משה עברון, פקיד בנק בן 62, התאבד היום (שלישי) בקפיצה לעבר רכבת נוסעת, לאחר שנודע לו כי התעוררו נגדו חשדות למעילה כספית בסניף הבנק בו עבד.

בערוץ 7 פירסם לפני כחצי שנה מאמר הרב יוסף אליהו אודות מסירותו של עברון למען חיי אדם וחסד בעיר חדרה.

ארגון "הצלה" בעיר חדרה חולש בעצם על כל אזור השרון. מגרעין קטן של 2-3 מתנדבים צמח הארגון והתפתח, והוא מונה כיום למעלה מ-80 צדיקים המעמידים את זמנם ורכבם למען עם ישראל, ונושאים בהוצאות ישירות של מאות ש"ח בחודש על דלק וטלפונים. המצב הכלכלי הקשה מביא את הארגון לעסוק לא רק בהגשת עזרה ראשונה ופינוי לבית חולים, אלא גם בנושאי רווחה, כמו: סיפוק ארוחות לבתי נצרכים. מבני ציבור כישיבות, בתי כנסת, ומועדונים צוידו באביזרים יקרים של עזרה ראשונה, מעשה שבימים עברו היה מובן שהוא באחריותו של הממשל הגובה מיסים מכל אזרח.

במילים אחרות: מה שהיה בעבר הלא-רחוק תפקידה של המדינה שגייסה כסף והעבירה אותו בצינורות הממשלתיים לאזרחים, מתרחש כיום בידי אנשים פרטיים. גם התורמים חשים בטוחים יותר לתרום למי שהם מכירים באופן אישי, מאשר לתרום ל"בונדס" וכיוצא באלה מגביות ממשלתיות שלא ברור בהן לאן בדיוק יגיע הכסף...



הרוח החיה בארגון, כך מספרים בחדרה, הוא ה"משוגע לדבר" מר משה עברון. משה הוא עובד-בנק למחייתו שעובד 24 שעות ב"הצלה" בעזרת ארבעת הניידים שלגופו.

סיפור אחד מעשרות פותח צוהר לעולמם של המתנדבים שלא תמיד מוערכים כיאות:

באחת השבתות הגיע ר' משה להתפלל בישיבה ידועה בחדרה. התפילה הישיבתית ה"טובה" מזכירה לו בערגה את תקופת הישיבה בה למד בארה"ב, והוא עושה באהבה את הדרך עד הישיבה הרחוקה. ממש לפני קריאת התורה מודיעים לו שבחדר סמוך לבית המדרש שוכב אברך שחש מחושים בחזה. הוא ניגש ורואה שליד האברך עומד אחד מאנשי הישיבה המתחקר אותו לתחושתו. משה גהר אל הבחור ולאחר בדיקה קבע שיש לפנות את האברך מיד לבית חולים.

כאן התחיל דיון. איש הישיבה טען שלא סביר שבחור צעיר בן 26 קיבל אירוע לבבי, והראיה שהדופק שלו "בסדר", אך הניסיון של משה הראה שיש לבחור שניים מתוך ארבעת הסימנים המוכיחים התקף-לב. "פסיקתו" של משה שאינו עוסק בתורה יומם ולילה לא מצאה חן בעיני הסובבים. לחדר הוזעק המשגיח הרוחני של הישיבה. זה אמר שאי אפשר לחלל שבת ללא צורך ברור, והציע לקרוא לרופא גוי הגר מספר רחובות מהישיבה.

האווירה התחילה להתחמם...



ר' משה הכיר את הרופא, וידע שאין בידו מכשור רפואי היכול לקבוע את המצב באופן ברור. מאידך, ידע גם מה חושבים החבר'ה בישיבה הליטאית על "עסקן" כמוהו המתיימר לפסוק בהלכות שבת. אחרי הכל, גם הוא שייך לציבור החרדי... אך כעבור שניות גברה בו האחריות. הוא החליט להטיל אל הכף את שמו ומעמדו, למען מה שחשב באותו רגע כהצלת חיי הבחור.

"כבוד הרב, תסלח לי", הרים מעט את קולו, "איך אתה יכול לפסוק אחרת מ"השולחן ערוך" האומר שכאב שהוא מחלל-הפה ולפנים הגוף, הרי זה ספק פיקוח-נפש ומחללים עליו שבת?!". לשבחו של המשגיח יֵאמר שהיה מורם-מעם, ולא חס על כבודו שלכאורה נפגע בעיני תלמידיו הסובבים. הוא הורה מיד להזעיק אמבולנס. הרופא שירד מן האמבולנס הביט בבחור, והפטיר כמעט בזלזול: "בן 26? לא יכול להיות שזה התקף-לב".

כמו על-פי פקודה הפנו כל הסובבים באחת את פניהם אל משה, ונעצו בו מבט רב-משמעי... היה זה רגע לא קל בקריירה שלו. האברך והמשגיח עלו לאמבולנס שעשה דרכו לבית החולים המקומי. משה שב לביתו בתום התפילה, ורק הצ'ולנט המצוין של רעייתו הצליח למחות את הטעם המריר שנותר בפיו. עד מוצאי-שבת הצליחו פינויים דחופים אחרים להשכיח ממשה את פרשת הבחור, ולכן לא הבין מדוע ראש המחלקה הקרדיולוגית ב"תל השומר" מבקש לדבר עימו בטלפון. התברר כך: ברגע שהאברך הגיע לחדר-המיון של בית-החולים בחדרה הוא קיבל דום-לב, ובעצם מת מוות קליני. צוות רופאים הסתער עליו, ובעזרת שוֹקים-חשמליים ושאר אמצעי החייאה הצליח להחזיר אותו לחיים "באופן רופף". מצבו היה כה קריטי שהוא פונה במסוק למחלקה הקרדיולוגית המתקדמת של "תל השומר", שם הצליחה נשמתו לתקוע יתד נאמן יותר בגופו.

הפרופ' ביקש להודות למשה על אבחון מעולה ללא מכשור שהציל עולם ומלואו. ומאז, אותה שבת, נלחש שמו של ר' משה בהערצה בין חוגי הליטאים בחדרה ונקרא שמו בישראל: "מוֹישֶׁה מְחייה-מֵיסִים".