מה מפריע להם?
גולש המכנה את עצמו (בכינוי השחוק מעט...) 'דנידין' דיווח לי על מתקפה חריפה של אתר אינטרנט בשם 'דתילי' על החלטתו של הרב אליעזר מלמד לפרסם דווקא באתר ערוץ 7 את עמדתו בסוגיית העימות עם שר הביטחון ברק.
לא אתייחס כאן לא להשתלחותה של מערכת האתר בעמדותיו של הרב מלמד, ולא לקביעה שהמערכת שם "מבכה את מגמת ההקצנה וההתחרד''לות שאוכלות כל חלקה טובה בציונות הדתית". למזלי המנדט שלי בטור הזה הוא לעסוק בתקשורת ולא בהבעת העמדות עצמן. כיוון שאנחנו עוסקים בתקשורת אתייחס לדברים שנכתבו שם נגד החלטות של הרב לפרסם את דבריו דווקא בערוץ 7.
במאמר המערכת שם נכתב על הבחירה הזו של הרב מלמד ש"אם תרצו זהו עוד פן התנשאותי של השולטים בכיפה הסרוגה-שחורה בציונות הדתית כאשר שאר כלי התקשורת הקטנים (ynet, ישראל היום, מעריב וכו') לא ראויים לקבל את תגובתו של הרב בבחינת:''הרוצה את הרב ייכנס לאתר ערוץ 7'' או יחכה לגיליון סוף השבוע של העיתון 'בשבע' ''.
ובכן, שמתם לב שאיש מאותם אתרי חדשות המוזכרים בקטע האחרון לא מצא לנכון לבקר את הרב מלמד על ההחלטה הזו? שמתם לב שרק אותו אתר דתי נזעק נגדה? למה? כל שאר האתרים החדשותיים, מגלי צה"ל דרך YNET ועד 'הארץ', מצאו לנכון לצטט את דברי הרב ולציין שנלקחו מערוץ 7, ואפילו לא חשבו לנכון לבקר ברמז את החלטתו. אז למה דווקא אתר דתי תוקף? לכאורה דווקא הם היו אמורים להיות הראשונים שיזעקו נגד החלטת הרב. אז אולי הם מבינים משהו שב'דתילי' לא מבינים?
אני לא רוצה לחשוב שמדובר בקנאה (למרות שאני יכול לחשוב כך) ולכן אני משער שאותו אתר, כמו גם רבים מקרב הציבור המכונה ימני או ציוני דתי, לא מבין את מה שהבינו אישים כמו הרב אליעזר מלמד ודניאלה וייס. שני האישים הללו הבינו את ערכו העצום של סיפור חדשותי. הם הבינו שכאשר יש בידיך סיפור טוב אתה יכול למנף איתו את כלי התקשורת הקרוב לעמדותיך. פוליטיקאים רבים מהימין הישראלי יודעים למרר בבכי ולקונן נגד קיתונות הבוז והלעג שהם סופגים מהתקשורת הכללית, אבל כשתהיה להם אמירה משמעותית להעביר לציבור הם לא יאמרו אותה בכלי תקשורת הקרוב לעמדותיהם (לאו דווקא ערוץ 7, כמובן, אבל גם הוא), אלא דווקא בדיוק לאותו כלי תקשורת שעד אתמול דרך עליהם ברגל גסה. זה נשמע כמו מזוכיזם לשמו, וזה אכן כמעט כך. ישנה איזו תקווה פנימית סמויה אצל אנשי הציבור מהימין שאם הם יתרפסו כיאות בפני התקשורת הכללית בפעם הבאה ירחמו עליהם ויתייחסו אליהם יותר יפה. משום מה זה לא עובד.
כדי להבין את הדברים טוב יותר דמיינו לעצמכם ששרים ואולי אפילו ראש ממשלה היו מתבטאים דווקא בכלי תקשורת שמזוהים איתם ומפנים את שאר כלי התקשורת לצטט את הדברים מהמקור. יש סיכוי שמפת התקשורת הייתה משתנה לחלוטין. איש לא יכול היה להתעלם עוד מאותם אמצעי תקשורת לאומיים, ובנוסף גם כלי התקשורת הכלליים היו נזהרים יותר מלהשתלח במי שאינו חושב כמותם. הם היו מבינים שיש אפשרות לאיים גם עליהם.
אבל את זה החבר'ה ב'דתילי', כמו גם פוליטיקאים בימין לא מבינים. עבורם יש לשלם בראש ובראשונה את מס הגולגולת ל-YNET, 'מעריב' או 'הארץ' ורק אחר כך, את העצמות החדשותיות להותיר לתקשורת הימנית והדתית. את הטעות הדרמטית הזו לא רצה הרב אליעזר מלמד לעשות, ולכן בחר בערוץ 7 לפרסום דבריו, וככל שירבו כמותו (שוב, לאו דווקא לערוץ 7, גם לכלי תקשורת אחרים) יצטמצם כוחה של עיתונות השמאל האגריסיבית והדורסנית, זו שבסוף כל יום עושה חשבון נפש ושואלת את עצמה – כמה צעדים עשינו היום כדי לקדם את חלוקת הארץ, את הרחקת העם הזה מיהדותו ומערכיו וכו', ואת כל מה שלא הספיקו היום הם יעשו מחר.
ועוד הערה אחת קטנה ל'דתילי':
קרה פעם שמישהו בשמאל תקף מישהו בשמאל? שמעתם פעם על מישהו במר"ץ שתוקף את דב חנין, או את דב חנין תוקף את זהבה גלאון? אפילו לא תשמעו את גלאון תוקפת את מוחמד ברכה...
האמינו לי. יש ביניהם לא מעט מחלוקות, ובכל זאת הם שומרים אותן על אש קטנה, כי הם מבינים שלכולם מטרה אחת משותפת והיא מאפילה על כל המחלוקות. אז למה רק בימין חייבים לעקוץ, לדרוך, לבעוט? מה כואב לכם ב'דתילי' שהיה סיפור בלעדי בערוץ 7? מה כואב לכם שיש רב שעמדותיו לא בדיוק תואמות את שלכם? אה?
לא הכול ורוד?
בכתבה שפורסמה ב'ידיעות אחרונות' ועסקה במנהרות עזה דרכן מועבר כמעט הכול לרבות טילים ואמצעי לחימה, מתאר שמעון איפרגן את התעשייה הפורחת סביב המנהרות הללו, ואת הקטע האחרון של כתבתו הוא פותח במילים "ואולי בכל זאת לא הכול ורוד בעסקי חפירות המנהרות ברשות הפלשתינית", וכאן הוא מתאר את מצוקתם הכלכלית של החופרים.
ובכל, מר איפרגן, אני מאוד מקווה שאת המשפט הזה כתבת בנימה צינית, כי אולי לא הבנת אבל במנהרות האלו שנועדו לחמש את צבא החמאס שהולך ונערך למלחמה הבאה נגדנו, במנהרות האלו אין שום דבר ורוד, גם אם יעבירו שם בין השאר ורדים לרעייתו של איסמעיל הנייה...
מוזר הביבי הזה
מאמר מערכת מעניין פורסם השבוע ב'הארץ'. המאמר התייחס למפת העדיפויות הלאומיות. הנה קטע מתוכו: "תמיכת הממשלה בחוק משאל העם ומפת אזורי העדיפות הלאומית החדשה מעוררת תהייה על סדר העדיפויות הלאומי של הנהגת המדינה. מה להטבות כלכליות ל-110 אלף מתנחלים ולחזון של שתי מדינות לשני עמים? מה למחסום פוליטי בדמות הדרישה לרוב מנופח בכנסת, או למשאל עם, ולשאיפה לחדש את המשא ומתן עם הפלשתינים והסורים, המבוסס על עיקרון של שטחים תמורת שלום?"
אכן שאלות גדולות ונכבדות שואלים ב'הארץ'. רק מה? שכחו שם שאפשר לשאול את אותן שאלות אבל הפוך. הרי אפשר וצריך היה לשאול מה לחזון שתי מדינות לשני עמים ולרצון לחזק את ההתנחלויות?
כל כך התרגלנו לקבל את התכתיבים התת-הכרתיים של שאלות התקשורת ששכחנו שהשאלה אמורה להיות הפוכה. לא איך מסתדר חיזוק כלכלי להתנחלויות עם נאום בר אילן, אלא איך מסתדר נאום בר אילן עם הבטחות נתניהו מלפני הבחירות? הרי ההבטחות הללו קדמו לנאום, כך שהנאום הוא הבעייתי ולא מפת העדיפויות החדשה, אבל ב'הארץ' חושבים אחרת. שם העולם מתחיל בנאום בר אילן, וכל מי שלא עומד בסטנדרטים שלו הוא המוזר, ההזוי והתמוה.
פעם היו כאן הבטחות
כלי התקשורת נשאו במהלך השבוע האחרון על נס את זעקתה של אשקלון שככל הנראה תוצא (אם לא יתקבלו תיקוני ש"ס וישראל ביתנו) ממפת העדיפויות הלאומיות. פתאום בתקשורת שלנו מזכירים את הבטחות נתניהו מימי טרום הבחירות על מחויבותו לאשקלון המתאוששת מהקסאמים. זה בהחלט משמח, כי אם התקשורת נזכרת שקיים דבר כזה הבטחות נתניהו מלפני הבחירות, אולי גם נתניהו ייזכר בדבר הזה, ויעיין באותן הבטחות על שלמות ארץ ומחויבותו לשליחות המתיישבים. חשוב שהוא יהיה זה שיעשה את זה כי התקשורת שלנו שכחה שהיו הבטחות כאלה (חוץ מההבטחות לאשקלון, כמובן).
חוזת המדינה
בתכנית הבוקר שלה ב'קול ישראל' "סדר יום" התייחסה קרן נויבך להחלטת הממשלה לכלול ישובים ביהודה ושומרון ברשימת ישובי העדיפות הלאומית. במסגרת הדיון שבה נויבך וחזרה על ההגדרה "התנחלויות שלא ייכללו במדינת ישראל בהסדר הסופי עם הפלשתינאים".
שמע ד"ר גדי אשל את התכנית ושיגר פניה לממונה על קבילות הציבור בראשות השידור, ותהה בשם איזה רוח קודש מדברת הגברת נויבך שכבר יודעת בדיוק כיצד יסתיים המו"מ המדיני בין הרש"פ לממשלת ישראל.
כתב ד"ר אשל לממונה: "האם זה מה שכתוב בספר העתיד? האם ממשלת ישראל הכריזה ש"התנחלויות" אלו לא יהיו בגבולות מדינת ישראל ב"הסדר קבע"? האם מדינת ישראל הכריזה ש"התנחלויות" אלו לא יהיו בגבולות מדינת ישראל ב"הסדר קבע"? האם רוב הציבור במדינת ישראל (ובודאי רוב הציבור היהודי במדינת ישראל) קם עם תובנה כזו בבוקר? האם זו לא סטייה חמורה מהאמת העובדתית שמנסה לצייר תמונה מעוותת בראש השומע? האם החזרה על צימוד מילים זה - שוב ושוב, בשיטה הידועה, שמספיק שימחזרו-שקר-מספיק-פעמים-כדי-שיהפוך-לאמת-בראש-השומע, אינה מעילה בתפקיד של השידור הציבורי?"
לאחר התלונה הזו לנו לא נותר אלא לעקוב ולהמתין לתגובת הממונה.
מעשיו החמורים של השר נאמן
הנה כמה שורות מדבריו ב'הארץ' של יואל מרקוס, מבכירי העיתון ועיתונאיו: "בימים שבהם כיהן כשר אוצר היה יעקב נאמן פותח את יומו בלימוד דף גמרא עם אנשי לשכתו. איני יודע אם כשר משפטים חזר על נוהג זה, אך קרה לו משהו הרבה יותר חמור....", כתב וסיפר על דברי השר שיש לייחל ליום בו משפט התורה יהיה המשפט המחייב בישראל.
אז התייחסותו לדברי השר על משפט התורה לא מפתיעה. הוא נחרד ומבוהל מהרעיון. אבל מעניינת ההתייחסות שלו ללימוד גמרא בלשכת שר האוצר. עבור מר מרקוס מדובר במעשה חמור. מישהו יודע למה?
עלילה או מציאות?
הנה לכם שאלותיו של עידו כהן, גולש יקר וחד עין, שלא מוכן לוותר לדיווחים של YNET.
עידו צפה בכתבה תחת הכותרת "המתנחלים עוקרים עצים, המשטרה לא מתייחסת". הוא גם צפה בסרטון שהוצמד לכתבה וציפה לראות גדמי עצים עגומים, אך גילה תמונה אחרת לחלוטין. הנה השאלות שלח אלינו:
א. אין בו (בסרטון) ולו תמונה אחת של עץ זית עקור. האם המתנחלים באו עם משאיות ופינו את העצים הכרותים?
ב. יש תמונה אחת של שתיל שבור. השתיל נשבר לפני זמן רב והספיק להגליד (שבר טרי צבעו כמעט לבן). נראה שמישהו דרך עליו בטעות מזמן.
ג. אכרם, בעל המטע, מספר שהמשטרה משחררת פעם אחר פעם את העצורים. העובדה שמעולם לא נתפס או נעצר יהודי שעקר עצי זית, אצל אכרם או בכל מקום אחר, לא מבלבלת את אכרם או את הכתב. גם לא העובדה שערבים דווקא כן נתפסו עוקרים עצי של ערבים.
ד. מעבר לשתיל אחד וקלוז אפ לענף זית, מצולמים 4 בורות קטנים, שבגודלם מתאימים בקושי לשתיל, ולא צריך להיות חקלאי כדי להבחין שהם נחפרו באותו יום ומעולם לא היה נטוע בהם משהו.
בקיצור, מהסרטון ברור שאין שום עדות לפגיעה בעצי זית, אפילו לא בהיקף מזערי.
חרד מהחרדים
בתכניתו 'שומר מסך' הקדיש אמנון לוי כתבה לחרם החרדי. אפשר להאריך רבות, אבל עדיף לצטט את טור ביקורת התקשורת של גפי אמיר ב'ידיעות אחרונות' יום למחרת: "אתמול שודר ב'שומר מסך' תחקיר חרדים נוסף. אם נשאר חרדי שאמנון מלוי טרם סיקר, שיפנה בדחיפות למערכת".
ביקורת פשוטה, קצרה ועניינית, ובהקשר זה נזכיר ביקורת קודמת שנכתבה על שרשרת תחקירי החרדים של אמנון לוי – זה נראה כאילו לאמנון לוי נשאר פנקס הטלפונים והכתובות מימיו ככתב לענייני חרדים וכעת הוא פשוט פותח את הפנקס ועובר עמוד עמוד...
קצינים וסרבנים
שימו לב לכיתוב שהצמידו ב'ידיעות אחרונות' לתמונת החיילים והשלט הזכור ההוא – "סרבנים בגדוד נחשון" נכתב שם.
מוזר. מישהו ראה פעם סרבן במדים? ועוד לא סתם במדים, במדים עם דרגות? גם קצינים בשירות וגם סרבנים? קצת מוזר, לא? אולי כל ההגדרה הזו היא קצת בעייתית לנוכח העובדה שעדיין לא ניתנה להם שום פקודה כך שעדיין לא יכלו לסרב? אפשר לכתוב מפגינים, מוחים, מניפי שלט, או כל מיני הגדרות אחרות, אבל סרבנים?
להכיר את סימה
בטור שלה ב'ידיעות אחרונות' זיכתה אותנו סימה קדמון בכמה תובנות מרתקות מעולמה הרעיוני. הנה כמה ציטוטים:
על השר נאמן מבקשת קדמון להוכיח שמדובר באדם קיצוני בעמדותיו הלאומיות וכותבת ש"מדינית הוא אוחז בעמדות הכי שמרניות ותקופה ארוכה אף התגורר בעיר העתיקה בירושלים". שמעתם? האיש כל כך קיצוני שהוא היה גר בעיר העתיקה. לא פחות. מכיוון שידוע שהשר התגורר ברובע היהודי מתברר שעבור הגברת קדמון הרובע הזה, יהודי ככל שיהיה, הוא עדות לקיצוניות נוראה. טוב לדעת.
קדמון גם מעניקה לנו אבחנה פסיכולוגית לגבי השר נאמן: "יש בנאמן אמונה עזה בכל מה שמגולם בדת היהודית ושנאה עזה למערכת המשפט הישראלית, שנובעת מהטראומה שלו". כלומר לא מדובר בביקורת עניינית על מערכת המשפט, שהרי לא יכולה להיות ביקורת עניינית שכזו. הכול אישי והכול נובע מטראומה אישית. את הקרדיט לאבחנה הזו היא מגוללת לפתחו של "עורך דין ידוע". מי זה? מה זה? די עם הקשקוש הזה. הרי אם נתחיל לתת כאן הבחנות פסיכולוגיות לגברת קדמון על סמך 'עיתונאי ידוע' נקבל תביעת לשון הרע בתוך שעתיים, אז למה כשזה נגד נאמן זה מותר?
ההשתלחות בנאמן נמשכת בליווי הבהלת העם היושב בציון מאימת המשפט העברי המתקרב לפתחנו, ובהמשך היא עוסקת גם בסוגיית משאל העם. קדמון מספרת על דברי נתניהו אודות ההתקרבות בערוץ הסורי, שאותן היא מגדירה "הצהרות מעודדות", ובהמשך "צעד קדימה", שאחריו באו "שניים אחורה" בדמות החלטת משאל העם, לטעמה. קדמון מקוננת על החלטת 'קדימה' להעניק לחבריה חופש הצבעה בסוגייה הזו. ""כשזה קורה בעבודה זה מצחיק. כשזה קורה במפלגת האופוזיציה הגדולה זה עצוב. מפלגת אופוזיציה לא יכולה להחליט על חופש הצבעה". למה בעצם? כי את רוצה שתהיה התנגדות אוטומאטית? ומה עם המונח 'אופוזיציה אחראית'? אולי בשם האחריות הזו אין מקום להתנגדות אוטומאטית?
בקיצור, לעולם כל מהלך מדיני מול הסורים יוגדר כמעודד וכל עמדה אחרת תיחשב להליכה אחורנית ולמעשה עצוב.
מילה טובה
ושוב עושה זאת מנחם בן בטורו שב'מעריב'. הפעם זה קורה כשהוא מחמיא על הטור של מי שעלב בו לפני שבועות אחדים, בני ציפר איש 'הארץ'. מדובר באותו טור שזיכה את ציפר גם כאן במילים טובות.
בן כותב שמזמן טען ש"נוער ההתנחלויות הוא הנוער הטוב ביותר בארץ וכי החינוך הדתי הוא החינוך הטוב ביותר בין כל האפשרויות הקיימות, וכי ישיבות ההסדר הן מקומות הלימוד הרוחניים ביותר". הוא כותב ומחמיא לציפר – "הנה עכשיו אומר את זה ציפר, בדרך כלל שמאלן שונא ועיוור כחפרפרת. והנה הוא בכל זאת הבין משהו. כל הכבוד בני".
בשוליו של רלוסקוני - שמחה ישראלית קטנה
רבים באיטליה אמנם לא יאמרו זאת בקול רם אבל הם יצאו שבעי רצון מהשלכת הפסלון בפניו של ראש ממשלתם. די נמאס להם מהאיש רדוף ורודף השערוריות והכותרות, אבל מסתבר שגם בישראל יש מי שלא בדיוק סובל מהאירוע הזה. למישהו, או יותר נכון מישהי הזו, קוראים יונית לוי ששמחה (כך נראה) להוכיח לעם היושב בציון עד כמה היא מפליאה לשלוט בשפה האיטלקית. אחרת קשה להסביר את הדחיפות שלה לראיין עיתונאי איטלקי שדיווח דיווח חסר חידוש בעליל (כל מה שאמר העיתונאי הזה נאמר דקות קודם לכן ובעברית), לתקוע בו מבט מודאג לשלומו של ברלוסקוני ומערך האבטחה שלו, ולגלגל כמה וכמה משפטים באיטלקית (מפתיעה, יש להודות). אני פשוט קצת מתקשה להיזכר אם באירועים דרמטיים במדינות אחרות גם אז נזעקה לוי לראיין את בני הארץ המוכה.
עבודה זרה
כמה משפטים חשובים מתוך מאמרו של בועז אוקון, הפרשן המשפטי של ידיעות אחרונות:
"מה היה קורה אילו יעקב נאמן היה מעסיק עובדת זרה?... יש להניח שהייתה פורצת סערה של ממש... יש להניח שיעקב נאמן היה נדרש להתפטר. יתכן שגם היה עומד לדין פלילי.. היו מזכירים לנו מדינות אחרות כמו ארצות הברית שם שרת המשפטים המיועדת נאלצה לוותר על המינוי בשל העסקת עובדת זרה. אחר כך היו מבכים את מר גורלה של המדינה... אבל מי שהעסיק עובדת זרה היה דווקא שר הביטחון.... מזל גדול יש לישראל ולתושביה. מאחר שזה היה אהוד ברק ולא יעקב נאמן, לא צועקים לנו באוזניים שהמדינה מושחתת ולא מזכירים דוגמאות מהעולם. סתם מדווחים ששר הביטחון העסיק עובדת זרה..."
היום שבו הפכתי מנהיג כת
לאחר נבירה באמצעי התקשורת השונים במהלך השבועיים האחרונים החלטתי שלא נותרה לי ברירה אלא להצטרף לכת סודית שתחבור לאויבת המדינה, ותשגר לה לאויבת הזו מעת לעת הבעות תמיכה וחיזוקים. הייתי משוכנע שהכת הסודית כבר קיימת והיא מסתתרת באיזו מערה חשמלית מתחת לכיכר אתרים או משהו כזה, אבל גם חיפושים קדחתניים לא סייעו לי לאתר ולו רמז שיוביל אותי אל אחד מחברי הכת.
הבנתי שלנוכח אכזריותה וערלות ליבה של אותה אויבת המדינה איש אינו רוצה לחבור אליה ולהזדהות עמה אפילו לא בחשאי. הבנתי שהתקשורת עשתה את שלה והבהירה לשוכני הארץ הזו שאם מישהו יעז להתבטא בזכותה של האויבת יבולע לו בדרך זו או אחרת, ומכיוון שהאיום הזה מתנופף מעל ראשינו איש אינו מוכן לקחת על עצמו את האחריות ולהנהיג את הכת.
באנחה גדולה ומתוך הרכנת ראש נאלצתי לקבל על עצמי את דין התנועה והחלטתי להנהיג את הכת הסודית. ידעתי שאני שם נפשי בכפי ובתוך זמן לא רב ינקשו על דלת ביתי כמה שלוחי הממסד ויספרו לי שהם כאן בעקבות הלשנה חמורה שהגיעה אליהם מאחד מאמצעי התקשורת, ולכן עלי לסור לחקירה, וכדאי שאודיע לבני שמפחתי שלא יצפו לשובי בשבועיים הקרובים. למרות הסיכון הזה ולמרות החשש הכבד מאיומים נוספים (האיומים הרשמיים מדברים על כך שישלחו בתומכי הכת מחלות שונות ומשונות) הפכתי למנהיג הכת, כת אוהביה של אויבת העם והלאום הלא היא הסופגנייה.
לא אלאה אתכם בדברים. די בסיכון הזה שנטלתי על עצמי כשהעזתי לצאת בפומבי אל האור ולהצהיר שבניגוד לתכתיב התקשורתי אינני שונא ומתעב סופגניות. אין צורך להאריך ולספר לכם את הקורות אותי מרגע בו התחילה פעילותה הרשמית של הכת שלי. מה שכן אומר לכם הוא שלאחר שנרשמתי באיגוד הכתות הבלתי קונבנציונאליות ביקשתי לעצמי עדת מאמינים כדי להנהיגם. גיששתי אצל כמה מחברי וידידיי. שילחתי בהם רמזים עבים וניסיתי להתחקות אחר עמדותיהם העקרוניות באשר לאותה דמות עגלגלה, שנואת התקשורת, זו שבאופן עונתי משולחים בה מדי שנה בשנה חיצי תרעלה וזעם. חשבתי שאם אצליח לאתר סימני הזדהות אצל שניים או שלושה מידידיי אוכל להפוך אותם לבעלי תפקיד בכיר בכת שלי, אבל לתדהמתי לא הייתי צריך לגשש יותר מדי. במרוצת השבוע האחרון גיליתי עוד ועוד מאזרחי הארץ הזו שלמרות שטיפת המוח האימתנית המופעלת עלינו יום וליל נגד אויבת המדינה – הסופגנייה, הם מצליחים להביע עמדה עצמאית, מקורית ונחושה ולאהוב בפה מלא סופגניות ואפילו להוציא ממיטב כספם כדי לרכוש לעצמם אחת.
בקיצור, כמנהיג הכת שלנו אני שמח לבשר שלמרות שהיא מוגדרת כמאכל יהודי גיליתי שהעם אוהב אותה. בתאבון.
הם והמפות שלהם:
ושוב 'ידיעות' עם המפות שלהם, ושוב אני עם הניג'וז שלי. אולי די כבר עם המפות הללו שאינן רלוונטיות מאז שנת 67'?
