אחד המבקרים שפקדו את בית משפחת קרויזר במצפה יריחו במהלך ימי ה'שבעה' על שני הבנים, שלמה וישי, היה אדם גלוי ראש ולא מוכר לאבלים.

"כל הזמן הגיעו לכאן משפחות עם שכול", משחזר הרב קרויזר, ותמה בצניעות והפשטות האופייניות לו: "אני לא יודע למה באו דווקא לכאן. אני בסך הכול דיברתי לעצמי. האסון הוא כבד כל-כך שלאנשים שבאים אין מה להגיד. מה אפשר להגיד למי שאיבד את שני בניו? אנשים ישבו ושתקו, ופשוט התחלתי לנחם את עצמי בקול והם הקשיבו"
"מי אתה?" התעניין האב, הרב יהודה קרויזר.

"אנחנו לא מכירים", השיב האיש, תושב אזור השפלה.

"מה מביא אותך לפה?" המשיך הרב קרויזר.

"היינו משפחה מבוססת, יציבה", החל האיש לשפוך את לבו. "היה לי עסק מצליח. יום אחד הבן שלנו נהרג בתאונת דרכים. מאז האסון הכול קורס: המשפחה מתמוטטת, העסק מתפרק. באתי לשמוע אתכם". במשך ארבע שעות ישב האיש בבית האבלים, ולא קם ממקומו אלא כשהפסיק הרב קרויזר לדבר לצורך תפילת מנחה.

המבקר האלמוני הזה הוא רק דוגמה אחת לאנשים מוכי השכול והאסונות שהגיעו לשאוב כוח מעוצמת האמונה שהקרינו הרב יהודה ושלומית קרויזר אל מאות המנחמים שמילאו את ביתם בימי ה'שבעה', ושעדיין מבקשים להגיע, גם בשבועות שאחרי.

"כל הזמן הגיעו לכאן משפחות עם שכול", משחזר הרב קרויזר, ותמה בצניעות והפשטות האופייניות לו: "אני לא יודע למה באו דווקא לכאן. אני בסך הכול דיברתי לעצמי. האסון הוא כבד כל-כך שלאנשים שבאים אין מה להגיד. מה אפשר להגיד למי שאיבד את שני בניו? אנשים ישבו ושתקו, ופשוט התחלתי לנחם את עצמי בקול והם הקשיבו".

מכה אחת נוראה

השבוע הסתיימו ימי ה'שלושים' לפטירתם של שלמה וישי קרויזר, בניהם של רב היישוב מצפה יריחו, יחד עם שני חבריהם ליישוב, איתן אורנבך ואחיה חורי, שנספו בתאונת דרכים קטלנית בדרכם הביתה.

המפגש עם בני הזוג קרויזר בביתם בשעת ערב מאוחרת, פחות מחודש מאז האסון, מלמד על עוצמה רוחנית נדירה שמצויה באנשים הללו: קבלת הפנים החמה, החיוך, ההתעניינות ועצם היכולת לנהל שגרה ביתית תוך כדי סיכומים אחרונים בטלפון על נוסח סופי למצבות שני הבנים.

לא קשה לזהות כאן גם דבק משפחתי רב שנים בין ההורים לילדים, הבוגרים ברובם, שמעניק כוח לשני הצדדים. השיחה עם הרב ורעייתו מלווה בקולות רקע של קצין שהגיע לביקור אצל הבן יצחק, שסיים לא מזמן את שירותו הצבאי ב'עורב'. מוקדם יותר הערב, לפני שהרב יצא לשיעור הקבוע בבית הכנסת, הגיע לביקור מח"ט כפיר, החטיבה שבה שירת שלמה ז"ל, ואתמול היה כאן הרבצ"ר.

לובשי מדים היו מחזה נפוץ בין הקירות הללו עוד לפני האסון, אך מאז ה'שבעה' עברו כאן גדודים שלמים על מפקדיהם, מספר יצחק. פשוט כדי לשמוע את הרב. "כל החיילים שלי היו פה, ואמרו שאני חייב להגיע לכאן", מספר הקצין, מפקדו של יצחק. "אחד הקצינים שמע את הדברים שהרב דיבר פה, וסיפר את זה למשפחה של החברה שלו, שנפטר להם אח. את הדברים ששמעו ממנו לקחו לעצמם כדגל, איך לקום ולהמשיך לחיות".

הרב והרבנית יושבים מולי, נכונים לשתף באותן מחשבות ורעיונות אמוניים שמלווים אותם מאז האסון. אבל את הכאב החריף אי אפשר להסתיר. כשאני מבקשת מהם לשחזר את הרגע שבו קיבל כל אחד מהם את הבשורה, הם מביטים זה בזו, לא בטוחים שהם מסוגלים לענות. "נהיה אצלי בלק אאוט על אותם רגעים", אומר הרב. "אני פשוט לא זוכר". שלומית מהססת עדיין, ואז מתחילה לספר: "שלמה צלצל שהם בדרך הביתה. חיכיתי להם. ניסיתי להתקשר אליהם, אבל שמעתי שהיתה תאונה בדרך וחשבתי שהם תקועים בפקק בגלל התאונה, ולכן הם גם לא זמינים. ואז קיבלתי הודעה מצוות צח"י (צוות חירום יישובי, שבו היא חברה) להגיע דחוף למשרד. כשהגעתי למשרד, הבנתי מתגובות האנשים שקרה משהו נורא". בתיאור הרגעים שאחר-כך היא עוצרת, מתקשה להמשיך.

הרב היה תקוע ברכבו, בפקק שנוצר בעקבות התאונה. הוא צעד רגלית למקום האירוע, ואת דבר האסון גילה כשהגיע לשם, לבדו. על מה חשבתם ברגע הראשון? התרסקות מוחלטת או אירוע שימנף את האמונה שלכם?

"לא היתה שום החלטה מודעת על מה שעושים עם זה", משיבה שלומית. "היה ברור לנו שזה ניסיון, ואם זה ניסיון – זה משהו שצריך לעמוד בו ולצמוח ממנו".

"הכול בחסד"

שלמה וישי הובאו לקבורה עוד באותו לילה בירושלים. משפחת קרויזר התעוררה למחרת למציאות חדשה, שאליה תצטרך להתרגל בהדרגה – חיים בצל שתי חוליות חסרות בשרשרת המלוכדת והמאושרת של ילדי המשפחה. "מבחינת המשפחה, יש לנו עכשיו צורך גדול להיות יחד, לשאוב כוחות מהיחד", אומרת שלומית. "הילדים מתאספים בבית שלנו כל שבת".

שלומית זוכרת את השבת של ה'שבעה', הראשונה ללא שלמה וישי, כשבת שהעניקה להם כוחות מלמעלה כדי להמשיך: "השבת הראשונה היתה רוחנית מאוד. לפני הדלקת נרות נטלנו ידיים אחת לשנייה, וביקשנו מהקב"ה שישלח לנו כוחות דרך השבת. אחרי הדלקת נרות התפללנו כולנו בבית, קבלת שבת בנוסח קרליבך. הרגשנו אז איך הקב"ה עוטף אותנו, השבת עוטפת אותנו. הרגשנו כוחות חזקים מושפעים עלינו, הרגשה של ירידת שכינה לבית".

הכוחות מאותה שבת נשארו אתכם מאז?

"זה השאיר חוויה רוחנית עוצמתית, הרגשה שהקב"ה נמצא צמוד וקרוב".

איך דווקא מתוך אסון כזה מרגישים קרבה מיוחדת של הקב"ה?

"עם כל המכה הכואבת, ראינו הרבה גילויים של חסד, וזו דוגמה לקרבת ה'. אפילו זה שקברנו אותם יחד באותו לילה, זה חסד שזכינו לו. אם לשלמה (שהיה קצין בצה"ל בזמן התאונה) היתה לוויה צבאית, אז היו לנו שתי לוויות, שתי אזכרות. זה הרבה יותר קשה", מסבירה שלומית. "זה שהחתן שלנו, חמי, הגיע למקום התאונה, וכך בעלי לא היה לבד, זה שהבת והחתן שלנו הגיעו לשם וזיהו אותם, זה הכול חסד. אם אחשוב עוד, אמצא עוד הרבה דברים של חסד".

הרב מבקש להמשיך את קביעתה של רעייתו, ומשחזר את אותו חסד כפי שחווה באופן אישי באותם רגעים: "כשעמדתי שם לבד, החלטתי, בלי הסבר ברור מדוע, שחייבים לקבור את שניהם יחד, באותו לילה בירושלים. אבל הקצין ממחוז ש"י אמר לי שכיוון שהבן שלי חייל, הלוויה שלו היא בטיפול הצבא. ישבתי שם לבד על הכביש וביקשתי מהקב"ה: 'הקב"ה, תעזור לי.

מה אני יכול לעשות?' לפני שסיימתי להתפלל, בא אלי דורון גלבוע ממתנ"ס בנימין, שראה אותי יושב לבד על הכביש. הוא שאל מה אני צריך, ואמרתי לו. הוא אמר שאין שום בעיה, ותיאם עם זק"א שהצבא לא ייגע בשלמה. בגלל ששניהם היו כל-כך קשורים רצינו שייקברו יחד, ורצינו גם שזה יהיה באותו לילה. אמרנו שאפילו אם יגיע רק מניין ללוות אותם – זה יספיק לנו. אחרי הלוויה אמרו לנו בזק"א שהם לא זוכרים הלוויה עם כל-כך הרבה אנשים בשעה מאוחרת כזו בלילה".

מתמודדים באמונה

החסדים הללו שהרגשתם שליוו אתכם תוך כדי, נותנים כוח להתמודד גם הלאה?

הרב משיב: "כתוב 'מחצתי ואני ארפא' – כשהקב"ה נותן מכה הוא גם מרפא. הוא נותן לכל אחד את החסד כדי לתת לו כוחות. מכאן זה תלוי באדם, אם הוא מתעלם מהחסד ונשאר שבור ומתוסכל, או שהוא מנצל את החסד כדי לקבל כוחות. אנחנו רואים את החסד שהקב"ה נותן לנו: עצם העובדה שהמשכנו לתפקד גם אחרי, זה שכולנו פחות או יותר חזרנו לשגרה, והכי חשוב – שלאף אחד אין רפיון באמונה.

"מה שקרה לנו יכול להוות נקודת תפנית מאוד קשה באמונה, של שאלות ותהיות. ב'שבעה' אמרתי לאנשים שאנחנו לקחנו את ספר השאלות – עם כל השאלות של למה זה קרה, ואולי אם היינו עושים כך ולא אחרת היה קורה אחרת – וזרקנו אותו לים המלח, שנמצא מתחתנו. מה שזורקים לים המלח לא חוזר, לכן אין לנו שאלות, לא למה ולא אולי. הכול בחסד", הרב ממשיך ומספר על דברים שאמר למוהל של שלמה וישי, כשהגיע לנחם: "אמרתי לו: 'כמו שלא היו לנו שאלות כשהם נולדו, וקיבלנו אותם בשמחה, ברוך ה' זכינו, לא באותה שמחה אמנם, אבל באותה אמונה להחזיר את הפיקדון. אמרתי ש'ה' נתן וה' לקח' – אותו ה' שנתן הוא גם זה שלקח, שום דבר לא השתנה ביחס אליו. ו'יהי שם ה' מבורך' זה על הזמן שהם היו איתנו ונהנינו מהם".

ובכל זאת, איזה תשובות אתם נותנים לעצמכם כדי להתמודד עם האסון?

"אנחנו מאמינים שלהם טוב. הם עלו עם הרבה זכויות", אומר הרב. "ישי עלה לפני שהגיע לגיל בר מצווה, כך שאין עליו רבב. שלמה היה בעיצומו של שירות ששילב מסירות בפעילות הצבאית והצטיינות בתחום של בין אדם לחברו. הוא היה מפקד ואבא לחייליו, והכול באווירה תורנית. הוא הלך לצבא כי ראה בזה ערך של מצווה – כי יישוב ארץ ישראל כולל גם הגנה עליה. הוא הרגיש שליח מצווה שם. הוא נהרג לבוש במדים, וזה היה מאוד סמלי מבחינתנו. החלטנו שהמצבה שלו תהיה צבאית, כי זה מה שהוא היה".

גם ישי, תלמיד חטיבת 'מקור חיים' בירושלים, נהרג כשהוא לבוש חולצה של סיום קורס צה"לי שהיתה בבית. בינו לבין ישי היה קשר מיוחד, וישי היה גאה במיוחד באח הקצין, שהביא אותו מדי פעם מבית הספר. "הוא היה מחובר מאוד לעניין של הצבא, המסירות לארץ ישראל, גם דרך אחיו".

במקביל לאמונה שלילדיכם טוב כעת, מה אומרים למי שנשארו פה בלעדיהם?

"הישארות הנפש, הימצאותה בעולם שכולו טוב – אלו דברים ודאיים. אין לנו כלים להבין את העולמות האלו, למרות שהם קיימים", מקדים הרב, אולם יחד עם זה שוטח את אופן ההתמודדות עם הכאב שלא מרפה: "החיסרון שלהם הוא כאב עצום. זה כאב שלא יעבור, ואי אפשר להשתחרר ממנו", הוא מדבר בצער עמוק.

"כשלוקחים חלק מהאדם – זה כאב נצחי. אבל הצלחנו לנווט אותו בצורה שלא יהיו לנו כעסים כלפי הקב"ה. אנחנו יודעים שטוב להם, שהם קיבלו את השכר שלהם ושהשלימו את שנותיהם כאן. הכול בחסד. לנו יש את כאב הנשארים, אך הוא לא מוביל לאבדון. אנחנו מתמודדים במציאות עם הכאב, בוכים הרבה, אך זה לא חלילה בכי של קטרוג או רפיון באמונה. זה בכי של חיסרון".

"מה שקרה לנו יכול להוות נקודת תפנית מאוד קשה באמונה, של שאלות ותהיות. ב'שבעה' אמרתי לאנשים שאנחנו לקחנו את ספר השאלות – עם כל השאלות של למה זה קרה, ואולי אם היינו עושים כך ולא אחרת היה קורה אחרת – וזרקנו אותו לים המלח. מה שזורקים לים המלח לא חוזר, לכן אין לנו שאלות. הכול בחסד"
שגרה מרוממת


אז אתם מרגישים דווקא חיזוק באמונה כתוצאה ממה שקרה?

"אנחנו מרגישים שאנחנו מקבלים כוחות בעוצמה שקשה לתאר. זה משבר שלא הפיל אותנו לאבדון, והידיעה הזו נותנת תחושה עצומה".

כאמור, בני הזוג קרויזר חזרו בהדרגה לשגרת העשייה התורנית שמילאה את חייהם: הרב קרויזר מלמד בשעות היום בישיבת 'הרעיון היהודי', שבראשה הוא עומד מזה כ-20 שנה, ובערב מעביר שיעור בבית הכנסת במצפה יריחו. שלומית נמצאת בתכנית לימודים אינטנסיבית להכשרת יועצות הלכה. "המטרה היא להיות כתובת לנשים בנושאים שבהם יותר קל להן לדבר עם אישה", היא מסבירה. "אני עדיין לא מחליפה פה את הרב. עדיין יש לו תפקיד פה", היא מחייכת. כמו כן היא משמשת כמדריכת כלות, בלנית, ומעבירה שיעורים לנשים.

איך מצליחים לחזור לשגרה העמוסה?

"זו ההשגחה, זה לא בזכות החלטה. מרגישים שהקב"ה נותן כוחות. לקום בבוקר זה קשה. מאוד קשה", אומר הרב. "כל פינה בבית מלאה זיכרונות. פעם של הילד הקטן ופעם של הילד הגדול. זיכרונות בלי סוף. אבל למרות הדחף לשקוע בייאוש, אנחנו מרגישים באופן בלתי מוסבר שמקבלים פתאום כוח להמשיך".

בין משפחת קרויזר לשתי המשפחות הנוספות שאיבדו את ילדיהן בתאונה נרקם קשר מיוחד. בימי ה'שבעה' ביקרו המשפחות זו אצל זו, כאשר הידלדל אצלן זרם המבקרים, בשעות הלילה.

כמי שעומדים בראש ההנהגה הרוחנית של היישוב, ומאידך גיסא ספגו את המכה הקשה ביותר, לא נכנסו עדיין בני הזוג קרויזר לתחום הטיפול בהתמודדות היישובית, אולם לדבריהם "המסר שיצא מכאן הוא של קבלת הדין והמשכיות, וזה נתן כוח ליישוב להתרומם".

האופי המעשי והנחוש שטבוע בבני המשפחה משתקף גם בערמות הדפים נושאי הלוגו החדש, 'מרכז החסד במצפה יריחו', הפזורות ברחבי הבית. זמן קצר אחרי ה'שבעה' החל האח יצחק, בעזרת הנוער ביישוב, בהכשרת מבנה תעשייה למרכז חסד רב-תכליתי שישמש כמרכז איסוף וחלוקת מוצרי מזון, מוצרי חשמל וריהוט למשפחות נזקקות וחיילים בודדים. "חשבנו בבית, מה תהיה הדרך הטובה ביותר להנציח אותם", אומר יצחק. "אנשים הציעו גלעד, דברים מוחשיים. אנחנו חשבנו על משהו שיוצר המשכיות. לא מצבה יפה אלא משהו שיעזור לאחרים, כמו ששלמה וישי אהבו לעזור. זה מה שיעשה להם הכי טוב – שנמשיך את מה שהם אהבו ועשו".

האב מספר על הדאגה האישית שאפיינה את יחסו של שלמה לחייליו. "פעם כשהלכנו לטייל ברובע, פגש אותנו קרוב רחוק ואמר: 'איזה בן יש לכם, ממש מלאך!' הוא סיפר שהבן שלו שירת בצבא ועמד להתחתן, והמפקד עשה לו בעיות. כשהעניין הגיע לטיפולו של שלמה, הוא מיד סידר לאותו חייל את החופשות הדרושות, ודאג לכך שכל בקשותיו ייענו. אותו קרוב רחוק עובד בחברא קדישא. ביום הלוויה של שלמה ניגשתי אליו, אחרי הטהרה, ושאלתי אם הטיפול בשלמה היה בסדר. הוא תפס אותי ביד ואמר לי: 'בידיים שלי עשיתי לו את הטהרה'. אמרתי לו: 'חסד מחזיר חסד. הבן שלי עשה לכם חסד, ועכשיו אתה מחזיר לו חסד של אמת'".

שלמה ז"ל טיפל באופן מסור במיוחד בחיילים בודדים. לעתים היו הוריו מתקשרים ושומעים ממנו שהלך להביא מקרר לחייל בודד, על חשבון זמן החופשה שלו. "לכן החלטנו להקים קרן חסד ביישוב על שם ארבעת ההרוגים, שאחת הפונקציות שלה תהיה מרכז ציוד לחיילים בודדים". נוסף לכך תוקם קרן הנצחה שתעודד פיתוח יוזמות חינוכיות במוסדות השונים.

ד"ש לצה"ל

כאמור, הקשר של חיילים ומפקדים לבית משפחת קרויזר היה רציף במהלך השנים, בזכות הבנים המשרתים. סיפורים על סתם חיילים שהיו מתקשרים לשוחח עם הרב, או מגיעים לביקור, כולל קיבוצניקים שהכשירו את המטבח בעקבות השיחות הללו, מתגלגלים כאן בשפע. וכאמור, גם מפקדים בכירים הכירו וכיבדו את הרב קרויזר, באופן מפתיע משהו, על רקע העובדה שמדובר באדם המקדיש את חייו להנחלת רעיונותיו של הרב מאיר כהנא הי"ד.

הקצין שנוכח בסלון בזמן הראיון מוסיף מדי פעם כמה משפטים לפרוטוקול. כשיצחק מונה את רשימת הגדודים, כולל מיחידות עלית, שעברו בבית ביום אחד של ה'שבעה' כדי לשמוע שיחות חיזוק מהרב, לבקשת המפקדים, מבקש הקצין להדגיש: "זה לא בגלל מה שקרה. זה בגלל מי שאתם", הוא פונה לבני הזוג. "את משפחת קרויזר הכרתי עוד לפני שהכרתי את יצחק. מפקד איו"ש היה מזכיר כל הזמן את השם של הרב קרויזר, כך שהכרתי אותו הרבה קודם. מה שיש עלינו זה רק סמלים", הוא מצביע על דרגותיו, "אבל המעשים של האדם הם שמעידים עליו. והמעשים של הרב מדברים בעד עצמם, הולכים לפניו. אחד הדברים שהייתי עושה יותר אם לא הייתי היום בצבא, זה להגיע לכאן יותר כדי להתחזק".

הרב קרויזר נע באי נוחות לשמע הדברים שהתפרצו ספונטנית מפיו של הקצין. הוא מעדיף למקד את המסר באנשי הצבא: "יש עוד מסר חשוב שיצא מפה. שלמה בקושי היה בבית, למרות שהיה סך הכול מ"פ. לא היה לו יום ולא לילה. בגלל כל האירועים שעוברים על הציבור שלנו, לפעמים לא נותנים די הערכה לקצינים, אבל אנחנו ראינו את הדברים מקרוב, איך אנשים מקריבים הכול כדי להגן על עם ישראל. לכן דאגתי במכוון לתת חיזוק לאותם מפקדים בכירים שהגיעו לכאן".

רעיון יהודי ישן-חדש

השיחה עם הרב קרויזר, שמקרין כולו צניעות ועדינות, היא הזדמנות לנפץ כמה מיתוסים ישנים בציבוריות הישראלית והמגזרית באשר לתורתו של הרב כהנא, שהרב קרויזר כאמור הוא ממשיכה הרעיוני כיום. "הרב כהנא הקים את ישיבת 'הרעיון היהודי' מתוך ראייה שמה שישנה כאן את העמדות בסופו של דבר זו השפעה חינוכית".

כשהוקמה הישיבה, התבקש הרב קרויזר לעמוד בראשה בפועל. כשהרב מתבקש לתמצת את אותו 'רעיון יהודי' במשפטים ספורים, הוא משיב: "צריכים להחיל את ההלכה היהודית על כל תחומי החיים – מקדש, סנהדרין, מיהו יהודי, היחס לערבים ועוד. כל יחס לנושא מסוים נובע מתוך המקורות, לכן אין מושג של פוליטיקה. הכול יוצא מהתורה, והתורה היא תורה שלמה. מדינה יהודית צריכה לינוק מהתורה בכל תחומי החיים.

"תלמידנו גם מגיעים מכל מגזרי החיים, כולל באקדמיה, מתוך הסתכלות שכל אחד בתחומו יגיע למימוש עצמי מתוך ראייה תורנית וכוונה לתרום לעם ישראל". ישיבת 'הרעיון היהודי' מונה כיום כ-20 תלמידים, וגם בעבר לא נהנתה מצפיפות יתר בבית המדרש. לרב קרויזר ברור שהדבר נובע מבירור האמיתות שיוצאות מאותו בית מדרש: "הרב כהנא לא פחד, זה המיוחד שבו. כל מוסד אחר יפחד לדבר על מעמדם ההלכתי של מיעוטים בארץ ישראל, כי זה נושק לגזענות לכאורה, ואז הוא לא יזכה לתקציבים ממשרד החינוך. לנו אין תקציבים, ולכן גם אין לנו שום תלות – אפשר לדבר על כל נושא בחופשיות".

הרעיון שלדבריך עומד במרכז תורתו של הרב כהנא, השלטת התורה בכל תחומי החיים, צריך לעורר הזדהות אצל כל מי שמגדיר עצמו דתי-לאומי. מדוע נשארתם שוליים קיצוניים?

"ישיבות מפחדות להכניס אותנו לדבר עם התלמידים, מפחד שיעשו בעיות בצבא או שמשרד החינוך יעשה בעיות אם ישמע שנכנסנו. היינו צריכים להתחנן לראשי ישיבות להיכנס לצורך גיוס תלמידים, והרבה פעמים דחו או ביטלו פגישות שקבענו איתם. ואז החלטנו להגיע לתלמידים בעצמנו".

נקודת המפנה ביחס לתורתה של הישיבה החל בעקבות הגירוש, לפני שנתיים וחצי: "עד הגירוש היו לנו ערמות של ספרי 'אור הרעיון' (ספרו ההלכתי המרכזי של הרב כהנא) בישיבה, ללא ביקוש. מאחרי הגירוש – הספר נחטף. בהרבה ישיבות, תיכוניות וגבוהות, מקיימים שיעור קבוע ב'אור הרעיון'. משהו השתנה בחשיבה של הנוער אצלנו".

יש לך הסבר לתופעה?

"לפני הגירוש לא רצו לדבר נגד ההשקפה הממלכתית, כיוון שחששו מהממסד. גוש קטיף שבר את הפחד מהממסד. הנוער רוצה לשמוע את האמת, ולא לחיות בשקרים. הוא רוצה לשמוע מה באמת התורה אומרת, ללא חשש, ואת התשובות הוא מוצא בספר הזה".

אגב הדברים האלה, מוסיף יצחק סיפור על קצין ביחידה מובחרת שהשתייך לזרם החילוני-שמאלני, ולאחר שנחשף ל'אור הרעיון' במהלך שירותו הצבאי והתחבר לתכניו, החל בתהליך חזרה בתשובה.

זמן קצר אחרי ה'שבעה' החל האח יצחק, בעזרת הנוער ביישוב, בהכשרת מבנה תעשייה למרכז חסד רב-תכליתי שישמש כמרכז איסוף וחלוקת מוצרי מזון, מוצרי חשמל וריהוט למשפחות נזקקות וחיילים בודדים. "חשבנו בבית, מה תהיה הדרך הטובה ביותר להנציח אותם", אומר יצחק. "לא מצבה יפה אלא משהו שיעזור לאחרים, כמו ששלמה וישי אהבו לעזור"
במעלה ההר


כאמור, אחד העיסוקים המרכזיים בישיבת 'הרעיון היהודי' הוא עיסוק בענייני גאולה. הרב קרויזר מקדיש חלק נכבד מזמנו לקידום המודעות בתחום העלייה והקשר למקום המקדש וחידוש עבודת הקרבנות.

את חשיבות העיסוק בתחום הוא מסביר בניתוח היסטורי שמוכיח כי התפיסה הגלותית של גאולה משמים בלבד הוכחה כטעות, לאחר שהקמת מדינת ישראל נשענה על עשייה והשתדלות מצד בני אדם. "פתאום בנושא המקדש אנחנו חוזרים לרעיונות מהגלות של ציפייה לגאולה משמים. זה לא נכון, גם פה צריך לנקוט פעולות מעשיות כדי לקרב את הגאולה.

"הביטוי הראשוני לכך הוא עלייה להר הבית. ובתחום הזה ניתן לראות שינוי עצום שחל מאז נפתח ההר שוב לעליית יהודים: רק השנה עלו אלפי יהודים, תלמידי ישיבה עם רבניהם, ועליות של קבוצת רבנים גדולה מזרם הציונות הדתית. עניין הר הבית הפך לנושא פשוט ומקובל יותר כיום בעולם התורה".

ארבעה הרוגים, יישוב אחד

לפני כחודש לקח שלמה קרויזר את אחיו הצעיר, ישי, מבית הספר בירושלים לביתו במצפה יריחו. ברכב נסעו עוד שלושה חברים של ישי: איתן אורנבך, אחיה חורי ויהושע שטראוס, כולם תושבי מצפה יריחו. סמוך למצפה יריחו החליק הרכב על הכביש הרטוב בשל הגשם שירד באותו יום, והתנגש חזיתית באוטובוס של החברה לפיתוח מטה בנימין. שניים מיושבי האוטובוס, ר"מ ותלמיד מהישיבה במצפה יריחו, נפצעו קל. כתוצאה מההתנגשות נהרגו שלמה, ישי איתן ואחיה. יהושע נפצע ואושפז בבית החולים. כיום הוא מתאושש מהפציעה. שלמה, ישי ואחיה הובאו למנוחות באותו לילה בהר המנוחות. הלוויתו של איתן התקיימה יום מאוחר יותר.

שלמה קרויזר (24) שירת כסמ"פ בגדוד הנח"ל החרדי ולאחר מכן כמ"פ בגדוד חרוב. חבריו מספרים על מפקד נערץ ומסור, שפעל מתוך תחושת שליחות ודאגה אישית לחייליו. שלמה גם התנדב שנים רבות במד"א ירושלים. ישי (12) היה תלמיד כיתה ח' בחטיבת 'מקור חיים' בירושלים.

משפחת קרויזר מנתה תשעה ילדים לפני התאונה. ארבע הבנות הגדולות נשואות, אחת מהן מתגוררת אף היא במצפה יריחו. מתוך חמשת הבנים שאחריהן, היה שלמה הגדול ביותר וישי הצעיר ביותר.