ציטוטים - טור שבועי, גיליון מס' 53

יש מי שאצלו אנחנו תמיד אשמים, ויש מי שימשיכו לתת הוראות והנחיות. יש מי שמותר לו לומר הכול, ויש שמותר לו להמציא הכל.

שמעון כהן , ח' באלול תשס"ט

בעיות בתקשורת...
בעיות בתקשורת...
 

דבר המפקד

טרם הכרעת הועדה לבחירת שופטים בדבר המועמדים לבית המשפט העליון התייחס משה שלונסקי בגלי צה"ל למכתבם של רבנים מהציונות הדתית נגד השופט ספי אלון. שלונסקי אמר שכאשר הוא רואה ברשימת החתומים על המכתב שמות כמו הרב דב ליאור מקרית ארבע, הרב שמואל אליהו מצפת והרב אליעזר מלמד מברכה, הוא מיד יודע שספי אלון צריך להיכנס לבית המשפט העליון, כי אם אלה המתנגדים ברור לו שצריך להתנגד לעמדתם.

אמר, זכותו. שלונסקי אמר את הדברים במסגרת תכנית דעתנית העוסקת בביקורת תקשורת ולכן זכותו לחשוב ולומר את מחשבותיו. ובכל זאת, חשבתי לעצמי שכאשר אומר את הדברים הללו מי שכיהן בתפקיד מפקד גלי צה"ל יש לי תחושות לא נוחות במיוחד. אם גוף תקשורתי נתון תחת ניהולו של אדם ששולל מכל וכל את עמדותיהם של מנהיגים מכובדים ובכירים של ציבור שהוא אינו נמנה עליו אני חש מאוד לא בנוח.

 

איך זה שתמיד אנחנו אשמים

הנה כותרת מעניינת השבוע ב'הארץ':

כלומר מבחינת 'הארץ' אין ירי פלשתיני סתם כך לשם מימוש היצר הטרוריסטי, ירי בשל שנאת ישראל וחיבה יתרה להרג של יהודים. ב'הארץ' יודעים שהאשמים בירי הפלשתיני הם בעצם חיילי צה"ל. הם שביצעו את אותה תקרית אש בה נהרג פלשתיני ולכן ירי הפצמ"ר הוא רק תגובה מובנת. כך מעניק העיתון לפלשתינים את התירוץ לירי כבר בכותרת, שהדוברים שלהם לא יצטרכו להתחבט בניסוחי תירוצים.

אגב, אם במקרה חשבתם שסתם כך צה"ל הרג את אותו פלשתיני אומלל שנקלע במקרה לקו האש של חיילינו, מתברר שגם אנשי 'הארץ' יודעים שהירי בוצע לעבר חולייה של שלושה מחבלים ואחד מהם אכן חוסל. הנה, הציצו נא לראשית הכתבה עצמה ותראו שגם כותבי הכתבה מבינים שמדובר בחשד רציני לניסיון פיגוע על ידי חוליית טרור. (אלא אם כן, כמובן, יתעורר החשד ששלושת הפלשתינים שהתקרבו אל הגדר עשו זאת כי בדיוק פרחה שם חרצית והם רצו לגונן עליה מהאבק).

הנה פתיח הכתבה אחרי שנכנסנו אליה פנימה, לעיונכם. השורות הראשונות מגלות שהכול ידוע לאנשי 'הארץ'. הם רק בוחרים כותרות כמו באל-ג'זירה:

 

ממשיכים לתת לנתניהו הוראות

התקשורת ממשיכה ללמד את נתניהו איך להתנהג, ואם בשבוע שעבר דרשו ממנו "לשבור את הראש מה עושים עם המשנה שלו", כחלק מהעליהום על יעלון, הרי שהשבוע שק האגרוף הוא השר ליברמן, והנה לכם כמה הנחיות שקיבל נתניהו מאלוף בן ב'הארץ':

" בשובו ממסעו לאירופה מצפה לראש הממשלה, בנימין נתניהו, משימה לאומית חשובה: לסלק מתפקידו את שר החוץ אביגדור ליברמן". " לנתניהו אסור להסתתר מאחורי מני מזוז. כדיפלומט הכי מנוסה בממשלה, נתניהו מבין היטב את הנזק שגורם ליברמן במשרד החוץ. ערב חידוש התהליך המדיני ובהתקרב ההכרעה בעניין האיראני, עליו להחליף מיד את ליברמן בשר מתאים יותר, בלי קשר להליך הפלילי. בזה תיבחן מנהיגותו של ראש הממשלה".

נוסח הדברים, כפי שאתם ודאי מבחינים, הוא לא של הבעת דעה, של תהייה (לגיטימית) בשאלה איך מתמודדים עם העולם שמחרים את שר החוץ, או כל התלבטות אחרת. נוסח הדברים הוא של הנחיה, הוראה, משימה שמנחיתים על נתניהו. נראה שהתקשורת שלנו התרגלה לכך שראש הממשלה הנוח ביותר מבחינתם הוא דווקא נתניהו. הוא, בניגוד אולי לאחרים, קורא עיתונים, מבין את ההנחיות ומיישם...

 

מה חמור יותר?

עוד ספיח לפרשת דבריו של השר יעלון: הגולש עידו כהן תוהה בפנינו כיצד זה העיתון 'הארץ' שדאג לתקוף במילים חריפות ביותר את יעלון התנהל אחרת כשדברים חמורים קצת יותר נאמרו על ידי מישהו אחר? האם יתכן שרק זהותם של האישים ותוכן הדעות הוביל להבדל המשמעותי.

כהן מצטט את התייחסותו של 'הארץ' ליעלון בכמה מהפנינים שנאמרו בו: "מוקצה מחמת מיאוס", "התפרעות מילולית, קיצונית ובריונית", "בנאום שהצטייר כשיא של תהליך פוליטי דורסני הוא קנה את עולמו בקרב השוליים המסוכנים והמזיקים ביותר לישראל", "פיו המתלהם והיהיר", "העיקרים המעוררים חלחלה של השקפת עולמו", "גסות רוח", "התגלמות של עמדה אנטי דמוקרטית מטרידה", "תמיכה שערורייתית בהתנחלות לא חוקית", "מטיח האשמות לא אחראיות", "מבטא דעות הנחשבות לא לגיטימיות אפילו בימין", "השתלחות פופוליסטית מאוסה וגם מגוחכת, הזויה ומסוכנת".

לעומת כל אלה הוא מזכיר לנו אמירה אחרת שזכתה לכותרת מכובדת ב'הארץ': 'סרטן בגופה של הדמוקרטיה' הייתה הכותרת של מאמר אותו פרסמה אוריה שוחט על מורשתו של יצחק רבין בגיליון מיוחד לציון עשור להירצחו. אם לרגע תהיתם מיהו אותו סרטן בגוף הדמוקרטיה, נדמה לי שהתשובה ברורה. רבין עצמו ענה על השאלה הזו כשקבע שגוש אמונים הוא הסרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית.

איכשהו המשפט הזה, שאותו אמר רבין, לא רק שלא זכה לבדל ביקורת אלא אף מכונה ב'הארץ' כתמצית חזונו של רבין. תנו מבט בצילום הכתבה כפי שנשלחה על ידי עידו כהן. נדמה לי שלא צריך להכביר מילים.

 

ועוד זנבנבון לפרשת המתקפה על יעלון:

תחת הכותרת "נתקלנו מימין" פרסם העיתונאי נחום ברנע את טורו שעסק כולו בעניינו של השר יעלון. בניסוחים שונים ומשונים הוא שב שם על טענה ולפיה יעלון מהווה מטרד גם עבור חברי הליכוד עצמם. כדי להוכיח את דבריו הוא ציטט חברי ליכוד לא מעטים ואפילו שרים. הבעיה היא שככל שעיינתי בכתבה לא הצלחתי למצוא ולו שם אחד של חבר ליכוד או שר שחושבים שיעלון ועמדותיו מזיקים לתנועתו.

אז אני אמנם לא קובע שברנע המציא את מרואייניו, אבל מחתן פרס ישראל, ממי שראשי המדינה מתייחסים לדבריו כאמת צרופה החצובה בהררי קודש, הייתי מצפה לקרוא בין השאר כמה שמות ולא רק – "אמר השבוע גורם מבין עניין בליכוד" (נשמע כמעט כמו טוקבקיסט – אחד שמבין...) "מוסיף אותו גורם", "אמר השבוע בכיר בליכוד", "...מסכים אותו בכיר", "בליכוד מזכירים", "בליכוד מתארים", "אמר השבוע שר בליכוד", "בכיר מאוד לשעבר במערכת הפוליטית", "בליכוד טוענים" וכן הלאה וכן הלאה מילים מעורפלות ומקורות עלומים לדברים.

אז אתה יודע מה, מר ברנע? כמו שאמרתי קודם – הייתי מצפה מחתן פרס ישראל לעיתונות קצת יותר מניסוחים שמתאימים לכל פרח עיתונות. ובמילים אחרות – כל עוד לא ידוע לנו מי הדוברים המהוללים, תוקפי יעלון מתוך הליכוד, מבחינתנו סביר מאוד להניח שהמקסימום הוא שדיברת עם ליכודניק אחד ולא מעבר לכך, אולי אפילו שר מתוסכל שרואה ביעלון אויב פוליטי מר, והוא כל המקורות הנפלאים שלך. כל עוד לא הוכח אחרת זו ההערכה שלי.

 

אמנון לוי מודאג

אם גם לכם יצא לראות את התחקיר המופלא ששודר בתכניתו של אמנון לוי בערוץ 10 'שומר מסך' גם אתם תבינו היטב למה התכוון גולש בשם שילה אוברני (אני מקווה שאני כותב את שם משפחתו נכונה) ששלח לנו את תחושותיו לנוכח התחקיר על חבורת אנשי העסקים, מצמרת הממון הישראלית, שהעזה, לא עלינו, לקבוע לעצמם שעה ביום בה הם מפסיקים את עסקיהם לא כדי לצאת לחדר כושר, לא לטיול עם הכלב ואפילו לא למשחק כדורגל משותף, אלא ל...שיעור בגמרא עם רב שנראה כמו רב. אכן תחקיר מצמרר לכל הדעות, לפחות לפי תנועות פניו המוטרדות של אמנון לוי והחריצים שנמתחו לאורך מצחו הדואג. והנה לכם מה שכתב לנו שילה?:

הופתעתי השבוע לראות 'כתבת תחקיר' על אנשי עסקים שלומדים שיעור שבועי בגמרא. אלו אנשים מכובדים שמתאספים לשמוע שיעור שבועי. והדבר מוצג בצורה מעוררת סלידה כאילו הם הצטרפו לאיזה כת בודהיסטית כלשהיא. כמובן שנעשה הקשר לשרי אריסון והחוויות הרוחניות שלה.

מטרת התחקיר לעורר את הקשר בין תורה ועסקים וכן לתת את ההרגשה שאולי אין לסמוך על אנשי עסקים בכירים אלו שעושים בחוויות מיסטיות. נראה כי בשידור נעשה ניסיון נואש להציג את הדברים באופן מיסטי וכו' ע"י סאונד ותמונות מתאימות אך ללא הצלחה מרובה. לא נמצאו שם משפטים הזויים אלא רציונאליים לחלוטים עם קורטוב של ניחוח יהודי שכל כך חסר במחוזותינו.

ומכאן יש לקרוא לעיתונאי הקטן שמתעסק ברכילות זולה: עד כמה הוא יכול לזלזל באינטלגנציה של צופיו ולחשוב שיש מישהו שמוכן לאכול את רגשי השינאה העצמית שהוא מאכיל את עצמו בין תוכנית לתוכנית.

 

לא חזן ולא קברן

סיפור שהתגלגל לידינו:

ביום שישי הקודם דווח באחד העיתונים הגדולים שאת הלווייתו של דודו טופז יערוך רבה הראשי של תל אביב, הרב ישראל מאיר לאו.

הבעיה היא שכאשר התקשר עוזי ברוך, איש ערוץ 7, לרב בבוקר יום שישי לצורך שידור שיחתו לפרשת השבוע, אמר לו הרב לאו ש"אם היית קורא עיתונים הבוקר לא היית מתקשר אלי. כי לפי העיתון אני אמור להיות עורך ההלוויה של דודו טופז. כך לפחות דווח בעיתון. אבל איש מאנשי העיתון לא התקשר אלי כדי לברר. סתם כך כתבו שאערוך את ההלוויה".

הרב לאו הוסיף והסביר לעוזי ידידנו ש"היום יום ראש חודש ולכן לא אוכל לספוד לו. חזן - אני לא, קברן - גם לא, ולכן אין סיבה שאהיה שם...".

עכשיו הבנו איך נראה מידע מהימן בעיתונינו.

 

מה כבר ביקשו פה?

מישהו יכול להבין את גלוני הלעג שהטיחה השבוע התקשורת להנחיה שהועברה למורים ולמורות להגיע לבית הספר בלבוש מהוגן, לא חושפני ולא פרובוקטיבי? מה בדיוק הבעיה שלכם רבותי בתקשורת? מה בסך הכול ביקשו כאן? שהמורים יבואו לבושים לכיתות. לא יותר מזה.

ביום שלישי זומן שר החינוך גדעון סער לראיון אצל רזי ברקאי שביקש לברר מספר נקודות וביניהן למה העז השר להוריד את ההנחיה הזו, אפשר לחשוב שמדובר בהנחיה למורי ישראל לפתוח את היום בריקוד דבקה סוער.

השר סער אגב, השיב לברקאי שדואג לחופש החושפנות של מורי ישראל שהוא בכלל לא הוריד הנחיה כזו ומדובר במכתב שהועבר על ידי ארגון המורים, אבל הוא בהחלט מברך על הבקשה ההגיונית והמתבקשת הזו.

קצת מוזר שברקאי מצא לנכון לשאול את השאלה שלו רגע אחרי ששאל את השר בנימה מחנכת על ההתמודדות עם האלימות. מבחינתו אין שום קשר בין האלימות לאווירת הפריצות בבית הספר. טוב, זה כבר חופש הפרט, זה כבר משהו אחר.

 

עיטור העוז

עיטור העוז מוענק בזה לרועי צ'יקי ארד, איש 'ידיעות אחרונות' שהעז לעמוד בדד בסחף העיתונאי הכולל, ולכתוב לא מעט מילים לא מחמיאות על כישרון כתיבת השירה של נשיא המדינה שמעון פרס.

וכך, בעוד כל כלי התקשורת מהללים ומשבחים את כתיבתו המופלאה של האיש, בעוד מיטב עיתונאינו משתפכים בגלים מילוליים לנוכח יכולת התמלול והחריזה של הנשיא, שכזכור מיטב זמרי הארץ הוזעקו לפני ימים אחדים לאירוע בו ביצעו את שיריו במסגרת חגיגת יום הולדתו, העז ארד להיות מקורי ולצאת ממעגל המכרכרים. וכה כתב האיש בעיתונו:

"התיידדתי עם כמה אורחים שלא זכו לכיסא, ובהם עיתונאי סיני שדיווח שגם בסין מעריצים את פרס.

- אתה אומר שפרס הוא הישראלי מספר אחת בסין?

- לא. אריק שרון הוא הישראלי מספר אחת אצלנו

- יש לכם בסין מעין שמעון פרס סיני, פוליטיקאי שחוטא בשירה ובאמרות כנף?

- בוודאי שיש – מאו צה טונג. הוא כתב הרבה שירים יפים.

- אה. כלומר פרס הוא מאו צה טונג הישראלי?

- לא. הוא הרבה פחות.

אל יהיו הדברים קלים בעיניכם. לכתוב טקסט שכזה בעיתונות הישראלית שסבורה ששמעון פרס הוא הוא שהוריד את התורה מסיני (אם רק היו מאמינים שהתורה ירדה מסיני) או שהוא זה שברא את העולם (אם רק היו מאמינים שהעולם נברא), לכתוב טקסט כזה מצריך לא מעט אומץ.

ואם לא די בכך העז ארד לכתוב על אחד משיריו שהוא "שיר חסר טעם" ושהחרוז שבמרכזו "דוחא אינה דוחה" הוא "לטעמי תואנה להפסקת היחסים עם דוחא. הוא גם כתב שיש לנשיאנו "נטיית יתר לחרוז שלום חלום תום", או בלשוננו העממית – חרוזים של כיתה ו'.

ארד אגב מצטט את המאבטח של האירוע שסיכם וקבע ש"היה קצת משעמם".

על כל אלה מצאנו את רועי צ'יקו ארד ראוי לעיטור העוז שיוענק לו בכינוסה הקרוב של ועידת העיתונאים המקוריים והאמיצים, ועידה  שאליה יגיעו כל העיתונאים האמיצים והמקוריים ותתקיים בתא טלפון בפאתי רמת גן.

 

הסדר המשובש

שאלה קטנה מעמוד שולי זניח בעיתון 'מעריב':

יש למישהו הסבר לתופעה המוזרה שבעמוד בתי הקולנוע של העיתון 'מעריב' כל הערים מסודרות לפי הא' ב' חוץ מעיר אחת, תל אביב, שמשום מה במקום להיות אחרונה היא ראשונה? יש הסבר לזה? אגב, ב'ידיעות אחרונות' הסדר מוקפד ואכן תל אביב מוצאת את עצמה בסוף העמוד.

התשובה פשוטה, כך נדמה לי: גם מערכת 'מעריב' כמו רבים בתקשורת שלנו, חיה במדינת תל אביב, שהיא כידוע המדינה הקובעת והמרכזית, היא ואין בלתה.

 

הערות והצעות ניתן לשלוח ל zitutim@inn.co.il