עו"ד דוד פייל מאשים את מערכת הבריאות בישראל בקיומו של קשר שתיקה בין רופאים המסרבים להעיד בבית משפט נגד חבריהם.



לדברי עו"ד פייל "אלפי תביעות של רשלנות רפואית לא מגיעות כלל לבתי המשפט בישראל, משום שהקורבנות לא מצליחים לאתר רופאים שייאותו להעיד כנגד חבריהם, ולהעניק חוות דעת התומכות ברשלנותם". לטענתו "קורבנות רבים נותרים נכים, מוגבלים ואף נפטרים ללא מתן כל פיצוי ראוי לסבלם". זאת בשל מה שכאמור הוא מגדיר כקשר שתיקה.



עוד מאשים פייל וקובע כי "המערכת המשפטית הישראלית, המטילה את מימון חוות הדעת על הקורבנות עצמם, איננה מעודדת בכך את המלחמה ברשלנות הרפואית".



עו"ד דוד פייל שמאחוריו מספר מאבקים משפטיים בחברות ביטוח וקופות חולים המתחמקים לטענתו מלשלם פיצויים לקורבנות רשלנות רפואית, מתאר את קשר השתיקה הנהוג בין רופאים מומחים, ומסביר מדוע הדבר מכשיר למעשה את הרשלנות הרפואית הבאה.



לדברי פייל במקרים מיוחדים ניתן "לייבא" ארצה מומחים מחו"ל אשר יתנו את חוות הדעת המיוחלת.



דוגמא לדבריו הוא מביא את סיפורה של ד' בת ה-27. "ד' הייתה אמורה לעבור ניתוח אפנדיציט פשוט, אך כתוצאה מהניתוח היא הפכה לנכה לכל ימי חייה. אך ד' איננה זוכה לכל פיצוי על המקרה זולת קצבת הביטוח הלאומי הניתנת לה עקב נכותה, מפני שהיא לא הצליחה למצוא אף מומחה אשר יהיה מוכן להעיד בעדה בבית המשפט. כל מי ששומע את סיפורה של ד' מבין כי ארעה במקרה שלה רשלנות קשה בטיפול, אך עורכי דינה של ד' לא הצליחו לגייס אף מומחה רפואי המוכן להעיד נגד הרופא הבכיר שטיפל בה. ד' איננה יחידה בסיפור הזה".



לדבריו "יותר מ-12,000 תביעות של רשלנות רפואית מוגשות מדי שנה לבתי המשפט בישראל. כל תביעה שכזו חייבת להיות מגובה בחוות דעת רפואית אחת לפחות של מומחה מוערך בתחום הנדונה הרפואי הרלוונטי. על פי רוב, ככל שחוות הדעת המוגשת לבית המשפט נערכת על ידי מומחה ותיק ומוערך יותר – כך יינתן לה משקל רב יותר בהכרעה השיפוטית. אך מספר המומחים הרפואיים בישראל מצומצם ביותר, וכולל על פי רוב לא יותר מכמה עשרות מומחים בכירים בכל תחום".



פייל מטיל את האחריות על המערכת הממשלתית וקובע כי "מערכת הבריאות הקטנה "והקוליגיאלית" של ישראל, מקשה פעמים רבות על מומחים להתייצב מול עמיתיהם בבית המשפט, להעיד נגדם, ולמעשה לתרום להכרעה משפטית שתאשים את הרופא העמית ברשלנות ובאחריות לכישלון רפואי לא מקצועי ולא מחויב המציאות".



עוד הוא טוען כי "ככל שהרופא הרשלן בכיר יותר, כך הופך הסיכוי למצוא מומחה שיעיד נגדו בבית המשפט לנמוך יותר".



לנוכח מצב זה, קובע עו"ד פייל כי "כתוצאה מ"קשר השתיקה" נערמים קשיים רבים בפני הטוענים לרשלנות הרפואית, ולעיתים לוקח שנים, אם בכלל, עד שהתובעים מאתרים מומחים שיעידו לטובתם".



"האבסורד הוא שכספי הפיצויים לא ייצאו מכיסו של הרופא, לא מכיסו של בית החולים, ולא ימומנו על ידי הציבור, אלא יינתנו לתובע מחברת הביטוח של הרופא. הרופא מחויב על פי חוק להיות מבוטח בפוליסת אחריות מקצועית – אשר תכסה מקרים של רשלנות רפואית", מוסיף פייל הקובע כי "קורבנות רבים של רשלנות רפואית מוצאים את מותם בהליך רפואי שלא נחשב למסכן חיים, ורבים אחרים נותרים ומוגבלים לשארית ימיהם. אי מתן פיצוי לקורבנות אלה היא עוולה הזועקת לשמיים, בייחוד שהכספים לה קיימים ושמורים בחברות הביטוח".



"חוות דעת רפואית ממומנת כולה מכיסו של התובע" אומר עו"ד פייל, "ועלותה של חוות דעת שכזו עלולה להגיע ל-1500-2500$. אם הרשלנות נגעה למספר תחומים רפואיים שונים, עלול התובע להיזקק למספר חוות דעת, ואז כמובן תוכפל העלות בהתאם. יש מקצועות, כמו גינקולוגיה ונוירוכרורגיה, בהם עלותה של חוות דעת עשוי להגיע עד 3000$ ואף יותר".



להערכתו של פייל "תופעת 'קשר השתיקה' מונעת טיפול בכ-30% ממקרי הרשלנות הרפואית בישראל. קשר השתיקה של הרופאים המומחים בישראל לא רק שמונע עשיית צדק ממאות קורבנות בשנה, אלא גם מעודד מקרי טיוח של מקרי רשלנות בתוך המערכת, ולמעשה מדרדר את מערכת הבריאות כולה".



לעומת דבריו אלה של עו"ד פייל טוענים במשרד הבריאות כי התופעה עליה מדבר פייל כלל אינה קיימת כתופעה. "הימנעות ממתן חוות דעת איננה קיימת במדינת ישראל כתופעה". במשרד מציינים כי "ועדות שונות, ובהן הוועדה לרשלנות רפואית (ועדת קלינג) והועדה להקטנת ההוצאה הציבורית בגין תביעות רשלנות רפואית (ועדת שפניץ) עסקו בין השאר במסגרת דיוניהם בסוגיה הנ"ל".



דוברת משרד הבריאות, עינב שימרון – גרינבוים, מציינת כי "ועדות אלו קבעו כי יתכן ותופעה זאת הייתה קיימת בעבר, אולם, כיום עם ריבוי הרופאים וריבוי מוסדות להוראת הרפואה יתכנו אכן מקרים בהן התובעים יתקשו להשיג חוות דעת, אולם הדבר נובע מהעדר בסיס לסברת התובע כי יש לו עילת תביעה (זהו למעשה הרציונל לדרישת חוות דעת המהוות מסנן ראוי להגשת תביעות סרק)".



עוד אומרת הדוברת כי "סיבה נוספת היא העלות הגבוהה של חוות הדעת - אולם גם בעניין זה, לרוב, יש הצדקה למחירן הגבוה, שכן הכנת חוות הדעת כרוכה לא אחת בעבודה רבה הכוללת קריאת חומר רפואי רב, מאמרים ומחקרים וכן בשל הצורך במקרים רבים להיחקר בחקירה נגדית בבית המשפט".



"המציאות בבתי המשפט, והנתונים שנאספו במסגרת הועדות שצוינו לעיל מלמדים, כי הבעיה היא דווקא בעיה הפוכה, והיא ריבוי חוות הדעת המוגשות בתיקי רשלנות רפואית", קובעת דוברת משרד הבריאות.



לדבריה "באחוזים גבוהים מכלל התיקים מוגשות בין 2-6 חוות דעת ויש אף מקרים בהם, הוגשו למעלה מ 13 חוות דעת. רק במקרים מועטים יחסית לא הוגשו כלל חוות דעת ויודגש, כי אף במקרים אלו, באחוזים גבוהים בניגוד להוראות סדר הדין, הסכימו הצדדים ובית המשפט לנהל את התביעה עד סופה".



את תגובתה לטענותיו של עו"ד פייל מסכמת הדוברת ואומרת כי "הבעיה העיקרית, אם כן, לא טמונה בהימנעות ממתן חוות דעת אלא לא אחת דווקא, בריבוין ואיכותן של חוות הדעת. בעיה נוספת היא לעיתים קושי של בתי המשפט להכריע בין חוות הדעת של מומחים הרבים". לדבריה "היבטים אלו ואחרים נבחנו ע"י הועדות השונות ולאחרונה וועדת שפניץ המליצה כי משרד המשפטים יבחן הקמת וועדה שתיבחן את סוגית המומחים הרופאים בכללותה".