מילים לזכרו של רב אברום זצ"ל

רב אברום היה עמוד התורה בדורנו ועמוד ארץ ישראל, ללא פשרות. תמיד היה מלא חיוניות ושופע. כשביקשנו ברכה, היה משיב במאור פנים.

אסתי בן שושן , כ"ו בתשרי תשס"ח | עודכן: 12:45

הרב אברהם שפירא זצ"ל
הרב אברהם שפירא זצ"ל
פלאש 90

כשנכנס לו החג, קידמנוהו בברכה, ושפתינו רחשו תפילה לרפואת הרב אברהם אלקנה בן היינע רייזל. במוצאי החג הראשון, שמענו את הבשורה הקשה ולמחרת, בערב שבת חול המועד, השבת האחרונה של מחזור נוסף של חמשה חומשי תורה, ליווינו את רב אברום למנוחת עולמים. בשבת שאחריה, התחלנו מחדש את ספר בראשית. מחזור חדש של לימוד תורה. חדש- ללא רב אברום. בימי התפר הללו, של סיום התורה ופתיחה חדשה, נפרדנו ממורנו-מגדולי דורנו.

בימים שהתפללנו עליו, חשבתי על אמו, היינע רייזל, שזכתה להשאיר בעולם כזה בן. כששמעתי שנפטר, שוב חשבתי עליה. דמיינתי בעיני רוחי, עד כמה שמחה היא לפוגשו שנית, לאחר כל כך הרבה שנים. "איך זכתה לזה?" שאלתי את עצמי. "איך משאירים בעולם כזה בן? יהודי שחי בעולם הגשמי הזה 96 שנים מלאות וכל כולן תורה. רק תורה ובלי סוף . חשבתי לעצמי, אשריה שזכתה לכך, ואח"כ שמעתי את רב יעקב שפירא, כשהספיד את אביו, והזכיר את אמו. שבזכותה יצאו אביו ואחיו לתורה, בזכות מסירותה על לימוד התורה. פתאום הבנתי מה רב כוחה של התורה. מהי עוצמתה, כשיהודי מבוגר נפטר, יש ודאי קרובים: בנים , נכדים ונינים, שמלווים אותו למנוחת עולמים. חברים ומכרים כבר מזמן הלכו לבית עולמם, ואלה שנותרו, אינם בקשר עם הנפטר, או עם המציאות הזורמת סביבם. ליווינו בשבוע שעבר יהודי בן 96 שנים. זקן ושבע ימים, ודור שלם כאב ובכה את לכתו. אי אפשר היה שלא לבכות. ככל שניסיתי להתאפק, לכבד את קדושת החג, לא הצלחתי לכלוא את הדמעות. אף הילדים, ששמעו את ההלוויה ברדיו, לא עצרו דמעותיהם.
דור שלם בוכה. אלפים אלפים, אלו שבאו ואלו שנשארו רחוקים. אין כאן אבדה פרטית. זוהי אבדה ציבורית. יהודי כמעט בן 100 שנים נפטר לבית עולמו וקשישים וילדים בוכים ומבכים את לכתו. זהו כוחה של התורה. היא שייכת לנצח. מי שהיה כלי להכלת התורה, ולנתינתה בכל יום מימי חייו, שייך לנצח של עם ישראל. לדורות שהיו ולדורות שיבואו. אנחנו-שזכינו לחיות בזיוו. ולהנות מקדושתו , אומרים לה' תודה, שזכינו לכזה צדיק , בדור אפל כל כך. צדיק השייך לדורות קדמונים. עוצמה של תורה, שהיא נדירה ומיוחדת בדורות הללו. מי שלא זכה להכירו בחייו, ואף לא לחוש בחסרונו עם מותו, הפסיד זכות נפלאה, שרק מי שזכה, בה יוכל לתארה במילים.

מאז היותי ילדה קטנה, אני זוכרת את רב אברום זקן זקן. הייתי עומדת בעזרת נשים, ומנסה לקלוט את זיו פניו המאירות. לרגע לא היה נח. תמיד היה נראה מרוכז, מתנועע. אף פעם לא הצלחתי לתופסו חולם. מביט בחוסר ענין. תמיד היה ערני, מתבונן , מרוכז ושותף מלא, אפילו כשעמד מן הצד. קשה לחשוב על שמחת תורה וההקפות ללא רב אברום. נזכרתי ברגעים המחשמלים, כשהיה רוקד מתחת לטלית, והבחורים סביבו שרים בהתלהבות של קדושה: "אמת מה נהדר היה כהן גדול". אמת, מה נהדר היה המראה הזה! באותם רגעי התרוממות הייתי חושבת, שאם כך אנו חשים, כאן בהיכל הישיבה, איזו התרגשות נוראה היתה בבית המקדש, בהיכל הכוהנים, בהיכל ה'. שנים חיכיתי, שיבנה המקדש ורב אברום יהיה הכהן הגדול. שנים דמיינתי אותו שם. בעבודת כהן גדול. תפילת מוסף של יום הכיפורים, בהיכל הישיבה היתה שמורה לרב אברום. וכשהוא היה מתפלל את סדר עבודת הכהן הגדול, הרגשתי, שאומר אותה הכהן הגדול, היתה לדברים עוצמה שאין לתארה. אחרי שנים המילים עוד מצלצלות באזני "אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש.." אני שומעת את קולו ולא מאמינה, באמת רב אברום הלך מעמנו, לפני שנהייה כהן גדול? איך יתכן?
כשהרב מרדכי אליהו ,יבדל לחיים ארוכים, היה מגיע בשמחת תורה, לביקור בישיבה, היו הבחורים פורסים טלית מעל לשניהם ושרים: "ובכן צדיקים יראו וישמחו..." בדקות הללו אין איש, שיכול היה לראות את השמחה ולהשאר אדיש. העוצמה היתה אדירה. סוחפת ומרוממת את הקהל למקומות אחרים. כשהתפללנו בתפילות הימים הנוראים "ובכן צדיקים יראו וישמחו..." חשבתי בליבי עליו. שנזכה שרב אברום יזכה לראות בגאולה שלמה, והנה לא זכינו. מצד אחד- תחושה קשה מאד של אובדן חיסרון, חלל גדול במציאות. מצד שני – אני חשה הודיה. תודה לה' שזיכה אותנו בצדיק גדול כל כך ובמנהיג גדול, בדורנו החסר והזועק לעזרה.
עמוד התורה של דורנו ועמוד ארץ ישראל. השילוב הזה נדיר ביותר. רב אברום ללא פשרות. ללא התחנפות. ללא נסיון למצוא חן בעיני איש. חי בכל כוחותיו את אהבתו לתורה "כי היא חיינו ואורך ימינו" ואת אהבתו ומסירותו לארץ ישראל, ללא פשרות וללא סייגים. מצד אחד זכינו בו! מצד שני- לא מספיק ידענו להעריך . לא מספיק כיבדנו. לא כולם הבינו, שמדובר כאן בתורה בקנה מידה אחר. בתורה, שנרכשת במשך עשרות רבות של שנים. בעוצמה שאין לה אח ורע בציבור הזה. זכינו במתנה נפלאה, ולא מספיק ידענו להעריך אותה וליקר אותה.

כשהיינו באים לבקש ברכה, באיזה עניין, מחכים במדרגות שמתחת לביתו, או אפילו בשביל שבדרך לישיבה, היה מאיר עינים ומשיב במאור פנים, רק מי שזכה לצפות בפנים הללו, יבין עד כמה הן היו משמחות. יותר לא הייתי צריכה לשאול. מעצם הקרנת פניו- נתמלאו בקשותי. היה מסתכל עלי בעיניו התכולות הטהורות. מבט שכולו חיים , ענין, ריכוז, הקשבה, אור ואהבה. המבט הזה היה ממלא אותי שמחה ודיו היה לרפא כל כאב. הוא היה מתיחס אלי, כשכולו אומר חיבה, נעימות, הקרנה. היתה בו מתיקות, השמורה לילדים קטנים. ממש כאילו לא נס ליחו. לא היתה בו כהות, כבדות, או עייפות, תמיד היה נראה מלא חיוניות, שופע. אנחנו – שנולדנו כשישים שנה אחריו, חשים זקנים לעומתו. הוא- לא היתה בו זקנה כלל. היא הופיעה רק בחודשים האחרונים. ממש לפני פטירתו.
כשנולדה ביתנו הבכורה, היתה בדיוק ברית במשפחה, ורב אברום הוזמן להיות הסנדק. ביקשנו ממנו ברכה לביתנו התינוקת. הוא ברך ואמר שנזמין אותו לבת המצווה שלה- סגולה לאריכות ימים .זה היה נראה לנו כל כך רחוק. משהו שלא יכול לקרות. כבר אז רב אברום היה זקן ושבע ימים. חלפו השנים והתחלנו לחשוב שזה רציני. בעז"ה נזכה לחגוג את בת המצווה ואף להזמינו. והנה לא זכינו.
כששמעתי את הבשורה הקשה, חשתי תחושה של יתמות. כאילו איבדתי אבא גדול. משענת חזקה. עמוד תמך, שטוב היה לי לדעת, שהוא קיים. שיש אחד כמוהו. לפתע חשתי חיסרון נורא. תחושה של חושך גדול בעולם, של חוסר יציבות. הייתי צריכה להזכיר לעצמי, שהקב"ה ממשיך להיות כאן, והוא ממשיך להנהיגנו, גם ללא רב אברום. התחזקתי באמונה, והודתי לה' על הזכות שנפלה בחלקנו, הלוואי וימהר לגאלנו וימלא חסרוננו.