הבוקר התפללנו "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". מה פירוש המילה "יקר"? "קשה" או "אהוב"? כאן שני הפרושים נכונים: זה קשה לקב"ה לשלם מחיר כזה, ומדוע? כי חסידיו יקרים לו.
אנו מספידים ואומרים כי "עלה המוות בחלוננו". ולמה לא "בפתחנו"? כי כאשר אדם נפטר זקן ושבע ימים יש צער, אך זו דרך העולם; וכשהמוות הוא של גדיים צעירים - הוא מוות שאינו טבעי, ולכן נאמר שהוא לא נכנס בדלת הראשית אלא מתפרץ ועולה "בחלוננו".
ערב שבת קודש - הקב"ה, שלחנו לך שמונה שליחים יקרים ומצוינים כדי ללמד סניגורא עלינו, ובתוכם אחד ומיוחד יונדב חיים ה"יד.
יונדב, כשליח נבקש ממך להיות מליץ יושר על שלושה דברים: תבקש בתחינה רבה על חבריך הפצועים שיחזרו במהרה לתפקודם הרגיל. שנית: לא רק הם פצועים , גם אנחנו כולנו, כל עם ישראל, פצוע מהאסון הנורא שפקד אותנו. הייה נא מליץ יושר עבור כולנו, ובמיוחד עבור משפחתך היקרה - שכל כך כל כך אוהבת ומעריכה אותך.
יונדב, השליחות השלישית היא למען ישיבתך/ישיבתנו היקרה – "הישיבה המרכזית העולמית - מרכז הרב" שהיא מרכז התורה של ארץ ישראל ושל עם ישראל.
כפי שנמסר - הרוצחים הודיעו שלא לחינם הם פגעו בישיבת "מרכז הרב" שממנה יוצאים כל הכוחות המשקיעים כדי למגר את שונאינו: אם בתורה, אם בצבא ואם בהתיישבות.
אם זאת היתה מטרתם של שונאינו - אנו מכריזים היום קבל עם ועולם: לא ניתן להם להשיג את מטרתם, הכל ילך ויגבר: קול התורה, קול המסירות למען העם וקול המסירות למען הארץ.
הספורנו בפרשת השבוע (שמות ל"ח כ"א) מרחיב את רעיון נצחיות המשכן, ואומר שבתי המקדש שנבנו בעזרת הגויים – נחרבו; ואילו המשכן עשוי מעצי שיטים עומדים לעד ולנצח נצחים, ועד היום נמצאים בתחתיות הר הבית. כפי שכותב אמו"ר זצ"ל בספרו "שלמי יחזקאל" (עמ' פ"ו–פ"ז): "שכוח הקדושה הנשגב שהחדירו בנ"י על ידי שנתנו מנדבת ליבם, וכן פיקודו האישי של משה רבנו ועוזריו, הפיחו בעצי השיטים העומדים נשמת חיי עד. כוח נדבת הלב וההתאמצות האישית של מתנדבים ועושי המלאכה, ופעולתם המסורה של המבצעים במלוא הקדושה ובצל–אל - הוא אשר נתן למשכן העדות את נצחיותו לעד ולעולמי עולמים.
כוחו של אדם בהחדרת נשמת-חיים חיי-נצח בגופים שונים אינו מתבטא רק בדומם (עצים) אלא… כל מי שמוסר את נפשו עבור דבר בישראל - מחדיר בו נצחיות. כך גם השליחים ששלחנו עשו הכל במסירות נפש.
לכן, יונדב, אתה תמשיך לחיות בתוכנו לעד ולנצח נצחים.
יונדב, כפי שמעיד עליך הר"מ שלך בישיבה, הרב יאיר גזבר שליט"א, היית הרוח החיה של השיעור, עם בריאות נפשית (בלי שריטות). תמיד היית שמח ושמחת את כולם.
זכית לסיים עוד פעם ועוד פעם ש"ס משניות, עד שבישיבתנו ידעו שאם מישהו צריך "סיום" - אתה הכתובת.
בפרשיות המשכן כתוב (שמות ל"ו ו'-ז'): "ויכלא העם מהביא. והמלאכה היתה דיה לכל המלאכה לעשות אותה - והותר" שכבר היה מספיק, וכולם כבר נתנו די.
הקב"ה, נתנו די. שלחנו את מיטב שליחנו. ואנו מבקשים ומתחננים שאלו יהיו השליחים האחרונים.
"ויהי החודש הזה סוף וקץ לכל צרותנו, תחילה וראש לפדיון נפשנו", במהרה בימינו אמן.