"ישראל מחויבת לחיים בכבוד של הניצולים"

במכון "משואה" ללימודי השואה התקיימה הערב עצרת ליום הזיכרון לשואה בהשתתפות שרת החוץ. לבני: ישראל מחויבת לחיים בכבוד של הניצולים.

יערה מייטליס , כ"ה בניסן תשס"ח

רב החובל של האקסודוס, בהדלקת משואת זיכרון
רב החובל של האקסודוס, בהדלקת משואת זיכרון
צילום: אלירן אביטל

במכון "משואה" ללימודי השואה בקיבוץ תל-יצחק התקיימה הערב עצרת ליום הזיכרון לשואה ולגבורה בסימן "יציאת אירופה" - 60 שנה למדינת ישראל, בהשתתפות שרת החוץ, ציפי לבני, ואלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט. העצרת נערכה במקביל לעצרת הממלכתית במוזיאון "יד ושם" בירושלים.

לפני העצרת התקיים מפגש היסטורי של מעפילי "אקסודוס", שבאו להדליק משואות בעצרת. בין המעפילים היו אייק אהרונוביץ, רב החובל של הספינה, ניצב בדימוס משה טיומקין, מרדכי רוזמן, ואמו של האלוף גלנט, פרומה גלנט.

"ישראל מחויבת לחיים בכבוד של הניצולים"

שרת החוץ אמרה בטקס כי "לפני שישים ושלוש שנה מכונת המוות הנאצית הוכרעה והמוני-אדם עלצו בכיכרות. העם היהודי אף הוא נמנָה עם המנצחים, אבל שמחה ממנו והלאה. יותר משניצח העם היהודי את המלחמה ההיא שרד הוא את השואה. הדבר הקרוב ביותר לניצחון עבור עם ישראל היה עצם הקמת המדינה כשבין אותם ששת המיליונים שאבדו בשואה היו רוב אזרחיה-בכוח של המדינה היהודית".

"אנחנו זוכרים את העבר בעת שאנחנו אדונים לגורלנו, ריבוניים להחליט על דרכנו. אחרי אלפי שנים העם היהודי חגור חרב-מגן, הטלאי הצהוב הפך מבגד של אסיר למגן דוד חקוק על מטוסי קרב לעוצמה צבאית אדירה עליה גאוותינו, כמו גם על ישום החזון המדהים של קיבוץ הגלויות ותרבויות, ועל החוסן של הכלכלה והחברה".

לבני הדגישה כי "היום אני רוצה לא רק להתגאות ביצירה החדשה שקמה על אפר הנספים אלא גם בהם, במה שהיו. אני גאה גם בעם היהודי "הגלותי", העם שלא אחז בחרב בזמן הקובע ושילם בשואה הנוראה, הוא העם שייצג וסימל את הערכים האנושיים שנשא עמו והנחיל לתרבות המערב. עשרת הדיברות, וחזון נביאי ישראל. "צדק צדק תרדוף"; "ואהבת לרעך כמוך"; "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". תבוסת הנאציזם היתה ניצחונו המוסרי של העם היהודי, מורשתו וערכיו. הערכים הללו, אותם אימץ העולם החופשי ולו בהצהרה, היו ניגודה הקוטבי של תורת הגזע והרשע ההיטלראית".

"הנחלת זכרון השואה מדור לדור היא תריס בפני השיכחה, ההשכחה וההכחשה, וערובה לביצורה של חומה מוסרית בינלאומית להגנה על המין האנושי מעריצות אלימה ואכזרית, ממשטרים רודניים תומכי-טרור ו"מלחמת קודש", ומאידיאולוגיות פנאטיות ואנטישמיות המטיפות להשמדה ולרצח-עם הסוחפות אחריהן המונים בעוד מעטים הקולות המוחים ויוצאים נגד".

שרת החוץ הוסיפה כי "השנה יותר מכל מובנת המחויבות של מדינת ישראל לחיים בכבוד של הניצולים במובן הבסיסי והפשוט ביותר של הקיום. כבוד למי ששרד את אותו התופת, הכבוד למי שכונה אז באי נוחות מסוימת על ידי הצבר – הישראלי החדש הלוחם "צאן לטבח" כהיפוך מכל מה שרצו לבנות כאן".

שרת החוץ סיימה את דבריה ואמרה "אני רוצה לומר בשם הצברים כולם - אנחנו גאים בכל אחד מכם בכל מה שעברתם. כל שהושפלתם אינה השפלת הקורבן אלא שיפלות המענים. כל אחד מאיתנו נושא בתוכו את השואה כחלק מאיתנו למרות שרובכם לא רציתם לספר. את כל שלא יכולתם לספר לבנכם, נספר אנחנו לילדינו ולילדיהם אחריהם. אנחנו עושים זאת בשבילם ובשבילנו להזכיר לנו עד כמה יכול עם לאבד את צלם האנוש ולפעול כמכונה שטנית משומנת בשנאה ואיך עם אחר יכול בתוך כל זה להישאר חי ולבנות חיים במובן הערכי השלם והמלא ביותר".


"רוב הניצולים תרמו משמעותית לביסוס המדינה בכל תחומי החיים"

בעצרת נאם גם יו"ר מכון "משואה", שרגא מילשטיין שאמר "השנה נחשף הציבור גם לניצולי שואה מסכנים ונזקקים, אולם רוב רובם של הניצולים הגיעו לישראל ערב הכרזת המדינה ומיד אחריה ותרמו משמעותית לביסוסה בכל תחומי החיים – בהתיישבות, בבנין, בתעשייה, במדע... בשנת ה-60 ישראל היא מדינה מודרנית ומבוססת, לא במעט בזכות אלה שהגיעו לכאן חסרי כל, אך חדורי אמונה ותחושה שאנו שותפים לשעה היסטורית גדולה".

בעצרת הושמעה בהשמעת בכורה יצירה חדשה, "שם בעולם האחר" מאת הסופרת נאווה סמל, ובהלחנת אלה מילך-שריף. את הטקס הנחו יונה אליאן-קשת וששון גבאי.


מדליקי המשואות:

את המשואה הראשונה העלה מרדכי רוזמן, ממנהיגי המעפילים באנייה "יציאת אירופה תש"ז – אקסודוס 1947".
מרדכי רוזמן, יליד פולין וחבר הנהגת "השומר הצעיר". נמנה עם מארגני תנועת "הבריחה" – ארגון ההגירה הבלתי חוקית של כ-300,000 ניצולי שואה, שנדדו למחרת השחרור ממזרח אירופה לעבר חופי אירופה במגמה להגיע לארץ ישראל. באחד-עשר ביולי 1947 עלה מרדכי לאניית המעפילים "פרזידנט וורפילד" שהסבה את שמה ל"יציאת אירופה תש"ז – אקסודוס 1947". מרדכי רוזמן התגלה כמנהיג ספונטני של המעפילים: בסמוך לחופי הארץ הוא ארגן את המעפילים לקרב נגד הבריטים, והנהיג את המאבק באניות שבהן גורשו לצרפת - ולאחר מכן להמבורג שבגרמניה. המעפילים עגנו כחודש ימים מול חופי צרפת באניות גירוש, בתנאי צפיפות וחום בלתי נסבלים. על האנייה יזם מרדכי את מסיבות "עונג שבת" והוציא לפועל את שביתת ההתנגדות הארוכה.

את המשואה השנייה העלו יצחק גנוז, מדריך קבוצת נוער באניית המעפילים "אקסודוס", ואחד מחניכי הקבוצה - מרדכי (פייר) להב.
ביולי 1947 הָעָבְרוּ ארבעת אלפים וחמש מאות פליטים יהודים, מצוידים באשרות מעבר של ממשלת קולומביה, ממחנות העקורים בגרמניה לדרום צרפת, שם הועלו על אניית המעפילים "אקסודוס". בין האלפים שהצטופפו בבטן האנייה היו יחידים וקיבוצים מאורגנים. יצחק גנוז היה מדריך של קיבוץ ילדים ונוער בשם "הניצוץ" – בני נוער ניצולי שואה, חניכי תנועת "גורדוניה", שנדדו עמו מגרמניה לצרפת ועלו כקבוצה לאניית המעפילים. מרדכי (פייר) להב היה אחד החברים בקבוצה. הם השתתפו בהתנגדות להשתלטות הבריטית על האנייה, ולאחר כחודשיים של מאבק שריתק אליו את דעת הקהל העולמית - הוחזרו למחנות שעל אדמת גרמניה.

לאחר הגירוש, בעת שהותם במחנה בגרמניה, ביקש יצחק גנוז מחניכיו לכתוב בעברית על "יום אחד בחייהם". עשרות חיבוריהם של ילדי קבוצת "הניצוץ" - השמורים היום בארכיון "משואה" - הם עדות לְדורות על משמעותה של "יציאת אירופה" בעולמם של ילדים ניצולי שואה טרם הקמת המדינה.

את המשואה השלישית העלה שלמה המאירי.
שלמה המאירי נולד כסלומון סמק המר בעיר לבוב, למשפחה אמידה ומשכילה. בקיץ 1941, עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות, נרצח סבו והוא הָעֳבַר עם משפחתו לגטו טרנופול. מהגטו, גורשה משפחת המר למחנה עבודה. הם הצליחו לברוח, הסתתרו קרוב לשנה בבור מתחת לדיר חזירים, ולאחר מכן בעליית הגג בביתו של אציל פולני שאף שילם בחייו על עזרתו ליהודים. על סף השחרור, נרצחו הוריו של שלמה ואחותו.

לאחר המלחמה נמסר שלמה על ידי דודו לבית ספר פולני קתולי, ומשם הָעֳבַר לבית ילדים של תנועת "הנוער הציוני" בקרקוב. יחד אִתם נדד בדרכי "הבריחה" דרך צ'כיה ואוסטריה לצרפת, שם עלתה הקבוצה ביולי 1947 על אניית המעפילים "אקסודוס". במהלך המסע, בעיצומו של מאבק ההתנגדות של המעפילים בצוות ההשתלטות הבריטי, חגג את שלמה את בר המצווה שלו וקיבל תפילין. שלמה עלה ארצה במסגרת "עליית הנוער". הוא הגיע לכפר הנוער "אלוני יצחק" והצטרף להכשרה בקיבוץ כפר גליקסון.

את המשואה הרביעית העלתה דבורה (גלמן) שפינר.
דבורה הייתה כבת אחת-עשרה כשהוכנסה עם משפחתה לגטו לודז'. את מוראות השואה עברה בגטו, ומאוחר יותר כאסירה במחנה אושוויץ-בירקנאו. לאחר השחרור, במחנה העקורים שבגרמניה, הצטרפה לקיבוץ של תנועת "בני עקיבא" ועלתה עם חבריו על אניית המעפילים "אקסודוס". בעת שעגנו אניות הגירוש בנמל "פורט דה בוק" שבצרפת, נוצר קשר בין המעפילה לחבר ה"הגנה" אהרון שפינר. משימתו העיקרית של אהרון הייתה להוביל בסירה קטנה אספקה למעפילים העצורים באניות הגירוש. אהרון שהכיר את דבורה עוד במחנות העקורים בגרמניה, תחב מכתבי אהבה לכיכרות הלחם שהעביר ל"אושיאן ויגור", והמעפילים שנתקלו במכתבים הטמונים בלחם, העבירו אותם לתעודתם. אהרון שפינר, זיכרונו לברכה, שאמור היה להדליק את המשואה עם רעייתו דבורה, הלך לעולמו לפני שבועות אחדים.

את המשואה החמישית העלה ניצב בדימוס, ד"ר משה טיומקין.
משה טיומקין נולד בשנת 1931 בפולין. עם הכבוש הגרמני נשלח עם משפחתו לגיטו בוצ'אץ' (BUCZACZ). בשעה שהחלה האקציה הגדולה בגיטו התחבאו כל בני הבית במרתף שהתגלה כאשר הגרמנים עברו מבית לבית. המסתתרים נורו בפתח הבית, ברחוב. משה בן ה-11 שאיבד את אמו באירוע, זה נפל מתחת לאחת הגופות וכך ניצל. יחד עם אביו ששהה מחוץ לגטו בעת האקציה הצליח לברוח למחרת האקציה ולהצטרף ליחידת פרטיזנים רוסית. הוא עלה על אוניית המעפילים "אקסודוס" ולאחר החזרת המעפילים לגרמניה עלה שנית לישראל ב- 1948. בשנת 1950 התגייס לצה"ל והיה בין מקימי משמר הגבול. הנער בן ה-11 שניצל מהאקציה הגדולה בגיטו בוצ'אץ היה לניצב במשטרת ישראל ופיקד על מחוז תל אביב במשטרה.

את המשואה השישית העלה רב החובל של אניית המעפילים "אקסודוס", יצחק אייק אהרונוביץ, יחד עם התינוקת שנולדה על סיפון אניית הגירוש גליה אשכנזי ועם אחותה סימה שטלר לבית וידבסקי.
יצחק אייק אהרונוביץ, יליד גרמניה, עלה לארץ בשנת 1932. כשהיה בן שבע-עשרה, בעת ששהה בהכשרה בקיבוץ יגור, החליט להצטרף לשורות "הצבא האדום" וללחום בגרמנים. הוא ניסה להתגנב לִספינה שעשתה את דרכה לטורקיה אך נתפס והוחזר לארץ ישראל. אייק היה בין הקצינים הראשונים של הפלי"ם. הוא שימש כַּקָצין הראשון באניית המעפילים "אקסודוס" ובמהלך המסע, לאחר פרישתו של הקפטן הפולני, הפך לרב החובל של האנייה.

בַּתשעה באוגוסט 1947 נולדה תינוקת על סיפונה של ה"אמפייר ריוול", אחת משְׁלוש אניות הגירוש שנשאו את מעפילי "אקסודוס" בעת שעגנו בנמל "פורט דה בוק" שבצרפת. את שמה העברי של התינוקת – גליה - הציע מפקד ה"הגנה" על האנייה, מיכה פרי. הוריה של גליה וידבסקי חצו את אירופה בדרכי "הבריחה" עם הבת סימה בת השנתיים, ועלו לספינת המעפילים כשהאם בחודשי היריון מתקדמים. גליה נולדה על סיפון האנייה בסיוע רופאה מקרב המעפילים.

את משואת התקומה העלו אלוף פיקוד הדרום האלוף יואב גלנט, אמו פרומה גלנט, ממעפילות "אקסודוס", ובתו אור.
פרומה גלנט, ילידת פולין, עלתה על אניית המעפילים "אקסודוס" עם הוריה ועם אחותה שולמית. באוגוסט 1947, במהלך שביתת ההתנגדות המאורגנת של מעפילי "אקסודוס", נולדה אחותה הקטנה רבקה על אניית הגירוש מול חופי צרפת. שישים שנה לאחר המאבק על העלייה לארץ – משרת בנה של מעפילת "אקסודוס" כאלוף פיקוד הדרום בצה"ל.

האלוף יואב גלנט נולד ביפו בשנת 1958. הוא התגייס ל"שייטת 13" - הקומנדו הימי - ושירת כְּלוחם, כְּקָצין וכִמפקד. הוא השתתף ופיקד על פעולות מבצעיות רבות בכל שנות שירותו. בשנות התשעים פיקד על "שייטת 13", ולאחר מכן שירת כמפקד אוגדת עזה וכמפקד אוגדת השריון בפיקוד המרכז. בשנת 2002 הועלה לדרגת אלוף ומונה לשמש מזכיר צבאי לראש הממשלה. בשנת 2005 מונה האלוף גלנט למפקד פיקוד הדרום. בשנת השישים למדינת ישראל מעלה את משואת התקומה בן הדור השני – האלוף יואב גלנט - העומד בחזית הראשונה של המאבק על קיומה ועל ביטחונה של המדינה.