עדים סוננו מלהעיד מול אייכמן - הצגה

הצגה חדשה חושפת כי במסגרת ההכנות למשפט אייכמן מנע בן גוריון מניצולי שואה יוצאי הונגריה ותומכי חירות מלהעיד מחשש לחזרה על תסריט משפט קסטנר.

שמעון כהן , ז' בתשרי תשס"ט

'אַנְדָה' היא הצגה חדשה המועלת בימים אלה בתיאטרון בית לסין ובה חושף המחזאי והבימאי המוערך הלל מיטלפונקט פרשה מושתקת מעברה של מדינת ישראל. מתברר כי במסגרת ההיערכות למשפט אייכמן דאגה המדינה לסנן מרשימת המועמדים להעיד במשפט, ניצולי שואה תומכי חרות, יוצאי הונגריה ואף מפ"מניקים.

בהצגה שנכתבה לאחר תחקיר מעמיק ויסודי מתברר כי חששה של ממשלת ישראל היה לעורר מחדש מהומה כדוגמת זו שעורר משפט קסטנר, וכי ניצולי השואה מהונגריה שחלקם אף העידו במשפט קסטנר ישיבו לזירה הציבורית את הטחת האשמה בדבר הפקרת יהודי הונגריה על ידי ההנהגה הציונית. חשש נוסף חששו אנשי בן גוריון מרווחים פוליטיים שיפיק מנחם בגין, מנהיג חרות, מהעדויות שיועלו במשפט.

ההצגה מגוללת את סיפורו של עורך דין צעיר, נוחי כרמי (מיכה סלקטר), איש פרקליטות המדינה, הנקרע בין מחויבותו לאתיקה משפטית ואמת אישית לבין ההנחיה שהטיל עליו מגבוה נציג בן גוריון, עורך הדין פקר (יורם חטב), לסנן עדים ולמנוע מתומכי חרות, מתנגדי בן גוריון ומיוצאי הונגריה להעיד במשפט.

השחקנית קרן צור מתעלה במשחק מרגש של הגיבורה אנדה, ניצולת ביתן 10 במחנה אוושביץ. היא מבקשת להעיד על הניסויים שבוצעו בה ובחברותיה על ידי מנגלה ואנשיו, אך שליחי השלטון אוסרים על עורך הדין כרמי להעלות אותה לעדות, ואף משגרים אליה איומים של ממש.

אין בהצגה תלבושות ססגוניות, תפאורה מדהימה או מוסיקה וירטואוזית. על במה פשוטה ועם פרטי תפאורה מינימאליים מצליחים השחקנים למקד את תשומת הלב בדרמה הערכית אידיאולוגית שעל הבמה.

תיאטרון בית לסין מבצע בהצגה מהלך אמיץ כאשר אל לב הבראנג'ה התל אביבית הוא משגר את כתב האישום הזה, הצפוי לעורר לא מעט ביקורת, אותה ניתן היה לשמוע והרבה באולם. הדרמה לא הסתכמה במתרחש על הבמה. מי שרוצה יכול היה לשמוע דרמה וסערה לא מבוטלת גם בין שורות הצופים. בכל פעם שיורם חטאב (עורך הדין פקר, נציג המערכת) מרעים בקולו שאינו רוצה לראות אנשי חרות על דוכן העדים או את יוצאי הונגריה, וכי המפלגה תדע לנקום במי שלא יתיישר עם דרישותיה, תדע לפטר את מי שצריך, ולרומם מנגד את האחרים, נשמעו הצקצוקים בין הצופים, וגם מנומסי התיאטרון המנוסים לא יכלו לכבוש את זעמם, וליחששו בינם לבין עצמם 'זה מוגזם', 'זה לא יכול להיות', 'זה לא היה', 'זה סתם קריקטורה', או הסתפקו ב'אויייש' נרגן.

ביציאה להפסקה לא עט הקהל כדרכו על הקפיטריה אלא המשיך בהחלפת הדעות על המחזה המוגזם לטעמם שאליו הגיעו. הוא אשר אמרנו – דרמה בקהל בנוסף על הדרמה שעל הבמה.

ובתום ההצגה ארבו באולם הכניסה  רבים להלל מיטלפונקט הבמאי. הוא יצא. כמעט אחרון אבל יצא. זוגות זוגות עלו אליו לרגל לברר מה זה הדבר הזה? מאיפה נפלת עלינו עם הסיפור הזה? והוא מסביר כיצד עבד על המחזה ואילו תחקירים נערכו לקראתו. אמנם, הוא מבהיר, לא הייתה עדה בשם 'אנדה', גיבורת המחזה, אותה הוא המציא, אבל מעדים רבים מנעה ממשלת ישראל להעיד בדיוק מהסיבות הללו. הוא אף נקב בשמם של אחדים מהם.

חיים יבין, מר טלוויזיה, ניגש להלל בפנים חמוצות ומאוכזבות. "אתה מפתיע אותי", הוא אומר ומזכיר שהוא עצמו סיקר ככתב את משפט אייכמן "ולא היה ולו בדל רמז לסיפורים שכאלה". מיטלפונקט משיב ברוגע: "אתה לא שמעת על זה כי אתה עסקת במה שהיה באולם המשפט. לא עסקת במה שהיה לפניו". השניים ממשיכים להתווכח ויכוח שמסתיים בהמלצתו של מיטלפונקט ליבין לקרוא את ספרה של פרופ' חנה יבלונקה בו היא מגוללת את הפרשה המושתקת. יבין מבטיח לרכוש את הספר ולקרוא אותו. כל זאת כשסביב השניים רוחשת מהומה בה כל מי שלא מטה אוזן לבימאי המחויך, מנצח ניצחון חרישי, מנהל ויכוח בפני עצמו עם כל מי שלפניו מאחוריו או מצדדיו.

יורם חטב, מכוכבי ההצגה אומר לנו הבוקר כי הוא רואה בנבירה בעברה של מדינת ישראל והעלאת פרשיות מעין אלה חובה ציבורית. זאת מתוך הבנה שדבר לא השתנה ודחיקת כבוד האדם בשם הפוליטיקה נמשכת גם היום.

לפני סיום עוד הערה קטנה לאנשי השמאל שהתמרמרו קשות מול מה שראו על בימת ההצגה. נכון. קצת קשה לראות חומר שמכה בך אידיאולוגית, או מטיח במחנה שלך האשמות לא פשוטות. נכון. זה קצת קשה. עכשיו אתם חשים בערך מה מרגיש הימין הישראלי כמעט מול כל הצגה שמועלית בעשרות השנים האחרונות. צריך להתרגל...