שוב נוהרים, כאילו לא שישים ושתיים שנה מפרידות ביני ובין הילדה הרכה בשנים, הפוסעת בדרך לבית-הכנסת, ידה בתוך ידו של אבא, שפניו מאירות והוא את הנרות, כיסיתי את עיניי ובירכתי. לחשתי תפילה על אמא, על הבעל, על הילדים והנכדים, על עם ישראל כולו. שבת מיוחדת, שבת של סגירת מעגל.
אני למטה על יד הבית, מכל עבר נוהרים אנשים ל"חורבה". כן שוב נוהרים, כאילו לא שישים ושתיים שנה מפרידות ביני ובין הילדה הרכה בשנים, הפוסעת בדרך לבית-הכנסת, ידה בתוך ידו של אבא, שפניו מאירות והוא מקדים שלום לכל אדם. איתם אחותה הגדולה, המשגיחה תמיד שאיש לא יפגע, ומורה מתי הופכים את הדף, איפה עומדים, מתי משתחווים...
אני רצה למעלה אל הגג של בית-כנסת הרמב"ן, משם הכניסה לנשים. נשים אחדות יורדות מולי – אין מקום הן מודיעות - אבל אני עולה ואתי עוד ועוד נשים. אנחנו נחרצות, יש ויהיה מקום עבורנו, מוכרח להיות! עזרת הנשים מלאה עד אפס מקום, גם בעמידה כמעט שאין מקום. אינני יודעת איך, אבל בדרך נס מצאתי כיסא פנוי, מתחת לאחד החלונות האחוריים. ממקומי אין רואים כמעט דבר. רק את הקצה העליון של ארון הקודש, את כתר הזהב הגדול שמעליו ומבעדו נשקף התלתן הצבעוני שבקיר המזרח.
לכו נרננה... קולו של החזן הצעיר נתי ברעם, מלווה במקהלה נהדרת, פותח את התפילה החגיגית. הקולות נישאים באולם, כמו שירת הלויים. אנחנו שרים לקב"ה – שירת הודיה. לכה דודי לקראת כלה... שירה אדירה פורצת. קבלת שבת ב"חורבה" - מציאות או דמיון?
עוד ועוד נשים וילדות נכנסות פנימה. אחרות מצטופפות בחדר המדרגות. אחת הבנות מנסה להגיע אל החלון שמאחוריי. צריך אוויר. היא לוחצת את ידי חזק חזק ואומרת לי "מזל-טוב" לבבי.
הלב גואה. אנחנו מתפללים ב"חורבה"!
שמע ישראל... סוף סוף מגיעות הדמעות לעיניי. פתאום אני חושבת על מיליוני היהודים שצעדו אל תאי הגזים, הוגים את המילים בשפתיים גוועות: שמע-ישראל ה' אלוקינו ה' א-ח-ד! נוכחותם כובשת אותי, הרי הם כאן, חווים איתנו את התחייה.
יתגדל ויתקדש שמיה רבא...
תפילת עמידה. אין מקום לפסוע, ואני אומרת לסובבות אותי: בבית-המקדש "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים", כך כתוב.
היו עומדים – מתקנת אותי אחת הנשים.
יעמדו – אומרת אחרת.
עומדים, עומדים – אני קובעת – העתיד וההווה כבר מתמזגים.
"נותן נשמה לעם עליה" [ישעיה מ"ב, ה'] - הנשמה של עם ישראל נכנסת ב א-ח-ד !