ותיקי האצ"ל מציינים היום את אחת הפעולות החשובות היותר של הארגון, שפגעה ביוקרת השלטון הבריטי, ושמה אותו ללעג. הערב, במוצאי יום הכיפורים, מלאו 65 שנה להצלחת האצ"ל לאפשר את תקיעת השופר בכותל המערבי, ולהתקפה על מספר תחנות משטרה בריטיות ברחבי הארץ.
בסתיו תש"ה, אחרי כשלושת-רבעי-שנה מאז הכרזת המרד של האצ"ל נגד השלטון הבריטי, ולמרות המחסור בכסף ובחומרי לחימה, הוחלט לנצל את התנופה ולהכות בשלטון המנדט במקומות הכואבים ביותר.
התכנית כונתה - "הקיר", והיא קשורה לסדרי התפילה ליד הכותל המערבי. מאז מאורעות תרפ"ט, טענו הערבים כי התקיעה בשופר ליד הכותל המערבי פוגעת בקודשי האסלאם. בשנת תרצ"א / 1931 קבע "דבר המלך במועצתו" (שהיווה את הרשות המחוקקת של ממשלת המנדט), כי זכות הבעלות של המוסלמים על הר-הבית מקנה להם גם בעלות על אזור הכותל המערבי. בעקבות החלטה זו, נאסר על היהודים לתקוע בשופר ליד הכותל, למרות שהתקיעה הייתה חלק בלתי נפרד מתפילות ראש השנה ויום הכיפורים.
איסור התקיעה ליד הכותל המערבי, פגע קשות ברגשות היהודים והאצ"ל החליט להיכנס לפעולה. מאז האיסור, בכל מוצאי יום הכיפורים נהגו אנשי אצ"ל ובית"ר "להבריח" שופר לרחבת הכותל, ושם כבר חיכה המתנדב התורן שתקע את "התקיעה הגדולה" בסיום יום הצום.
הכותל בתקופת המנדט. רחוב צר ללא מחיצה וללא ספסלים
הדבר לא היה פשוט כלל, כי שוטרים בריטיים רבים מילאו את הדרכים לכותל וערכו חיפושים מדוקדקים בכליהם של היהודים שבאו להתפלל. גורלו של "התוקע" היה ברוב המקרים מאסר ב"קישלה", בניין המשטרה בעיר העתיקה ששימש גם כבית מעצר (הבניין עומד על תילו עד עצם היום הזה ומשמש את משטרת ישראל).
תקיעת השופר ברחבת הכותל במוצאי יום הכיפורים מילאה לא רק סיבה הלכתית, אלא גם הגבירה את הגאווה הלאומית בכל רחבי הארץ. ביום הכיפורים תש"ג ביקר מפקד הארגון, מנחם בגין, בכותל והיה עד למחזה המביש של התפרצות השוטרים הבריטיים אל תוך הרחבה בחיפוש אחר הבית"רי שתקע בשופר.
בקיץ תש"ד, לקראת יום הכיפורים תש"ה, הועלתה שוב בעיית התקיעה בשופר ליד הכותל, אלא שהפעם הוחלט שלא להסתפק במבצע יחיד, שיתקע במוצאי יום הכיפורים. מספר שבועות לפני הימים הנוראים החל הארגון בפרסום אזהרות לבריטים להדיר רגלם מן הכותל וכי שוטר שיימצא בקרבת הכותל ביום הכיפורים ייענש. האזהרות הלכו ותכפו ולקראת החגים הן הוצאו מדי יום ביומו. תשעה כרוזים פרסמו בסך-הכל ולהלן דוגמה של כמה מהם:
הודעה
כל שוטר בריטי שיעז, בניגוד לחוקי האנושות התרבותית, להתפרץ ביום הכיפורים אל הכותל המערבי, להפריע למתפללים ולחלל את קדושת התפילה - ייחשב ויירשם על-ידי הנוער העברי כפושע פלילי. אורח או עובר אורח, בין מוסלמי ובין נוצרי, לא יופרע בבואו אל או בעוברו את רחבת הכותל.
המתח הלך וגבר והכול היו דרוכים לקראת הבאות. נוצר הרושם שהארגון מתכוון לרכז כוחות גדולים ברחבת הכותל, אשר ימנעו מן הבריטים את הגישה בכוח הזרוע. אולם תכניות הארגון היו שונות לחלוטין.
במוצאי יום הכיפורים הותקפו ברחבי הארץ ארבע תחנות משטרה, שהיו ידועות בשם מבצרי "טייגרט". היו אלה מבנים גדולים מביטון מזוין, שהוקמו ע"י הבריטים על פי תכניתו של המהנדס סר צ'ארלס טייגרט.
אזהרות הארגון בעניין הכותל המערבי היו בבחינת לוחמה פסיכולוגית ושימשו כפעולת הטעייה למבצע הצבאי העיקרי.
למרבה הפלא, כיבדו השלטונות את אזהרות הארגון, ואף שוטר בריטי לא נמצא ברחבת הכותל ביום הכיפורים. תקיעת השופר המסורתית שלאחר תפילת נעילה בוצעה באין מפריע, ולאחריה פרצו המתפללים בשירת "התקווה" אדירה. שום התנגשות לא אירעה באותו יום ברחבת הכותל או בדרך אליו והבלשים הבריטיים שהסתובבו ללא מדים, התאכזבו מהעדר כוחות מזוינים של הארגון. הם לא ידעו כי יחידות הקרב של האצ"ל פעלו אותה שעה נגד מבצרי המשטרה בחיפה, קלקיליה, גדרה (קטרה) ובית דגון.
בהתקפה על משטרת קלקיליה (שלימים נהרסה על ידי צה"ל בפעולת תגמול בשנת תשט"ז) השתתפו 27 לוחמים בפיקודו של ניקו גרמנט, מפקד הח"ק (חיל הקרב) של האצ"ל בפתח תקווה. גם רובם של הלוחמים בהתקפה זו היו מפתח תקווה.
מכיוון שההתקפה על משטרת קלקיליה החלה באיחור ביחס להתקפות על שלושת היעדים האחרים, שוטרי התחנה היו בכוננות והפתיעו את המתקיפים, שנאלצו לסגת וספגו נפגעים, ביניהם גם מפקד הפעולה ניקו גרמנט, שנפצע באורח קל. על פי לוחם האצ"ל אלי הפנר, סיבת כישלון הפעולה היא לא איחור בהגעה ליעד. לדבריו, הכוח הגיע לנקודת הריכוז עשרים דקות לפני שעת האפס והספיק להתפרס באזור. הפנר מדגיש כי הסיבה הייתה דווקא הימצאותו של משוריין בריטי שניסה לצאת מתחנת המשטרה במפתיע ונתקל בכוח הפורץ. (אלי הפנר, שבעה נכנסו לפרדס, עמ' 93).
בדרכם החביאו הלוחמים את הנשק ביישובים מגדיאל ורמתיים, וכיום נמצאת במקומם של יישובים אלה העיר הוד השרון.
לכשהגיעו הלוחמים ליישוב ירקונה הורו להם לחזור לבתיהם בקבוצות של שניים לכל היותר, כדי לא לעורר חשד.
יש לציין שחוץ מאשר בפעולה במשטרת קטרה, (כיום מבנה נטוש ליד גדרה, ובעבר מתקן ביטחוני ואולפן קליטה ליהדות אתיופיה) שבה הוחרמו מקלע ברן, שלושים רובים וכמות גדולה של אקדחים ותחמושת, לא הצליחו הלוחמים בכל שאר הפעולות לפרוץ לתוך מבצרי המשטרה. ביום שלאחר הפעולה נעצרו שניים מן המשתתפים, אלי הפנר ואברהם הורביץ.
את ההתקפה בחיפה מתאר הפרופ' יהודה לפידות, בספרו "האצ"ל בחיפה ה'אדומה'". ביום הכיפורים, בשעות אחר-הצהריים, התכנסו בחיפה, בדירה בהדר הכרמל 14 לוחמים, שם נודע להם כי במוצאי החג יצאו להתקיף את תחנת המשטרה ששכנה בבניין קטן בעיר התחתית, לא רחוק מתחנת הרכבת.
איתן לבני, קצין המבצעים של הארגון ואביה של יו"ר קדימה כיום, הגיע במיוחד מתל-אביב כדי לתת את התדרוך המפורט של ההתקפה. למפקד הפעולה נתמנה רחמים כהן, ששימש כמפקד הח"ק בחיפה.
לאחר השעה 22:00 הגיע הכוח לדירתו של יעקב דוידי ברחוב השומר, והתפצל לשלוש חוליות: חוליית הפורצים, בפיקודו הישיר של רחמים כהן, שאמורה הייתה לפרוץ אל תוך בניין המשטרה ולפוצץ אותו, וכן שתי חוליות חסימה; האחת בפיקודו של אליהו טמלר והשנייה בפיקודו של דוד טהורי, ששימש אותה עת כמפקד מחוז נתניה וביקש להשתתף בפעולה (נוהג היה בארגון שמפקדי מחוז וחברי המפקדה הארצית שמבקשים להשתתף בפעולות קרב, מקבלים עליהם את המרות של מפקדים זוטרים מהם).
שתי חוליות האבטחה הניחו על הכביש מחסומים עם שלטי אזהרה מוארים, אשר מנעו מתגבורת בריטים להתקרב למקום.
עם הינתן האות, התקרבו הפורצים אל הכניסה למשטרה, אולם הם נתגלו לפני שהספיקו להניח את המטענים ליד הדלת ונפתחה עליהם אש חזקה. רחמים כהן הצית רימון התקפה, בעזרתו חשב לחפות על הפורצים, אולם לפתע התפוצץ הרימון וריסק את כף ידו. היריות וההתפוצצות הזעיקו את שוטרי התחנה, שפתחו באש חזקה מאוד לעבר יחידת הפורצים.
רחמים הצליח לשמור על קור רוחו והגיע למסקנה שכל ניסיון לפרוץ בכוח אל תוך הבניין יביא בעקבותיו קורבנות רבים. על-כן נתן את אות הנסיגה, מבלי שהצליח לבצע את המשימה. שלוש החוליות נסוגו דרך ואדי רושמייה, ורק לאחר שהגיעו למקום המפגש, הסכים רחמים כהן להתפנות לאחת הדירות ששימשה תחנת העזרה ראשונה, שם חיכו לו חיה סבן ומשה נחמד (מפקד המחוז).
רופא שבדק את רחמים קבע שיש להבהילו באופן דחוף לבית-חולים כדי לנתחו. הלוחמים חיה סבן ומשה נחמד עצרו מונית שעברה ברחוב והעבירו את הפצוע לבית-החולים רוטשילד(כיום "בני ציון"). בחדר-המיון החלה האחות התורנית לטפל ברחמים וביקשה מחיה וממשה לצאת את החדר. היא הזעיקה למקום רופא מומחה אך יחד עם זאת גם טלפנה למשטרה. חיה ומשה הצליחו להסתלק מן המקום דרך המרפסת האחורית לפני שהמשטרה הגיעה למקום. רחמים נותח (ידו המרוסקת נקטעה), וכאשר התעורר, מצא עצמו כבול למיטה ולידו שוטר בריטי. הוא הועבר לחדר החולים שליד כלא עכו. לאחר שפצעו הגליד, נשלח למחנה המעצר באפריקה ונרשם בשם יוסף שמואלי (כפי שהיה רשום בתעודת הזהות המזויפת שלו).
רחמים כהן הוחזר ארצה עם אחרוני הגולים מקניה רק בקיץ תש"ח, כחודשיים לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.
לאחר הפעולה עזב אליהו טמלר את חיפה ועבר לפתח-תקוה, שם נתמנה מפקד הח"ק (חיל הקרב). בניסן תש"ו נעצר בחולות בת-ים עם 31 חברי האצ"ל שחזרו מפיצוץ מתקני הרכבת בדרום הארץ. בשבט תש"ח ברח מבית הסוהר המרכזי בירושלים וחזר מייד לפעילות בארגון. נהרג בחול המועד פסח תש"ח בעת שהאצ"ל שחרר את יפו.
הפעולה הצבאית דווקא לא הייתה מוצלחת מההיבט הצבאי לבדו, אלא דווקא ההישג של האצ"ל להרתיע את השלטון הבריטי למנוע את תקיעת השופר. בפעם הראשונה איום בלבד של ארגון מחתרת, שינה את מדיניותו של השלטון הבריטי. אלא שהצלחת האצ"ל גרמה להחלטה נחרצת של ההגנה וראשי הסוכנות לחסל את ארגון המחתרת – גם ובעיקר בצורת מלחמת אחים, לכידת הלוחמים, עינויים, והסגרתם לבריטים. כך יחל ויתבשל "הסזון", שההגנה חיפשה תירוץ לפתיחתו. התירוץ יגיע חודשיים לאחר מכן, עם חיסולו של הלורד מוין בקהיר, ע"י הלח"י.