'הפלמ"חניקים נעלמו ואש נפתחה עלינו'

יוסק'ה נחמיאס מספר על הרגעים האחרונים על סיפון האלטלנה. איך השליך את בגין אל הים ומי היה הסרבן הראשון שמנע מלחמת אחים של ממש.

שמעון כהן , ט"ו בסיון תשס"ח

היום (ה') יקיימו ותיקי האצ"ל סדרת אירועים לציון שישים שנה להטבעתה של אניית הנשק 'אלטלנה'. בין האירועים צפויה להיחשף אנדרטה מיוחדת לציון המאורע שכמעט והוביל למלחמת אחים. כמו כן יקיימו וותיקי האצ"ל משט מיוחד מחופי תל אביב לנקודת טיבועה של האנייה שהייתה להם לסמל.

את אירועי היום ההוא מתאר באזנינו יוסק'ה נחמיאס, אחד מלוחמי הארגון הצבאי לאומי, שהיום בגיל 83 מכהן כמדריך ראשי במוזיאון האצ"ל, ואז היה מפקד פלוגה באצ"ל כשכינויו בין לוחמי הארגון הוא 'מיכאל'.

"מפקד המבצעים של הארגון, עמיחי פאגלין, גידי, הוא שהכניס אותי לסוד העניינים. הוא אמר לי שיש אוניית נשק שתגיע בקרוב ברשות ממשלת ישראל הזמנית. הוא אמר לי שהאנייה תעגון בכפר ויתקין ושאגיע עם הפלוגה שלי לשם, בלי נשק".

"נערכנו להגעת האוניה יחד, אנשי פלמ"ח ואצ"ל. ממש ימות המשיח"

נחמיאס ארגן את חיילי הפלוגה שלו במחנה שהקימו באחד מפרדסי פתח תקווה, ומשם במשאית הגיעו לכפר ויתקין. שם מתרחש מחזה שהוא מגדיר כ'ימות המשיח', או כ'וגר זאב עם כבש'. אחרי תקופת ה'סזון' בו נרדפו אנשי האצ"ל עד חורמה בידי אנשי הפלמ"ח, מוצא נחמיאס את עצמו נערך כתף אל כתף עם אנשי הפלמ"ח שהיו במקום לקליטת האנייה המתקרבת. "ישבנו יחד. זו הייתה תחושה של ימות המשיח. שרנו יחד. אני משוכנע שאם הייתי מגיע לשם בתקופת ה'סזון' לא הייתי יוצא משם שלם".

במקום מתאספות שתי פלוגות, האחת של נחמיאס ואחת של רעייתו יפה (ז"ל) ויחידות של הפלמ"ח.

סמוך לשעה שלוש לפנות בוקר הגיעה האנייה אל חופי כפר ויתקין. היה זה בתקופת ההפוגה בה נאסר על ישראל הצעירה לקבל כוחות או להזיזם. "חששנו שאם נפרוק כאן את הנשק לא נספיק לעשות זאת לפני אור הבוקר, ואז ניתפס על ידי פקחי האו"ם, לכן הוחלט להסתפק לפי שעה בהורדתם של 940 הלוחמים שהיו על האוניה כשהם ללא נשק". את מצבורי הנשק הותירו על האנייה והורו לה לשוב ללב ים ולחזור בלילה שלמחרת.

במשך היום כולו המשיכו אנשי האצ"ל והפלמ"ח בישיבה המשותפת. "הם סיפרו צ'יזבטים. הם היו יותר טובים מאיתנו בתחום הזה", הוא אומר היום.

"נשארנו ללא הפלמ"חניקים. בגין ערך מסדר ואש תופת נפתחה לעברנו"

סמוך לשעה שמונה בערב הגיעה שוב 'אלטלנה' לחופי כפר ויתקין. "הסתערנו על האנייה וכתף אל כתף פרקנו את הנשק". בשלב זה מתרחש דבר מה מוזר מאוד. אחד אחרי השני החלו אנשי הפלמ"ח משתמטים בתואנות כאלה ואחרות, ובתום זמן קצר מצאו עצמם אנשי האצ"ל לבדם.

בגין זעק לעברנו 'לא לענות באש'. הייתי במרחק של מטר ממנו. ראיתי אותו מתחיל לרוץ בין החברים וחוזר ומוודא שאף אחד מאיתנו לא פותח באש. הוא אמר 'בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם. אנחנו לא ניתן יד לחורבן נוסף'.

מפקד האצ"ל, מנחם בגין, עורך לאנשיו מסדר ואומר להם 'אינני יודע למה הם עזבו. אנחנו נמשיך בפריקה לבד'. "מיד כשבגין סיים את דבריו נפתחה עלינו אש תופת מנשק מקלעים, ממכונות ירייה ואפילו ממרגמות. באותן שניות בגין זעק לעברנו 'לא לענות באש'. הייתי במרחק של מטר ממנו. ראיתי אותו מתחיל לרוץ בין החברים וחוזר ומוודא שאף אחד מאיתנו לא פותח באש. הוא אמר 'בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם. אנחנו לא ניתן יד לחורבן נוסף'. יעקב מרידור, סגנו של בגין, אמר לי 'יוסק'ה קח את הזקן (כך קראנו לו למרות שהיה בסך הכול בן 38). קח אותו לאנייה ותחזרו ללב ים' ".

מנחם בגין מסרב לעלות על האנייה עד שיוסק'ה, רעייתו ולוחמת נוספת, שולה סלונים שמה, אוחזים בו ודוחקים בו לעלות לסירה קטנה המשמשת להולכת גייסות. הסירה יוצאת ללב ים. "הוחלט שמפליגים לתל אביב. בגין עמד על הסיפון כשרמקול בידיו והוא קורא 'אנחנו דורשים משא ומתן' ואנחנו מניפים דגלים לבנים. במקום תשובה אנחנו שומעים רק ירי בלתי פוסק לעברנו. בגין בתגובה חוזר ואומר 'לא לענות באש. לא יהיה חורבן שלישי' ".

בנקודה בה ניצב כיום מלון שרתון עמד באותם ימים 'הבית האדום' ששימש בית מפא"י, מעין מפקדה ראשית לכוחות הפלמ"ח. "אמרו לי שיורים מכיוון הבית האדום", מספר נחמיאס. "בגין אמר לי רד לחוף בלי נשק. רק עם אלחוט ותודיע שאנחנו רוצים משא ומתן. ירדתי עם סירה קטנה ופניתי אל החוף כשאש תופת נורית לעברי. הגעתי לחוף. רצתי בזיגזג תוך ירי עלי שלא פוסק לרגע. הגעתי לבית האדום וצעקתי 'מי האחראי כאן?' והנה מתוכו אני שומע 'זה אתה יוסף?' זה היה בן דודי, אברהם נחמה. הוא היה בפלמ"ח. הוא הבטיח לי שלא מהבית האדום מבוצע הירי אלא מבית הקברות המוסלמי. דיווחתי באלחוט שאיתי שהירי הוא מכיוון בית העלמין המוסלמי, והנה, עוד לא סיימתי את הדיווח והנה אני רואה שפטריית אש עולה מבטן האנייה. זרקתי את מכשיר הקשר אל החול ובריצה חזרתי אל המים. שחיתי כשהכדורים פוגעים סביבי. הגעתי לאנייה. חיפשתי את אשתי. מצאתי אותה מטפלת בפצועים. אמרתי לה שהאנייה מתפוצצת וצריך לברוח. אמרה לי שקודם מורידים את הפצועים ורק אחר כך היא תרד. כך עשינו".

בשלב זה מתרחש אירוע מוזר שעד היום לא מצא לו נחמיאס הסבר. עשרות חסקות של תושבי האזור החלו מתקרבות אל האנייה המופגזת כשאנשיהן מסייעים להורדת הפצועים. כל זאת כאשר מעל הסיפון ממשיך מנחם בגין בקריאות "כמו תקליט שבור: 'לא לפתוח באש' וחתיכות מהאנייה מתפזרות לכל עבר".

"אמרתי לבגין 'המפקד קפוץ'. הוא אמר 'אני הקברניט. אקפוץ אחרון' "

נחמיאס עובר לטיפול במפקדו. "הגעתי לבגין ואמרתי לו 'המפקד, קפוץ'. הוא אומר לי 'אני הקברניט אני קופץ אחרון'. אמרתי לו 'אתה הקברניט של עם ישראל'. הוא התעקש ואמר 'אני קופץ אחרון'. לקחתי שניים או שלושה בחורים. תפסנו אותו בכוח. הלבשנו עליו חגורת הצלה. גם על הרגליים שמנו לו חגורת הצלה. לא ידענו אם הוא יודע לשחות וזרקנו אותו למים. אחת החסקות לקחה אותו אל החוף".

מאוחר יותר פגש נחמיאס את דוד טהורי (ז"ל), תושב תל אביב, שסיפר לו כי לאחר האירוע מצא את בגין מהלך יחף ונוטף מים ברחוב אלנבי, והכניס אותו לביתו.

נחמיאס ממשיך בסיפורו מהרגע שלאחר השלכת בגין למים. "אמרתי לאשתי לקפוץ. היא אמרה שהיא לא יודעת לשחות. תפשתי אותה ויחד קפצנו אל המים. שחיתי כשאני נושא אותה, ובכל הרמת יד לשחייה הכדורים שנורים אלינו הופכים קרובים ומדויקים יותר. אני מוריד גופיה לבנה ומנפנף בה לאות כניעה, אבל זה לא עוזר והירי גובר".

"בכל הרמת יד לשחייה הכדורים שנורים אלינו הופכים קרובים ומדויקים יותר. אני מוריד גופיה לבנה ומנפנף בה לאות כניעה, אבל זה לא עוזר והירי גובר"

תוך כדי השחייה המאומצת מזהה נחמיאס סירת הצלה זעירה עשויה שעם, 'דינגי', כך קראו לסירות הללו. ליד הסירה זיהה חמש דמויות של אנשים שוחים. "אחד מהם הרים את היד. כדור פגע בראשו והוא ירד למצולות. עוד אחד מהם הרים את ידו ונפגע גם הוא מכדור בידו. היו אלה חמישה יהודים מקובה שהגיעו אלינו כדי לעזור לעם ישראל ונקלעו לטרגדיה הזו".

ארבעת הקובנים יחד עם נחמיאס ואשתו עולים על ה'דינגי' ומתקדמים בזהירות אל החוף. בשלב זה מזהה נחמיאס ספינת חיל הים. "אמרתי לאשתי שאם נתקרב לספינה הזו ונגיד להם שיש כאן אנשים מקובה. לא משלנו. אולי יאפשרו לנו לעבור. אשתי סירבה. היא לא מוכנה בשום פנים להסגיר את עצמה. היא קראה לזה 'עריקה'. הקובנים ראו שאנחנו מתווכחים ושאלו אותי על מה הוויכוח. עניתי להם בספרדית וסיפרתי להם מה אשתי אומרת".

כעבור דקות אחדות הסגירו עצמם יושבי ה'דינגי' לחיילי חיל הים. אלה העבירו אותם למעין מחבוש עד הבוקר. "בבוקר הגיעה חיילת עם סנדוויצ'ים. אשתי זרקה לה את המגש בפנים וצעקה עליה 'קודם אתם יורים עלינו ועכשיו נותנים לנו סנדוויצ'ים?'. בבוקר לקחו מאיתנו טביעות אצבעות ושיחררו אותנו. נראה לי שאני ואשתי היינו הגנגסטרים הראשונים שמשטרת ישראל לקחה מהם טביעות אצבעות..."

"אחי, חייל בחטיבת הראל, הגיע למקום ושאל נגד מי נלחמים. אמרו לו שנלחמים באנשי האצ"ל..."

בבירור מאוחר שעשה התברר לנחמיאס שלא רק טביעת אצבעות ראשונה הוטבעה באותו אירוע, אלא ככל הנראה גם סרבן הפקודה הראשון בצה"ל, גם הוא היה באותו אירוע. "הסתבר שלקחו את חיילי חטיבת הראל של הפלמ"ח לחוף לירות בנו. אחד החיילים היה אחי, שלום. הוא הגיע למקום ושאל נגד מי נלחמים. אמרו לו שנלחמים באנשי האצ"ל. הוא אמר שהוא לא מוכן וסירב לבצע את הפקודות. המפקדים הזהירו אותו שזה סירוב פקודה. הוא אמר שיש לו אח באצ"ל ואולי הוא נמצא באונייה 'מה אתם רוצים? שאח יירה על אח?'. עצרו אותו. ימים אחר כך הובא בפני מפקדיו ואמר שהוא מוכן להיהרג למען הארץ בלחימה באויב, אבל האצ"ל והלח"י הם לא אויב. הוא כנראה היה הסרבן הראשון".

את סיפורו חותם נחמיאס במפגש מפתיע שאירע ממש לאחרונה. כאמור, כיום מדריך נחמיאס קבוצות מטיילים במוזיאון האצ"ל. באחד הימים הגיע יהודי מבוגר דובר אנגלית. הוא הביט בפניו של נחמיאס ואמר לו באנגלית 'אני יודע מי אתה. אתה הצלת את החיים שלי'. "הסתכלתי בו ולא הבנתי במה מדובר. שאלתי אותו איך בדיוק הצלתי את החיים שלו. הוא אמר לי 'אתה זוכר את ה'דינגי' שעליתם עליו אחרי שקפצתם מהאנייה? אני אחד מהקובנים שהעלאת ל'דינגי'...". הסתבר שמאז האירוע סירב הקובני להגיע לישראל והיגר לארצות הברית. "בתו עלתה לארץ ונישאה, ואחת לתקופה הגיעה לבקרו בחו"ל. לאחר כמעט שישים שנה אמרה לאביה שיותר היא לא מוכנה להגיע אליו. אם הוא רוצה לראות אותה ואת נכדיו שיגיע לישראל. הוא נכנע והגיע לביקור. הוא החליט שהוא חייב להגיע למוזיאון האצ"ל ושם נפגשנו".