האלוף במיל. גיורא איילנד: אמר הערב (ראשון) בכנס לזכרו של זאב שיף במכון למחקרי ביטחון לאומי כי "אין הגדרת מטרה בדיוני דרג קבלת ההחלטות - רק מודיעין".
הוא ציין כי "בדיונים אצל ראשי ממשלה בישראל, לא משנה באיזה נושא ופורום, יודע שהדיונים נראים כך: לא מגדירים במדויק את מטרת הדיון ומה הנושא עליו צריך לקבל החלטה, אלא נושא כללי. אחרי דיון מודיעיני למשך שעה וחצי, נשארת בקושי חצי שעה לרמה האופרטיבית, וגם אז לא בוחנים מגוון אופציות לפעולה".
לדבריו, "מאז היציאה מלבנון ועד 2006 לא נערך דיון של קביעת מדיניות מול לבנון. מעבר למדיניות של הכלה. האם היו סקירות מודיעין בנושא? היו רבות מאוד. בין השנים 1996 לשנת 2006 לא התקיים שום דיון בנושא המדיני בנושא איראן . היו דיונים מודיעיניים רבים אך לא דיון מדיני. העיסוק במודיעין הוא מאוד עמוס, עם ריבוי פריטים, אך עם מעט מאוד השפעה על קבלת החלטה מדינית".
עוד אמר כי "גם מלחמת לבנון השניה שפרצה בפתאומיות מבחינתנו. הממשלה התכנסה בערב ושמעה המון סקירות מודיעיניות וברמה הטקטית של מה קרה. אך דיון של מה מרחב האפשרויות ומה עלינו לעשות – לשלב הזה לא מגיעים או מגיעים אליו מאוחר מדי. עד כדי כך הדבר נכון – שהזמן המושקע בלימוד המודיעין הוא לעין ארוך יותר גדול מההשקעה בהחלטה מה אפשר לעשות, כדי להתמודד עם מצב בעייתי. מדברים יותר על מה האויב יכול לעשות, מאשר על מה אני יודע לעשות. בעיית היכולות של צה"ל היא דבר מורכב לאין שיעור יותר מהערכת מודיעין של מה יכול לעשות הצד השני. מן המתחייב שממשלה חדשה תקדיש יומיים שלושה ללימוד מה צה"ל יכול לעשות".
על הדרג המדיני בתהליך ההתנתקות אמר, "במשך תקופה ארוכה היו שתי אפשרויות של בעד ונגד ההתנתקות. מי אמר שאלו האופציות היחידות? מה לגבי עוד דרכים אפשריות להתמודד עם רצועת עזה? כנ"ל לגבי כן או לא להיכנס למו"מ על הסדר קבע. האם אלה שתי האפשרויות היחידות להתמודד עם הסוגיה הישראלית-פלסטינית?".
האלוף במיל. איילנד הוסיף כי "הדיון על ההשתלטות על המשט נערך חמישה ימים לפני הפעולה. מבלי להיכנס אם היה דיון טוב או לא – השגיאה הגדולה היא עיתוי הדיון. העיתוי משאיר לצבא רק מרחב של שתי אפשרויות: או שתעצרו את המשט כמו שהצעתם (הצבא) או שלא תעצרו את המשט. מי אמר שאלו היו האפשרויות שלושה חודשים לפני ההתרחשות? אם הדיון היה נערך שלושה חודשים קודם היו יותר אפשרויות מבחינת המהלכים המדיניים האפשריים. למשל, אם 3 חודשים לפני המשט ישראל הייתה פונה בדיסקרטיות לראש ממשלת איטליה או נשיא צרפת ואומרת לו: יש לנו בעיה עם המשט, ואתה בא אלינו בטענות על הסגר, בוא אלינו בקריאה לתת להכניס ציוד מסוים לרצועה. אנחנו נענה לקריאתך – אך באותה מידה אתה תפעל בצורה בולטת למניעת משט כזה פרובוקטיבי. אולי זו לא חלופה טובה – אך זו חלופה ששלושה חודשים ניתן להעלות לשולחן. אולי בסופו של דבר תגיע למסכנה שפעולה צבאית היא המהלך הכי נכון – אך לפחות ניתן לדון על מרחב אפשרויות. אתה לא יכול לייצר תהליך כזה 5 ימים לפני המשט אלא 3 חודשים לפני. יש לך צבא שעוסק במלוא הרצינות בנושא אך המוסד נשאר בצד. לו המוסד היה מופעל במלוא כוחו המודיעיני והמבצעי 3 חודשים לפני המשט – האם כל הטיפול במשט היה נראה אחרת? בוודאי שכן".
האלוף במיל. זאבי פרקש הגיב לדברי איילנד ואמר, "יש כמה דברים שאני מסכים עם תיאורו של גיורא אך אני גם זוכר דיונים מאוד רציניים. למשל, האם לפתוח בשיא האינתיפאדה בחזית שניה מול לבנון, והוחלט שלא".
הוא הבהיר, "יש צדק בדבריו של גיורא, שרוב הדיונים שהשתתפתי בהם היו או בעקבות אירוע – להגיב או לא להגיב – או דיון מודיעיני. והדבר לא השתפר. עוד לא הומצא המנגנון הנכון שיביט קדימה ויזום דיון מדיני. ונותר מצב שגופי המודיעין דוחפים לדיונים. בארכיטקטורה המדינית במדינת ישראל מובלים הדיונים האסטרטגיים - מדיניות פנים ומדיניות חוץ - על ידי מודיעין והאירועים. אם היו מקימים את המל"ל כפי שהחוק מחייב – המצב היה אחרת. ראש ממשלת ישראל שרון לא רצה לבנות גדר. הוא חשב שזו טעות אסטרטגית. אבל בא השב"כ, וגם אני כראש אמ"ן, והצגנו לו תמונה חדשה שמחייבת את בניית הגדר".
עוד אמר, "אני הייתי פחות חד מגיורא, ואומר שאין מספיק דיונים מדיניים והרבה פעמים הדברים מולכים לפי גופי המודיעין. הבעיה היא שאין סרגל לאומי לעבודת גופי המודיעין במדינת ישראל".
ד"ר עודד ערן ציין בכנס כי "זאב שיף ציין באחד ממאמריו ב-89', כי ההתייחסות בצה"ל לנושא דעת הקהל היא בצורת בריחה. זו נכתב לפני כמעט 20 שנה והיא בבחינת כמעט נבואה לאדם שהיטיב להתבונן מבחוץ. השנה, שרה ומשפחת שיף, החליטו להעניק למכון מלגה לדוקטורנט שיחקור במכון בנושא "מודיעין ודיפלומטיה ציבורית" בתחום של אסטרטגיה תקשורתית".
פרופ' אמנון רובינשטיין אמר כי "יש שלושה סוגי עיתונאים: אלה המשקפים את דעת הקהל, אלה המשקפים את הלך הרוח בקרב מקבלי ההחלטות ואלה שיש להם דעה עצמאית לחלוטין. מחנה השמאל הרים את דגל זכויות האדם והלך והתרחק מצרכיה הלגיטימיים של מדינת ישראל. זאב היה שונה מבחינה זו. הוא ראה לנגד עיניו את צרכיה של מדינת ישראל, אך לא הסכים להתפשר בעניין של זכויות אדם".