בביתו של סגן אלוף אבנר גולדמן במודיעין שורר אבל גדול מאז הגיעו קציני העיר עם הבשורה הרעה בפיהם. סגן-אלוף אבנר גולדמן חגג את יום הולדתו ה-48 בשבוע שעבר וטס לרומניה.
בקהילתו הדתית במודיעין מבכים מרה את לכתו ומספרים לערוץ 7, "אבנר היה עובד ה' באהבה ביראה ובשמחה. מאז השתחרר משירות צבאי ארוך לפני כשנתיים הקדיש עצמו ללימוד תורה. היה תלמיד חכם ומחדש חידושי תורה נפלאים".
"הוא השפיע גם על כל משפחתו והסובבים אותו להנחיל להם אהבת תורה. כל מפגש של המשפחה המורחבת הפך לסעודת מצווה וזכינו לשמוע מפיו ומבניו סיום מסכת. כל הנהגותיו תמיד בדרכי נועם והארת פנים, משמח את הבריות ומקרבן לתורה".
בקהילתו מספרים כי אבנר שלח בכל שבוע את דבר תורה ולפני צאתו לשרות המילואים האחרון כתב לחבריו "המדור יוצא לחופשת מילואים. להתראות בפרשת ראה".
דבר תורה אחרון של פרשת ואתחנן:
בס"ד
פרשת ואתחנן
בדרך כלל, מוני המצוות מונים אותן לפי סדר הופעתן בתורה (למשל ספר החינוך), לא כן הרמב"ם – הוא מונה את תרי"ג המצוות בסדר שונה, יתכן לומר שהמניה שלו היא לפי סדר חשיבותן בעיניו. בסוף ספר המצוות מייחד הרמב"ם שישים מתוך רמ"ח מצוות העשה ומגדירן כ"מצוות הכרחיות" היינו מצוות שכולם מחויבים בהן בכל זמן ובכל מצב. אם נקבל את ההנחה שהרמב"ם באמת מזכיר אותן לפי חשיבותן, אזי נשים לב שחמש עשרה מצוות העשה הראשונות ברשימה הן גם מצוות הכרחיות והמעניין הוא ששתיים עשרה מתוכן נלמדות או נזכרות בפרשת ואתחנן.
המצווה הראשונה היא האמונה באלוהות ונלמדת מהדיבר הראשון "אנוכי ה' אלוקיך".
המצווה השניה היא האמונה בייחוד ונלמדת מתוך "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
המצווה השלישית היא אהבת ה', "ואהבת את ה' אלוקיך".
המצווה הרביעית היא יראת ה' "את ה' אלוקיך תירא...".
המצווה החמישית היא עבודת ה' "...ואותו תעבוד".
ננסה להתעמק במצווה השלישית והרביעית: אהבת ה' ויראת ה'.
מעבר לחיוב במצוות הללו המופיע בפרשה, ישנו גם תיאור מעמד הר סיני ומהתנהגותם של בני ישראל בו ניתן לעמוד על ההבדל בין אהבה ליראה.
אחרי עשרת הדברות, מתאר משה את אשר ארע: "ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש ותקרבון אלי כל ראשי שבטכם וזקניכם. ותאמרו הן הראנו ה' אלוקינו את כבודו ואת גודלו, ואת קולו שמענו מתוך האש...ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוקינו ומתנו...קרב אתה ושמע את אשר יאמר ה' אלוקינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלוקינו אליך ושמענו ועשינו".
עם ישראל ירא מהמעמד (למרות דברי ההרגעה של משה "אל תיראו...") והוא מבקש ממשה שיתקרב במקומם והוא זה שישמע את דברי ה' וימסרם לעם.
משה מאוכזב מהבקשה של העם כמו שמביא רש"י: "התשתם את כוחי...כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה". ו'הכלי יקר' מרחיב ומסביר: "משה נצטער על שלא עבדו מאהבה, כי כל האוהב מתדבק אל אהובו והירא מתרחק ממנו. משה נצטער על מה שאמרו קרב אתה ושמע (והם יעמדו מרחוק), כי הריחוק מורה על היראה".
אבל הקב"ה דווקא מקבל את דברי העם: "ויאמר ה' אלי שמעתי את כל דברי העם הזה אשר דיברו אליך, היטיבו כל אשר דיברו, מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי". ומסביר הרמב"ן: "והקב"ה הודה לדבריהם ואמר 'היטיבו כל אשר דיברו' כי כן הוא החפץ לפניו שלא ישמיעם רק עשרת הדברות, והיראה ישרה בעיניו". אנו רואים שלמרות שמשה מעדיף את דרך האהבה העדיפה בעיניו, הקב"ה מסכים עם דרך היראה. חז"ל לימדונו (סוטה ל"א ע"א): "גדול העושה מאהבה יותר מהעושה מיראה" ואפשר להבין זאת לאור דברי ה'כלי יקר' כי אהבה היא התקרבות ויראה היא התרחקות, אז מדוע מסכים ה' לדרך היראה?
כדי לענות נביא דוגמא משני האוהבים הגדולים, משה רבינו ואברהם אבינו. כאשר משה רואה את הסנה: "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוקים" – הנה משה בחר בדרך היראה. גם אצל אברהם אבינו, שהוא היחיד שמכנה אותו הכתוב 'אוהב' (ישעיהו מ"א ח'): "זרע אברהם אוהבי", נאמרים הדברים מפורשות ע"י הקב"ה. אברהם מתקרב לקב"ה ועובד אותו מתוך אהבה (כמוזכר בישעיהו) ודוקא אחרי הניסיון הקשה ביותר, ניסיון העקדה, אומר לו המלאך (בראשית כ"ב י"ב): "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". מסביר ה'שפת אמת': "אלא שהקב"ה ניסה אותו במידת היראה דוקא, כי עיקר מידתו היתה האהבה והקרבה, וכאן עמד מרחוק, שבא עתה למידת היראה".
ומכאן התשובה לשאלה שהצבנו, שתי הדרכים, גם האהבה וגם היראה שתיהן חיוניות לעבודת ה'. אנחנו רואים שהקב"ה אינו מסתפק רק באהבה ובוחן את אברהם אוהבו דווקא במידת היראה. ובאמת לא היינו צריכים להרחיק עד אברהם אבינו כדי להבין זאת, התשובה היתה בידנו כל הזמן. הרי כבר ראינו שהרמב"ם מנה אותן כשתי מצוות נפרדות (המצווה השלישית והרביעית) וגם הגדיר אותן כ"מצוות הכרחיות", כלומר כל אחד חייב בשתיהן בכל זמן ובכל מצב. כלומר אנו חייבים כל הזמן לנקוט גם בדרך היראה וגם בדרך האהבה ללא יתרון או עדיפות לזו על פני זו.
בדרך זו הולך גם רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "כללו של דבר: שלושה הם יסודות עבודת האלוה על פי תורתנו: היראה, האהבה והשמחה". (ועל השמחה בפעם אחרת ב"נ).
ונחזור לרמב"ם בו פתחנו. בהלכות יסודי התורה (ב', ב'), משכיל הרמב"ם לשלב את שתי הדרכים כהלכה מעשית: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חוכמתו, שאין לה ערך ואין לה קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול...(הרי כאן אהבה)...וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות..(דרך היראה)".
הרמב"ם מאיר לנו כי למעשה יש דרך אחת, כפי שהוא כתב בתחילת ההלכה: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו" – דרך אחת (בה"א הידיעה) שמביאה גם ליראת ה' וגם לאהבתו.