ד"ר אודי לבל אמר לערוץ 7 בכנס נשים וביטחון כי הוא לא היה ממהר להאשים ישירות את האמהות ברגישות היתר שיש לחיי החיילים. "האמהות הן שחקן, הן ביטוי לרגישות הזאת" אמר לבל וסיפר "כשהנשיא בוש היה פה וביקשו ממנו להיפגש עם הורי הנעדרים, הוא אמר שהוא לא עושה דבר כזה בארה"ב, הוא בכלל לא היה חשוף ללחצים שלהם."
העתונאית אריאלה רינגל-הופמן שהשתתפה בכנס שוחחה גם היא עם ערוץ 7 בנושא וקבעה כי "יש השפעה לעמדת האמהות או לעמדת הנשים בכלל, על אופן קבלת ההחלטות של המנהיגים, גם הפוליטיים וגם אנשי הצבא. בניגוד לתרבות העבר שבה היתה הצדקה כמעט מלאה לקורבן הבנים והאבות ראו את עצמם כחלק משושלת וחלק ממאבק למען הקמת מדינת ישראל – נכון להיום השאלות הן הרבה יותר ביקורתיות. אנחנו רוצים לדעת שכאשר מגייסים את הבנים שלנו ושולחים אותם לשדה הקרב ברור למי שעושה את זה מה המטרות, לשם מה הוא שלח את הילדים האלה, מה הם מצפים להשיג ואנחנו רוצות לדעת באופן ברור שזה לא נעשה באופן רשלני אלא באמת מוקפד."
"בסופו של דבר צריך להחזיר את האחריות למנהיגות הצבאית והמדינית" קובע ד"ר לבל "הם אכן רגישים מאוד לנושא האבידות, הם מאוד רגישים למה שקורה בחברה האזרחית, והם חוששים מאוד שבאמת לא תהיה תמיכה ציבורית בחיי הצבא, מה שהופך באופן פרדוקסלי את מערכת הצבא לצבא שמגן על חיי החיילים לא מעט ואפילו הרבה יותר מאשר על חיי האזרחים."
בנוגע לצורת ההסתכלות של הציבור הערבי על התהליכים שקורים בחברה הישראלית אמר לערוץ 7 הד"ר מרדכי קידר מאונ' בר אילן: "הערבים רואים בנו ציבור או עם ששבוי בידיהם של ארגוני נשים. עם חלש. עם שכושר העמידה שלו הולך ויורד. עם שחוט השדרה שלו הולך ונהיה חלש. שהרככת הולכת ומשתלטת על העצמות שלו. במקרים מסויימים הוא מתנהג כמו סמרטוט, נתפס לפאניקה, נתפס לאובדן עשתונות. והתוצאה היא שאויבינו חשים שהזמן פועל לטובתם ולכן הם גם לא ששים ושמחים לתת לנו שלום, כי ממילא אנחנו נאכל את עצמנו ונאבד את עצמנו לדעת באמצעות השתלטות של שיח פוסט-ציוני ולפעמים אנטי-ציוני, בעיקר על ידי ארגונים חוץ-ממשלתיים, שברבים מהם נשים נותנות את הטון."