מחקר: מדיניות קיסינג'ר הובילה למלחמת יו"כ

בהסתמך על מסמכים שנחשפו לאחרונה קובעים מומחים: מדיניות הבית הלבן בניצוחו של קיסינג'ר זרזה את פרוץ מלחמת יום הכיפורים.

שמעון כהן , י"ב בטבת תש"ע

קיבל עצמאות. קיסינג'ר
קיבל עצמאות. קיסינג'ר

דרך התנהלותו של הבית הלבן, ובמיוחד של היועץ לביטחון לאומי רב ההשפעה של ריצ'ארד ניקסון, הנרי קיסינג'ר, בזירה המזרח תיכונית בשנת 1973, שבה פרצה מלחמת יום הכיפורים,  לא רק שלא מנעה את המלחמה, אלא שבמידה רבה אף החישה את פריצתה. כך עולה מעיון במסמכים שנפתחו לאחרונה לעיון החוקרים בארה"ב ובישראל .

במאמר שפרסמו הדוקטורנט בועז וונטיק ופרופ' זכי שלום, מהמחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בכתב העת "עיונים בתקומת ישראל" שראה אור בימים אלה, מציינים השניים כי התיעוד שנחשף לאחרונה מחזק את הסברה, שהנשיא ניקסון החל אומנם לפקפק במהלך 1973 במדיניות הקיפאון של היועץ לביטחון לאומי, אך העדיף לרכז את מאמציו במאבק להישרדותו הפוליטית. זאת, בעקבות הסתעפותה ההולכת וגוברת של "פרשת ווטרגייט", ובהעניקו לקיסינג'ר יד חופשית בהתוויות המדיניות האמריקאית במזרח התיכון.

השאלה מדוע לא הושג הסדר מדיני בין ישראל למצרים לאחר מלחמת ששת הימים (יוני 1967) ועד לפריצתה של מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, העסיקה חוקרים רבים. היו שתלו את האשם במדיניותה של מצרים שסירבה באותה עת לכרות שלום מלא עם ישראל ואילו חוקרים אחרים תלו את האשם בישראל ובחוסר נכונותה לסגת מהשטחים המצרים שכבשה במלחמת ששת הימים –  חצי האי סיני ורצועת עזה.

במסגרת מאמרם בכתב העת, היוצא לאור בהוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, ממקדים החוקרים את הדיון בחלקו של הממשל האמריקני, ובעיקר של היועץ לביטחון לאומי, הנרי קיסינג'ר, בכישלון מאמצי ההסדר הישראלי-מצרי בשנת 1973 – השנה בה פרצה מלחמת יום הכיפורים. לטענתם, במהלך שנת 1973 הוביל היועץ קיסינג'ר "מדיניות קיפאון" שמשמעותה המעשית הייתה טרפוד כל יוזמה מדינית שעלתה על פני השטח, שלא תאמה באורח בסיסי את עמדתה של ישראל בסוגיית ההסדר. מדיניות זו הובילה את המצרים למסקנה כי הסטטוס-קוו שהשתרר בין ישראל למצרים לאחר השגת הפסקת האש באוגוסט 1970, כאשר ישראל ממשיכה להחזיק בשטחי חצי האי סיני ועזה  היה נוח מאוד לממשל האמריקני.

"לאור זאת" קובעים החוקרים "נראה היה לממשל המצרי כי לארצות הברית לא יהיה אינטרס ממשי להניע תהליך מדיני שבמסגרתו יופעל על ישראל לחץ לסגת משטחי סיני ומשטחים אחרים שנכבשו במלחמת ששת הימים. הערכת מצב זו, חיזקה את הנטייה במצרים לזנוח את האפיק המדיני ולתקוף (יחד עם סוריה) את ישראל באוקטובר 1973. ההנחה הבסיסית הייתה כי צעד זה יוביל למעורבות ישירה של הבית הלבן בתהליך המדיני במזה"ת ולהשבת שטחיה של מצרים, שנכבשו על ידי ישראל במלחמת ששת הימים".