש גידי להיכנס; בעודו יושב ומתגלח, יצא "חיים טויט" לקנות עיתון ועיניו נתקלו בכותרת גדולה, שסיפרה על תפיסתה של אניית המעפילים "ארלוזורוב". הוא הראה את העיתון לגידי והלה קפץ מן הכיסא, לחיו האחת בלתי מגולחת ויצא מיד יחד עם חיים טויט. בהיותם בחוץ אמר גידי: "יש פעולה."

ואכן, בעקבות תפיסת אניית המעפילים, אושרה התכנית לתקוף את בית-גולדשמיד.
בשבת פרשת תצווה, ט' באדר, התכנסו בבית-הספר לבנות "אליאנס" (כיום סמוך לחניון "מחנה יהודה") כ-15 מלוחמי הח"ק הירושלמיים. בין הבאים היו גם "חיים טויט", שהגיע מתל-אביב, יהושע גולדשמיד ("גל"), ששימש כמפקד הח"ק בבירה וכמובן יצחק אבינועם - מפקד המחוז. שמש בית-הספר, ששיתף פעולה עם המחתרת, השאיר את השער פתוח ועשה את כל הסידורים כדי שלוחמי האצ"ל יוכלו לנהל את פגישתם באין מפריע.

ראשון הדוברים היה אבינועם, אשר סיפר על התעללות הבריטים במעפילים שהצליחו להגיע לחופי הארץ, אבל אליה לא הורשו להיכנס. אבינועם המשיך ואמר, כי ההתקפה נקבעה ליום השבת, בשעה שהרחוב ריק מאדם וזאת כדי למנוע פגיעות באזרחים. (יש לזכור כי מועדון הקצינים שכן מול בית-הכנסת "ישורון" ועל-כן כוונה ההתקפה לשעה שלאחר התפילה, כאשר כל המתפללים כבר שבו לבתיהם) כן הוחלט, כי בגלל ההתנהגות הברוטאלית של הבריטים כלפי המעפילים, לא תינתן אזהרה לשלטונות בדבר הפצצות שיונחו בבניין. (במועדון נמצאו אותה שעה רק קצינים וחיילים בריטיים ולא היו שם אזרחים, יהודים או אחרים). אחריו קיבל את רשות הדיבור שרגא עליס, שהסביר את פרטי הפעולה ואת תפקידו של כל אחד מן המשתתפים. יהושע גולדשמיד סיים את המפגש, בהוסיפו פרטים טכניים הקשורים בהתקפה. לאחר השאלות והתשובות, הוכרזה הפסקה, בה חולקו סנדוויצ'ים ומשקה קל. לאחר ההפסקה, עזבו כל הנוכחים את בית-הספר "אליאנס", ונפגשו שוב בחדר "אדיסון", בשכונת סוכת-שלום (בחדר זה התגורר מדמוני, חבר הארגון, והוא שימש למפגשים ולאימונים). ב"אדיסון" חולקו ליחידת הפורצים נשק ותלבושות של הצבא הבריטי. אם בהתקפה על מלון המלך דוד לבשו לוחמי הח"ק בגדי סודנים וערבים, הרי הפעם הם נראו כחיילים בריטיים לכל דבר.

לאחר גמר ההכנות הגיעה השעה לצאת לדרך. ליד חדר "אדיסון" חנתה מונית ולידה טנדר. במונית, שנסעה ראשונה, היו אבשלום חביב - הבּרֶניסט, לימים עולה הגרדום בכלא עכו, ולצידו שלמה שוובל-גופר) "צבי") ששימש עוזר ברניסט. ליד ההגה ישב יוסק'ה בג'יו. את הטנדר נהג נעים רביע, נהג מונית במקצועו, שעבד אצל גיסו, משה מצליח, ושניהם עזרו רבות בעבודת היום-יום של הארגון. ליד הנהג ישב יהושע גורודנצ'יק ("אלימלך"), שנראה אנגלי לכל דבר וברשותו תת-מקלע מטיפוס טומיגן. מאחור, מכוסים בברזנט, ישבו דב סלומון ("ישי"), שהיה מפקד הפעולה, ולידו יוסף לוי ("כושי") ונעים עובדיה. הם היו מזוינים באקדחים ולכל אחד היה תרמיל שהכיל 30 ק"ג חומר נפץ. המונית יצאה לדרך והטנדר בעקבותיה.

הם נסעו לרחוב אוסישקין, משם פנו לרחוב קק"ל ואחר היה עליהם לפנות לרחוב המלך-ג'ורג', שם שכן בית-גולדשמיד. סוכם מראש, שאם הדרך תהיה פנויה, תעצור המונית לזמן קצר, וזה יהיה האות להתחיל בפעולה. לעומת זאת, אם המונית תמשיך בנסיעה רציפה, פירוש הדבר שהדרך למועדון-הקצינים אינה פנויה. ואמנם כאשר הגיעה המונית למקום, ראה אבשלום כי ליד הבית חונות מספר משאיות צבאיות, ועל-כן המשיך בנסיעה והטנדר אחריו. כך נאלצו המתקיפים להקיף את האזור שלוש פעמים. לבסוף נתן אבינועם (שעמד בקרבת מקום) את הפקודה לפרוץ. אבשלום ויוסק'ה תפסו עמדה ליד בית-הכנסת "ישורון", מול מועדון הקצינים (בשנה האחרונה הוקם על המגרש בית קרן 'אבי חי'), וכיוונו את הברן אל הבית הסמוך, שבו שכנו חיילים בריטיים והיה חשש שהם יפריעו למהלך הפעולה.

הטנדר נסע במהירות, פרץ את גדר התיל שהקיפה את בית-גולדשמיד, ונעצר בתוך החצר, סמוך לכניסה. הזקיף ניגש אל הנהג וביקש אישור כניסה. בתשובה, ירה בו אלימלך צרור מהטומיגן שבידו ומיד קפץ החוצה ויחד עם הנהג הטיל רימונים לעבר מאהל המשמר שעמד סמוך לכניסה. זקיף שני ניגש אל החלק האחורי של הטנדר, ובעת שהרים את הברזנט נורה בכדור אקדח. בו ברגע נכנסו יתר אנשי החוליות לפעולה; אבשלום פתח באש תופת לעבר המטרה שהוצבה לו; אהרון סדובניק ("שאול"), שהמתין ליד בנייני "המוסדות הלאומיים", החל בהשלכת רימונים לעבר מחנה האוהלים ששכן מצפון לבית-גולדשמיד. חוליית נוספת, בפיקודו של אריה אפשטיין ("יריב"), יצרה מחסום אש על הכביש ברחוב המלך ג'ורג' בכיוון רחוב בן-יהודה, על-ידי שפיכת בנזין על הכביש והצתתו.

בחסות החסימות, נכנסו שלושת החבלנים לתוך הבניין, וכל אחד נושא תרמיל עם חומר נפץ. כל העת נשאר אלימלך בחצר, כדי להגן על דרך הנסיגה של הפורצים. סלומון סידר את שלושת התרמילים ליד העמודים ולאחר שהצית את פתיל ההשהיה, נתן את פקודת הנסיגה. נעים וכושי פתחו בריצה לעבר הדלת, כאשר לפתע עצר נעים ואמר: "תשמע, שכחתי את האקדח שלי על התרמיל ואני חוזר כדי לקחת אותו".

כושי משך אותו בשרוולו ויחד הספיקו לעזוב את הבניין בזמן. הם המשיכו בריצה לכיוון מנזר רטיסבון (הנמצא מאחורי בית-הכנסת ישורון) ועברו בפרצה שהוכנה בגדר בעוד מועד. מיד לאחר זאת, בשעה 15:15, נשמעה התפוצצות אדירה ובית-גולדשמיד נהרס עד היסוד. בחצר מנזר רטיסבון ( כיום – ברחוב שמואל הנגיד הסמוך) נאסף הנשק אל תוך שק שהיה בידי הבנות והפורצים הסירו את המדים הבריטיים שלבשו. הם עשו דרכם לעבר שכונת נחלאות ושם התפזרו.

בעת שהפורצים היו בתוך בית-גולדשמיד, הצליח משוריין בריטי, שבא מכיוון רחוב בן-יהודה, לעבור את מחסום האש ולהתקדם במעלה רחוב המלך-ג'ורג'. אבשלום חביב כיסה את המשוריין באש ממקלע הברן ומנע את התקדמותו. לאחר סיום תפקידו, אחז אבשלום בברן והחל לסגת, אולם לפת בטעות את קנה הברן וניכווה בידו. היה זה הפצוע היחידי באותה פעולה.

במהלך המבצע נהרגו 17 קצינים וחיילים בריטיים, ביניהם כמה קצינים בכירים משירות הביון, ונפצעו 27.

באותו יום, נערכו התקפות על מטרות בריטיות שונות ברחבי הארץ. את התגובות בבריטניה, מביא כתב עיתון "הארץ" בלונדון:


לונדון נזדעזעה
ההתקפה בירושלים באה כזעזוע ללונדון בסוף השבוע. עיתוני הערב הוציאו מהדורות אחרי מהדורות עם כותרות גדולות על כל ידיעה נוספת שנתקבלה. ההתקפה מזכירה לכל את מעשה מלון המלך דוד. העיתונים מטעימים שזו הפעם הראשונה ערכו הטרוריסטים את התקפתם בשבת והם מבליטים שההתקפה בוצעה בתוך האזור המוגן.

בשנת 1980, סיפר יחזקאל סחרוב-סהר בעדותו כי באותה שנה שימש כקצין קשר בענייני ביטחון בין ההגנה והבריטים ועסק, בין השאר, בהעברת מידע סודי על האצ"ל. באותה שבת בבוקר, טלפן אליו זאב שרף (ששימש סגן מפקד הש"י ומאוחר יותר היה מזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית) וסיפר לו כי האצ"ל עומד לבצע באותו יום התקפה על מועדון הקצינים הבריטים בבית גולדשמיד. סחרוב ניסה להתקשר עם בן-גוריון כדי לקבל את אישורו להעברת המידע לבריטים, והתברר לו כי יו"ר הסוכנות היהודית שוהה במלון קליה שליד ים-המלח. סחרוב מיהר לשם במכוניתו (הוא לא השתמש בטלפון מחשש שהבריטים מצותתים לשיחותיו). בן-גוריון הורה לו לגלות לבריטים את דבר ההתקפה, וסחרוב מיהר לצאת לירושלים, אולם איחר את המועד. בהגיעו להר-הזיתים, נשמעה התפוצצות חזקה - בית גולדשמיד קרס תחתיו.

התגובה הבריטית על פיצוץ "מועדון הקצינים", לא איחרה לבוא ועוד באותו ערב שודרה ב"קול ירושלים" הודעה רשמית, המוסרת כי הנציב העליון החליט להטיל משטר צבאי על השכונות היהודיות בצפון ירושלים ועל האזורים: תל-אביב, רמת-גן, בני-ברק, ופתח-תקווה. בירושלים ניתן למבצע השם "היפּו" (קיצור של "הִיפּופּוטַם" סוס היאור באנגלית). ולמבצע בתל-אביב ניתן השם "אֶלֶפַנט" (פיל באנגלית)המבצע תוכנן בקפידה מזה מספר חודשים והנציב העליון קיבל אישור להפעילו לפי שיקול דעתו. במבצע כולו השתתפו למעלה מ-20,000 חיילים.

הטלת המצב הצבאי לא באה בהפתעה; הנציב העליון איים מספר פעמים על מנהיגי היישוב, שאם לא יחזרו לשיתוף פעולה מלא עם השלטונות במלחמתם בארגוני המחתרת (כפי שעשו בתקופת ה"סזון"), יכביד את עולו על כלל היישוב היהודי בארץ, עד כדי הכרזת מצב צבאי על האזורים היהודיים. ראשי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי חששו מפני הרס המפעל הציוני בארץ, אולם מסיבות פנימיות (ראה בפרק "הסזון הקטן") לא יכלו להיענות לדרישתו של הנציב העליון ולחדש את ההלשנות על לוחמי המחתרת. אולם הפחד מפני האיום בדבר הטלת מצב צבאי היה גדול יותר מעצם הטלתו.

עם הטלת המשטר הצבאי פירסמה הממשלה הודעה רשמית ובה נאמר כי "לפני חודש ביקשה הממשלה מאת הסוכנות היהודית והוועד הלאומי לפנות בקריאה אל היישוב שיסייע בהעמדתם לדין של הרוצחים מארגוני הטרור. קריאה זו נדחתה.

ניתנה הודעה חדשה עם הדגשת התוצאות העלולות לנבוע מסירוב זה. מחמת חוסר שיתוף פעולה בוצעו, מאז ניתנה ההתראה, 48 התנקשויות, בהן נהרגו 20 איש ו-31 נפצעו. בהתנקשויות אתמול (שבת) בלבד נהרגו 18 איש. לפיכך יופעלו החל משעה 1.15 אחר-הצהריים, היום 2 במרס, התקנות להנהגת משטר צבאי בתל-אביב, רמת-גן, בני-ברק ופתח-תקווה וכן בירושלים."

המשטר הצבאי כלל את העברת סמכויות השלטון האזרחי ליד הצבא. בתי-המשפט האזרחיים בוטלו ובמקומם הוקמו בתי-משפט צבאיים עם סמכויות לשיפוט מזורז; בתי-הדואר נסגרו והתחבורה הציבורית והפרטית שותקה. הוגבל השימוש בטלפון ונדרשה קבלת רשות מיוחדת לפתיחת הבנקים. החיילים קיבלו סמכויות של שוטרים ויכלו לעצור כל אדם שנראה חשוד בעיניהם וכן לירות בכל אדם שלא יציית להוראותיהם. ואמנם מיד עם הכרזת המצב הצבאי נורו למוות שני יהודים, ביניהם ילדה בת ארבע שעמדה על מרפסת ביתה בשכונת מאה-שערים בירושלים. כל האזור נסגר לתנועה והיו דרושים אישורים מיוחדים לשם כניסה או יציאה מתוך אזור המצב הצבאי.

הבריטים הציבו לעצמם שתי מטרות בהכריזם על המצב הצבאי; האחת - לשתק את פעולות המחתרת, שלפי הערכתם התרכזה באזורים הסגורים, והאחרת - לפגוע בכלכלת היישוב היהודי בארץ ועל-ידי כך לאלץ את ראשי הסוכנות היהודית לחזור לשיתוף הפעולה הישיר נגד האצ"ל ולח"י.

במהרה התברר, כי התושבים התרגלו למצב החדש כבר בתחילתו וראו כי השד אינו נורא כל-כך. מכונת האילתורים עבדה במלוא הקצב; במקום האוטובוסים המושבתים - פעלו עגלות רתומות לסוסים שהובילו את ציבור הנוסעים למחוז חפצם. נוסף לעגלות, השתמשו אזרחים רבים באופניים ואחרים פשוט הלכו ברגל. כאשר חלפו הימים, נאלצו הבריטים לאפשר הבאת מצרכי מזון לאזורים הנצורים ומספר רישיונות המעבר הלך וגדל. בירושלים, למשל, שכנה מחלבת "תנובה" בתוך אזור המצב הצבאי ועובדיה קיבלו רישיונות להיכנס למחלבה על-מנת להפעילה.

רישיונות אלה נוצלו למעבר יהודים שלא השתייכו אל עובדי "תנובה", ביניהם גם חברי ההגנה. מפעם לפעם הוסר העוצר שהוכרז באזור המצב הצבאי, והתושבים הורשו להצטייד במזון. בשעות אלה נוצרה הצטופפות גדולה משני עברי גדר התיל והחיילים עזרו להעביר חבילות מצד אל צד. יוסף אבני מספר שלשם הכנת ההתקפה על מחנה "שנלר", היה צורך להעביר נשק מתוך האזור הסגור. לכן הוא ביקש מאחד המחסנאים להכניס רימונים ואקדחים לתוך שק, ואחד החיילים שעמד על המשמר, העביר את השק מעבר לגדר התיל ומסרו לאבני שעמד בצדה השני של הגדר.

מפקדת האצ"ל החליטה להגביר את התקפותיה על מרכזי השלטון הבריטי בכל מקום אפשרי; לשם כך ניתנה הוראה לכל מפקדי המחוזות לפעול בשטחם ללא צורך בקבלת אישור מיוחד מן המפקדה. תחילה הותקפו מטרות שונות שהיו מחוץ לאזורים הסגורים וכן הותקפה התחבורה הבין-עירונית. עם הזמן החלו לוחמי האצ"ל ולח"י לתקוף מטרות בתוך האזורים הסגורים.