מתוך התחשבות ולא מתוך אינטרס

בטור השבועי "רביבים" מתייחס ראש ישיבת ההסדר בהר ברכה להחלטת איגוד ישיבות ההסדר ולצום עשרה בטבת שיחול מחר.

הרב אליעזר מלמד , ט' בטבת תש"ע

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לפני כחודשיים כתבתי שאני "ממליץ לא להפגין במסגרת הצבא", ועתה הנני מצטרף לעמדת רוב ככל הרבנים שהביעו עמדה של "התנגדות להפגנות במסגרת הצבא". וזאת משום שבינתיים הנני חבר בגוף המאגד את ראשי ישיבות ההסדר, ומן הראוי להתחשב ולקבל את עמדת הרוב, ובתנאי שהשינוי אינו עקרוני. למשל אילו היו אומרים לגנות את המפגינים, לא הייתי מסכים (ובהזדמנות אחרת אסביר מדוע). אך כיוון שהשינוי אינו עקרוני, נכון להתחשב בדעת הרוב.

אבל כמובן שביחס לכפייה לעבור עבירות של שבת או גירוש יהודים וכדומה, לא חל שום שינוי. וגם שאר כל הרבנים מסכימים כעיקרון לזה.

גם בעמדתי שלא אחתום על דבר תחת לחץ שלטוני לא חל שינוי, שכן בגלל דרישת השר ברק או ראש אכ"א לא אסכים להביע עמדה, אבל בעמיתיי הרבנים אני מתחשב.

וכן לגבי פגישות עם שרים ומפקדי צבא, אם הפגישות מסודרות בכבוד, הנני מוכן להיפגש בשמחה, כמו שנפגשתי עם סגן השר מתן וילנאי. אבל אם הן מסודרות באופן לא ראוי, תחת הגדרות כמו 'זימון' ו'שימוע', או כאשר מטרתן להפעיל לחץ שלטוני לשינוי עמדה תורנית - אינני מוכן להיפגש.

כמובן שאשתדל ככל יכולתי להמשיך למלא את חובתי להביע בציבור את עמדותיי ביושר ובכנות. וגם בעמדה זו ראשי ישיבות רבים תומכים, שחובה על כל רב להביע את עמדותיו ללא מורא ופחד. אם כי חובה לציין שכמה מראשי הישיבות, חלקם בהנהלת האיגוד, הסתייגו מדברים שכתבתי ב'רביבים'. ובעיניי זה סביר שיש דעות שונות וויכוחים, ובלבד שהדיון יהיה ענייני ומכובד.

שאלה: מדוע הרב לא התנה את הצטרפותו לעמדת הרוב השוללת הפגנות בהחזרת ישיבת הר ברכה להסדר?

תשובה: להיפך, אני מעדיף שהדברים הם כך, גם אם המחיר יהיה הפסקת ההסדר. מפני שאין ראוי לשנות עמדה כדי להשיג דבר משר הביטחון, אבל ראוי לכבד את עמדת רוב הרבנים שאני במסגרת משותפת אתם.

שאלה: האם מה שפרסם הרב סתיו דובר איגוד ישיבות ההסדר, שמן הראוי שהיית בא ל'זימון' של השר ברק, הוחלט שם?

תשובה: היו שסברו כך, אבל הרבה רבנים תמכו בעמדתי, ונדמה לי שהם הרוב. ומכל מקום לא היתה על כך החלטה, ולכן דבריו של הרב סתיו הינם על דעתו ולא על דעת האספה. ובכל אופן, גם אם הרוב היה מחליט שצריך לבא ל'זימון', לא הייתי יכול לקבל את דעתם.

האם השיקול הכספי משפיע

שאלה: טוענים שבגלל הכסף נכנעתם לעמדת ראשי ישיבות ההסדר, והיו שטענו שהרב דואג על משכורתו האישית.

תשובה: התקציב המגיע לישיבת הסדר אכן גבוה מהתקציב של ישיבה גבוהה, אך הפערים אינם מכריעים. ניתן בקלות יחסית לקיים ישיבה גבוהה, כשם שכל הישיבות הגבוהות מתקיימות. לגביי אישית בכלל אין לזה משמעות, הואיל ומעת הקמת הישיבה ועד היום אינני מקבל משכורת מהישיבה.

בהזדמנות אחרת אכתוב בעזרת ה' כמה עצות על ניהול התקציב המשפחתי ועל מקום הצדקה. וכמדומה שמי שיש לו עבודה סבירה והוא הולך בדרך הסלולה של הדרכת חכמים לגבי צדקה וצניעות - אם לא יהיו לו צרות יוצאות דופן, הבעיה העיקרית שלו תהיה מה לעשות בכסף המיותר...

כתבה בעיתון 'משפחה'

בעיתון 'משפחה' נכתבה כתבה מאת אהרון גרנביץ' סביב ישיבות ההסדר וישיבת הר ברכה. חלק מהדברים מנוסח כדוגמת ראיון, כאשר התשובות נלקחו ממה שכתבתי באתר ערוץ שבע, ועוד כמה שאלות שהשבתי עליהן בדוא"ל. הכתבה היתה רצופת טעויות ואי דיוקים חמורים, חלקם אולי במגמה למעט בכבודן של ישיבות ההסדר ורבנים מהזרם ה'לא נכון'. וכיוון שגם לציטוטים ממני נוספו משפטים שלא נאמרו, ויש להם השלכות הלכתיות, הנני מוכרח למסור מודעה שאין לסמוך על מה שנכתב שם. עם זאת ברצוני להוסיף ששמעתי על אהרון גרנביץ' שהוא אדם טוב.

שלוש הסיבות לצום עשרה בטבת

בעשרה בטבת תיקנו צום, מפני שבאותו יום בא נבוכדנאצר מלך בבל עם חילותיו לצור על ירושלים, וממצור זה התחילה הפורענות שנסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון ובגלות השכינה. ואמנם בימי בית שני המצור התחיל בתאריך אחר, ומכל מקום תחילת חורבן בית המקדש ומלכות ישראל היתה בעשרה בטבת.

וכיוון שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, נצטרפו לעניינו של הצום עוד שני מאורעות מצערים שחלו סמוך לאותו יום - מיתת עזרא הסופר בט' בטבת, ותרגום התורה ליוונית בח' בטבת. ואף הרבנות הראשית הוסיפה ותיקנה שיום זה יהיה יום הקדיש הכללי לכל קדושי השואה שלא נודע יום פטירתם.

עזרא הסופר

על עזרא הסופר אמרו חכמים שהיה ראוי שתינתן התורה על ידו, אלא שקדמו משה רבנו (סנהדרין כא, ב). הרי שהוא שני למשה. עזרא הסופר תיקן עשר תקנות יסודיות (ב"ק פב, א), ובזה הוא פתח את מסורת התקנות של חכמי התורה שבעל פה. עוד אמרו חז"ל כי עזרא הסופר שעלה מבבל להקים את בית המקדש השני הוא הנביא מלאכי (מגילה טו, א). כלומר, מצד אחד הוא אחרון הנביאים השייכים לתורה שבכתב, ומצד שני הוא ראשון חכמי התורה שבעל פה. נמצא שהוא גדול ישראל המשמש חוליית מעבר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. ואף הוא כמשה דאג לכלל ישראל ונשא בעול הנהגתם, והיה ממנהיגי העלייה מבבל ומבוני בית המקדש השני.

תרגום התורה ליוונית

בימי מלכות יוון נגזרה על ישראל גזירה קשה: לתרגם את התורה ליוונית. והיה יום זה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שכן התורה שייכת לישראל, ובתרגומה ליוונית ניטשטש ייחודה והחלה להיתפש כדבר שכל אדם רשאי למשמש בו. והיה זה ביום ח' בטבת, וירד חושך לעולם שלושה ימים. ולכן בצום עשרה בטבת אנו מזכירים גם את האירוע המצער הזה.

ויש להוסיף ולהעמיק, שאין אפשרות לתרגם רעיון באופן שלם, וכאשר מתרגמים רעיון שמקורו בעברית, התרגום משנה במידת מה את הרעיון. וככל שמדובר בדברים עמוקים יותר, כך הכאב על השינוי שמאבד את עומקו ודיוקו של הרעיון גדול יותר. וכאשר מדובר בדברי אלוקים חיים, הכאב נורא כל כך עד שקבעו על כך תענית.

תיקון עשרה בטבת

אמר מורנו ורבנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שיש לתקן בעשרה בטבת שלושה עניינים אלו. א) לעומת המצור על ירושלים - לחזק את חומות ירושלים ולבנות את הארץ ברוח ובחומר. ב) לעומת מיתת עזרא, יש להגדיל תורה ולהאדירה תוך עיסוק בקיבוץ גלויות, כדרכו של עזרא הסופר. ג) לעומת תרגום התורה ליוונית, יש להבריא את הרוח והתרבות הישראלית המקורית, ולעקור ממנה את הרוחות הרעות שדבקו בה במשך הגלות ושלטון הגויים.

מדיני הצום

בזמן הזה, שאין בו גזירות קשות ושמד, ומאידך בית המקדש עדיין חרב, קבעו חכמים שדין צום עשרה בטבת, י"ז בתמוז וצום גדליה תלוי ברצון ישראל. וכבר קיבלו על עצמם ישראל לעשות אותם צומות קלים, כלומר לצום ביום בלבד, כשאיסורי הצום כוללים איסור אכילה ושתייה, אבל אין איסור רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. אמנם טוב להחמיר שלא לרחוץ במים חמים בזמן הצום, אבל לצורך ניקיון מותר לרחוץ בפושרים. וכן נכון שלא להסתפר ולא לשמוע מוזיקה שמחה ולא לערוך קניות של שמחה בזמן הצום.

מיניקות ומעוברות

מעוברות ומיניקות, אף שאינן חולות, פטורות מהצומות הקלים (שו"ע או"ח תקנ, א-ב). וגם כאשר התינוק מקבל מזון נוסף, כל זמן שלא פסקה להיניק - פטורה מהצום. ויש מקילים לכל מי שילדה שלא תצום עשרים וארבעה חודשים אחר הלידה, שאין הפטור תלוי בהנקה אלא במשבר הלידה, שההתאוששות ממנו אורכת עשרים וארבעה חודשים (מהרש"ם). למעשה, רבו המחמירים המחייבים כל אישה שפסקה להיניק להתענות גם בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח. והרוצה להקל יש לה על מי לסמוך.