60 שנה והתעלומה טרם נפתרה

משפחת רובוביץ' הירושלמית, ציינה בשבוע שעבר 60 שנה להיעלמותו של בן-משפחתם, אלכסנדר רובוביץ'. אלכסנדר היה פעיל בלח"י ונרצח.

, כ"ז באייר תשס"ז

משפחת רובוביץ' הירושלמית, ציינה בשבוע שעבר 60 שנה להיעלמותו של בן-משפחתם, אלכסנדר רובוביץ'. אלכסנדר היה נער פעיל בלח"י שפרשת רציחתו בידי אנשי צבא בריטיים גרמה לזעזוע וסערה ביישוב היהודי ומחוצה לו בשלהי המנדט הבריטי בארץ ישראל.
רובוביץ' (שכינוי המחתרתי "חיים") נולד בי"ג בתשרי תר"צ. אלכסנדר או 'סני', כפי שכונה בידי משפחתו וחבריו, היה בן הזקונים של מרים וידידיה רובוביץ. המשפחה הייתה שומרת מצוות ותיקה ומושרשת היטב בארץ. האבא ניהל בית מרקחת בשכונת 'מאה שערים' בירושלים והמשפחה התגוררה לא הרחק משם ברחוב דוד ילין. עזרא יכין, שבאותם הימים היה חברו בחולית מדביקי כרזות של הלח''י, זוכר אותו כ"נער צנום, גבוה, ממושקף, חבוש כובע ברט כחול וחולצת חקי ובעל רצינות יוצאת דופן ביחס לגילו הצעיר. הייתה לו דביקות אידיאולוגית מדהימה מהסוג שקשה למצוא בצעירי זמננו וניתן רק לדמיין מה היה מסוגל לעשות בחייו אלמלא נגדעו עוד בטרם הספיק להתבגר".

יכין, היום סופר ומרצה למורשת הלח''י, נזכר בשיחה אופיינית שקיים עם סני כאשר הודיעו הבריטים על כוונתם להוציא להורג את איש הלח''י משה ברזאני. ''אני מקנא בך שמלאו לך כבר שמונה עשרה שנה'', אמר לו רובוביץ, ''הרי לי עוד לא מלאו שבע עשרה שנה ועל פי חוקי האנגלים איני ראוי עדין לדין מות אם אפול לידיהם''. ''מוטב שכך'', השיב לו יכין, ''כך יש לך סיכויים טובים יותר להמשיך ולהלחם''. אבל סני לא השתכנע. לעלות לגרדום זוהי זכות גדולה, אמר, כל תליה מקרבת אותנו לגאולה. הוא הצטרף כתלמיד התיכון הדתי "במעלה" בירושלים לפעילות לח"י, ולאחר שסולק מהתיכון בגלל הוראתו של דוד בן גוריון למוסדות החינוך לסלק תלמידים הקשורים לאצ"ל ולח"י, עבר לעבוד בבית המרקחת של אביו. יום אחד זומנו הוריו של רובוביץ למשרדו של מנהל בית הספר וזה הודיע להם כי עליו לחזור למוטב ולא - יסולק מבית הספר. המנהל הקריא באוזניהם חבור נלהב שכתב אלכסנדר בזכות החשמונאים מתוכו הסיק את תמיכתו של הנער בלח''י. ''לא נסבול זאת בבית ספרנו'', צעק בזעם. ''מוטב שילך לקיבוץ חילוני ויתרחק מהדת ובלבד שייפרד מה'פורשים'!''.

ההורים התלבטו אבל אמו של סני התייצבה לימינו והודיעה כי ''כל יהודי מנסה לשרת את עמו בדרכו שלו. אם הוא חושב שדרכו נכונה – אסור לנו להפריע לו''. רובוביץ' מונה למפקד כיתה שעסקה בהפצת כרוזי לח"י. הוא התאפיין בכובד ראש, רצינות וביישנות יחד עם מסירות ונכונות הקרבה.
למרות גילם הצעיר נדרשו מדביקי המודעות למסירות נפש בלתי מבוטלת כדי להתמיד במשימה המייגעת והמסוכנת. אחת לשבוע היו הצעירים חומקים מבתיהם בשעות שלפני עלות השחר באמתלאות שונות ומשונות ומגיעים לנקודות מפגש שנקבעו מראש שם אספו את דליי הדבק וגיליונות טריים של 'המעש', העיתון המחתרתי שהוציא הלח''י. את השעות הבאות היו מבלים בפעולה המפרכת של הדבקת הכרוזים בעודם מתחמקים מעיניהם הבולשת של המשוריינים הבריטים המפטרלים ברחובות ואף של תושבים יהודים שלא ראו בעין יפה את פעילות הארגונים ''הפורשים'', כפי שכינו אז את מי שלא הלך בתלם הממסד הציוני הרשמי.

''לפעמים היה החזאי מודיע על ''קרה באזור ההרים'', נזכר יכין, ''ידענו היטב מה פירוש הדבר. היד המושטת לתוך פחית הדבק נגעה בקריש הקפוא סמקה ותפחה ואף הכחילה. קשה, אבל צריך להמשיך. עוד כרוז, עוד קיר, עוד כרוז. היד צורבת כמעט אינה מסוגלת לנוע. אני מנסה להחליף ידיים. לאחוז בימין ולמרוח בשמאל. כל עוד יש כרוזים וקירות חייבים להמשיך...''.

המאבק התנהל לא רק נגד האויב הבריטי שבחוץ אלא גם נגד המוסדות הרשמיים שכאז גם היום לא בחלו בשיטות דורסניות כדי לרמוס את יריביהם הפוליטיים. אלכסנדר סולק מבית הספר ומאז הצטרף לעבודתו של אביו תוך שהוא מנצל את שעות הפנאי לרקימת חלומות זוהרים על עלילות הגבורה שהוא וחבריו עוד יעוללו במלחמתם נגד הכובש הבריטי.

ביום שלישי ט"ז באייר תש"ז, ימים אחדים לאחר פריצת כלא עכו, לאחר סיום עבודתו בבית המרקחת של אביו, שם רובוביץ את פעמיו למטה הסודי של הלח''י בשכונת זיכרון-משה שכונה 'מחסן שתים' והתיישב לבשל דבק. לפתע התקבלה הודעה כי השליח שאמור היה לקחת את הדבק לקבוצה של בני נוער שעסקו בהדבקת כרזות סמוך לגימנסיה ברחביה אינו יכול להגיע. כדרכו המצטנעת החליט אלכסנדר שחבל להטריח מישהו מבני קבוצתו וקבל את ההחלטה הגורלית להעביר את המשלוח בכוחות עצמו. הוא חצה בצעדים מהירים את הסמטאות הצרות של שכונות מרכז ירושלים ולקראת השעה שש וחצי התקרב לגן רחביה. השמש נטתה לערוב והרחוב הריק התחיל להחשיך. לא בטוח שסני הבחין במכונית החונה בצד הדרך, בפינת הרחובות אוסישקין וקרן-קיימת, כאשר חבורת גברים זינקה מתוכה כדי לתפוס אותו היה כבר מאוחר מדי. לרגע עלה בידו להשתחרר מלפיתתם ולפתוח במנוסה מבוהלת אלא שאחד הגברתנים השיג אותו והכריעו לאחר מאבק קצר.
אלכסנדר רובוביץ נגרר לתוך המכונית הממתינה ושוב לא נראה בין החיים.
משבושש אלכסנדר לשוב החלו ההורים לכתת את רגליהם בין בתי הכלא בחיפוש נואש אחר הבן הצעיר שנעלם כאילו בלעתו האדמה. בהודעה הרשמית של המשטרה הבריטית נאמר כי הנער אינו ברשותה וכי לאנשיה אין כל קשר לחטיפה. תעלומת גורלו של אלכסנדר רובוביץ הייתה עשויה להישאר סתומה וחתומה עד עצם היום הזה אלמלי שורה של צירופי מקרים. מי שסיפק את קצה החוט שהסיר את הלוט היה ככל הנראה אלכסנדר עצמו שבמהלך מאבקו הנואש עם חוטפיו הצליח להפיל את מגבעתו של אחד מהם. שני ילדים ששיחקו בקרן הרחוב בשעת החטיפה ספרו כי המגבעת המיותמת נותרה על הרצפה אחרי שהחוטפים נמלטו בחופזה מהשטח.

כעבור זמן מה נודע לבני המשפחה כי המגבעת שאבדה לחוטף הגיעה בדרך נס לבחור ישיבה בשם קמינצקי. מסתבר שהוא הבחין בה כשהיא מונחת על גבי ערימת עצים שילדים הכינו למדורת ל''ג בעומר והסיר אותה ברגע האחרון לפני שאחז בה האש. הבחור שחשש מצרות סרב למסור את המגבעת לידי בני המשפחה. הללו פנו לרב חרל''פ, רבה הנערץ של שכונת שערי חסד ורק בהשפעתו הסכים הבחור למסור אותה לידיהם. בתוך מגבעת הלבד האפורה רשום היה שם בעליה באותיות לועזיות: farran.

בתחילה הכחישו השלטונות הבריטים שקיים אצלם אדם בשם זה. גם כאשר קצין יהודי הודה בפני המחפשים כי בלש בשם ''מייג'ור רוי פאראן'' מוכר לו, טענו הבריטים שמדובר בשם שכיח מאד. לבסוף זימן מפקד הבולשת בירושלים את ההורים המודאגים למשרדו, ובישר להם כי לפי מידע חשאי שהגיע אליו, אלכסנדר מת ואין טעם להמשיך בחיפושים.

לדברי עזרא יכין, ראשי הסוכנות היהודית והועד הלאומי, הגופים הרשמיים שייצגו את הישוב היהודי מול השלטונות הבריטיםנ ומזוהים עם השמאל, ניסו בתחילה למשוך את ידיהם מלטפל במקרה שעסק אחרי הכול ב''טרוריסט'' חבר לח''י. אלא שסימני השאלה הגוברים והולכים סביב תעלומת היעלמותו המסתורית של אלכסנדר רובוביץ יצרו לחץ ציבורי שאין לעמוד בפניו. חדש ימים אחרי אותו אחר צהרים גורלי בשכונת רחביה סערו העיתונים בארץ ובחו''ל. עיתונאים אמריקאים דיווחו בכותרות מרעישות על חשדות ששוטרי חרש בריטים מכים ועוצרים אנשים בלי הבחנה, על קבוצות פשיסטיות הפועלות במסגרת כוחות הביטחון הבריטיים. בעיתונות העברית לא חדלו מלדוש בנושא למרות הגבלות הצנזורה. מה שהיה חמור במיוחד עבור הבריטים הוא שכל זה אירע בזמן שוועדה מיוחדת של האו''ם באה לפלשתינה כדי לגבש המלצות על עתיד המנדט. הקריאה ''איה הנער''? הפכה לזעקת קרב שהוטחה בשלטונות המנדט מצד כל העיתונים ואף מעל במת הפרלמנט בלונדון. התברר כי פאראן היה אחד הקצינים המעוטרים בצבא הבריטי מקרבות מלחמת העולם השנייה, והקים בארץ ישראל יחידה סמויה שמטרתה הייתה לפעול באמצעים אלימים במיוחד כנגד המחתרות היהודיות.
מכאן החלה מסכת ניסיונות טשטוש וטיוח של השלטונות הבריטיים, במטרה למלט ולזכות את פאראן, שהפך לחשוד ברציחתו של רובוביץ'. בו-בזמן התחוללה סערה ביישוב ומחוצה לו סביב היעלמותו של הנער, כאשר אצ"ל ולח"י מצידם ניסו לחטוף בני ערובה וביצעו התנקשויות עד שהדין ימוצה עם פאראן ויתקבל מידע לגבי גורלו של רובוביץ'. למרות הלחץ הציבורי העז לא יכלו הבריטים לאפשר את העמדתו לדין של פאראן בלי שיחשפו את המעורבות העמוקה של בכירי הצבא בהפעלת היחידה הסודית המפוקפקת. ניסיונות הטיוח הובילו להסתבכות מתרחבת והולכת. פאראן נמלט לסוריה ונתפס שם כעבור שבוע כשהוא שתוי כלוט.

בינתיים בני המשפחה שניסו לגלות ולו קצה חוט שיאפשר להם להביא את אלכסנדר לקבר ישראל נתקלו בחומות של שתיקה. התרומה היחידה של המשטרה הבריטית לעניין, היה בקור שערכו בבית רובוביץ במהלכו נטלו את כל מסמכיו וצילומיו של אלכסנדר, כך שהיום נותרה רק תמונה אחת שלו. בקשת המשפחה לחפש את הגופה בשטח שבין ירושלים ליריחו נדחו בנימוק שהאזור מסוכן.

שלשת העדים לחטיפה זומנו למסדר זיהוי וטענו בתוקף שזיהו את פאראן כאיש שחטף את רובוביץ. המשטרה טענה שהוא לא זוהה. באותו ערב ברח פאראן בשנית ממקום מעצרו במחנה אלנבי. הבריחה תחת חוטמם של הקצינים שהופקדו לשמור עליו העמיקה את הרושם שקיימת קונספירציה רחבת היקף למנוע מהאמת לצאת לאור, רושם שכנראה לא היה רחוק מהמציאות. לפאראן הומלץ להתפטר מהמשטרה כדי שמשפטו יתנהל בידי הרכב צבאי ולא אזרחי. לדברי ההיסטוריון והחוקר גיורא גודמן, מהמסמכים שנחשפו בשנים האחרונות עולה כי למשפט קדמו דיונים קדחתניים להם היו שותפים ראשי הצבא והממשל בארץ ופקידים בכירים ושרי ממשלה בלונדון. החשש היה שהפללתו של פאראן תנחית מהלומה קשה על יוקרתו ומעמדו של המנדט הבריטי.

לעורכי דינו של פאראן היה חשוב מאד להעלים את הראיה החזקה ביותר שקשרה את פאראן לרצח – מחברת בכתב ידו בה רשם את מעלליו ובהם, ככל הנראה, הודאה מפורשת ברצח.

לפני שלוש שנים, 57 שנים לאחר הרצח, פורסמו מסמכים פנימיים של משרד המושבות הבריטי. גודמן חשף את התצהיר הסודי שכתב מפקדו של פאראן, ברנרד פרגוסון, על חלקו בפרשה. פאראן גילה לו שיום קודם לכן במהלך משימת תצפית בירושלים אחר מפיצי כרוזים עצרו הוא ואנשיו ''צעיר וברשותו כרוזים לא חוקיים''. הם לקחו את הצעיר במכונית לחקירה במורד הכביש המוליך ליריחו, אבל הלכו רחוק מדי ב''נסיונותיהם לגרום לצעיר לדבר''. על פי הדו''ח, פאראן הודה כי רצח את הנער. בגדיו הופשטו ממנו ונשרפו וגופתו הושארה בשטח פתוח סמוך לכביש ירושלים-יריחו. מהמסמכים עולה עוד כי למרות העינויים הקשים שעבר לא הצליחו החוטפים להוציא מפיו של אלכסנדר כל מידע אודות פעולת המחתרת. פרט לרשימה חסרת ערך מבצעי של אוהדי לח''י שנמצאה בכיסיו של רובוביץ' לא הביאה החטיפה כל תועלת למאמצי המודיעין הבריטי לפצח את חומת החשאיות של הלח''י.

 תיקים שנפתחו לאחרונה לעיון הצבור עם חלוף תקופת החיסיון בת החמישים שנה שהוטלה עליהם מלמדים כי כל עשרים העותקים של המחברת שהוכנו לצורך המשפט הושמדו בהוראת השופטים. חברי בית הדין היו למעשה קציני צבא בכירים שקבלו מינוי מיוחד כשופטים לצורך ''משפט'' זה. הם הוטסו במיוחד מבריטניה וחזרו מיד לאחר תום המשפט. המשפט עצמו נמשך יום אחד בלבד ופאראן זוכה מחוסר ראיות. עשרות הקצינים והשוטרים הבריטיים שגדשו את אולם המשפט פרצו במחיאות כפים סוערות. האחים רובוביץ יצאו בשקט מן האולם בעוד פאראן הוחזר למכונית המשוריינת ונלקח היישר לשדה התעופה בלוד שם הוחזר לאנגליה, הרחק מידיהם הנוקמות של היהודים.

עדות מעניינת המשלימה את התמונה הטראגית נחשפה רק בשנים האחרונות. מדובר ביומן פעילות של חיילים בריטים שאיישו את המחסום הצבאי בדרך היורדת ליריחו. בליל ה - 6 במאי, ט"ז באייר, רשמו החיילים את מעברה של מכונית משטרה מספר N 491 בשעה 9:20 בערב. שם הנהג היה ''פאראנד''. האם עדין היה סני בחיים בשעה זו? אין לדעת. מה שברור הוא שכאשר המכונית חלפה שוב על פני אותו מחסום, בשעה דקה לחצות, כבר לא היה אלכסנדר רובוביץ בתוכה.

רוי פאראן שוחרר על ידי בית דין בריטי "מחוסר ראיות" ומילטו אותו מן הארץ, חזר לבריטניה והתקבל בכבוד מלכים. הצרפתים העניקו לו את עיטור לגיון הזרים, האמריקאים את עיטור הגבורה האמריקאי על לחימתו באיטליה. בארמון באקינגהאם הצמיד המלך ג'ורג' השישי לחזהו שני עיטורים על פעילותו במלחמה. גם בארגון הלח''י החליטו להעניק לו עיטור, אם כי מסוג אחר לגמרי. חדשים אחדים לאחר מכן הגיע ללונדון איש הלח''י יעקב חרותי כשבאמתחתו הוראות לסגור חשבון עם שלשה אנשים: שר החוץ הבריטי ארנסט בווין, מי שהיה מפקד כוחות הצבא הבריטי בארץ הגנרל אווילין בארקר - ורוי פאראן.

חרותי וחבריו הצליחו ליצור קשר עם סניף לח''י בארה''ב וזה הבריח לבריטניה קילו חומרי נפץ תקניים, מוסתרים במקלט רדיו נייד ונפצים עטופים בעיתונים. בלי תשתית מודיעינית התקשו חברי תא הלח''י לאסוף את המידע הנחוץ למבצעי ההתנקשות. פאראן, למשל, התגורר בעיירה רחוקה מלונדון וכל ניסיון לעקוב אחריו ולגלות את הרגלי התנועה שלו היה חושפים את המבצעים. בסופו של דבר מי שסיפק את המידע הנחוץ היה פאראן עצמו שבראיונות לתקשורת חשף את מקום מגוריו.

מתוך שלשת היעדים לחיסול רק הפגיעה בפאראן יצאה לפועל. 50 גרם דינמיט הוטמנו בספר מהודר של שייקספיר שנשלח לכתובתו של פאראן. לרוע המזל שהה אז רוי בסקוטלנד ואת החבילה פתח אחיו רקס. האח נפצע אנושות ולאחר שעתיים בהם שכב בהכרה מלאה בבית החולים מת מפצעיו. ''זה היה זה כשלון מאכזב'', סיפר חרותי, היום עו''ד ידוע שלמרות גילו המתקדם עדין פעיל מאד. ''חפשנו את הרוצח ולא את אחיו''.

בעקבות נסיון ההתנקשות עקר פאראן לרודזיה. מאוחר יותר השתקע בעיר קלגרי בקנדה שם שלח את ידו בעיתונאות וכיהן בתפקידים ציבוריים שונים. בסוף שנות השבעים אף נבחר לתפקיד התובע המחוזי של מחוז אלברטה.

למרות חלוף השנים לא חדלו בני משפחת רובוביץ ממאמציהם להביא את אלכסנדר לקבר ישראל. בין היתר ניסו ליצור קשר ישיר ועקיף עם פאראן כדי לשכנעו שיאות לגלות את מקום בו הטמין את הגופה אך כל המאמצים נתקלו בחומה של סרבנות עיקשת. פאראן סרב לעמוד עמם בקשר או לקבל ולו אחריות עקיפה למעשה הרצח עד יום מותו, לפני כשנה.

''אחרי שהשקיע שנים כה רבות בקבורת הפרשה קשה להאמין שהשאיר אחריו פרטים מרשיעים'', אומר האחיין צבי רובוביץ, שיחד עם בן דודו משה רובוביץ מרכזים את המאמץ להשיג מידע שעשוי לפתור את התעלומה. ובכל זאת אין הוא מתייאש מהאפשרות למצוא עדויות חדשות שישפכו אור על הפרשה, אולי בין מסמכי הממשל הבריטי שמועד החיסיון שלהם יפוג כאשר יחלפו 75 שנה לפרשה. בינתיים, הוא אומר, לא נותר אלא להעריך ולהוקיר את הגבורה האישית, המסירות, האידיאליזם והנאמנות לחברים שהפגין אלכסנדר רובוביץ בחייו הקצרים.

הרחוב הנושא את שמו של רובוביץ שוכן בשכונת תלפיות-מזרח, בין הרחובות 'משה ברזאני' ו'מאיר פיינשטין' מושאי הערצתו. הוא אחד הרחובות האחרונים בקצה ירושלים המשקיפים לעבר מדבר יהודה לתוכו נבלע במסעו האחרון באותו לילה אפל לפני בדיוק ששים שנה.

אי שם במדבר יהודה, סמוך לדרך יריחו, עדין מצפה תעלומת אלכסנדר רובוביץ לפתרונה המלא.