תעשו היכרות. בלוגר הבית - אמיר וייטמן
תעשו היכרות. בלוגר הבית - אמיר וייטמן

כל שנה, כאשר מגיעים לפרשת "בשלח" ובשאר הפרשות המתארות את התנהגותם של בני ישראל במהלך יציאת ישראל ובמדבר, כמו פרשת בהעלותך, אני שואל את עצמי איך יכול להיות שלאחר כל הניסים והנפלאות שה' עשה איתנו, עוד היו לנו כל כך הרבה תלונות. כל הזמן תלונות, עד שזה מגיע לעגל הזהב ולשאר הפרשיות, ובמספר הזדמנויות ה' מביע את חוסר שביעות רצונו מהיהודים הללו, שכל הזמן מתלוננים ורוצים לחזור למצרים.  

נדמה לי שהבעייתיות הזו מתבטאת יפה בדבר תורה קצר שמופיע בספר "פרפראות לתורה" של הרב מנחם בקר, בכרך על ספר שמות, על תחילת הפרשה שלנו, עמודים 59-60: "ויהי בשלח פרעה את העם..."

"חכמנו ז"ל אמרו במסכת מגילה (י,ב): "כל מקום שנאמר 'ויהי' אינו אלא לשון צער". נשאלת השאלה: מה צער יש כאן, בצאת בני ישראל ממצרים לאחר מאות שנים של עבדות מפרכת?

משיבים על כך חכמי ישראל, שלשון 'ויהי' באה לבטא את הצער וההאכזבה, שבני ישראל לא הגיעו עדיין להתעוררות הרצויה ולכמיהה הנמרצת להגאל מחיי השיעבוד, שהיו נתונים בהם כמה דורות במצרים.

המכות הרצופות שהביא הקדוש-ברוך-הוא על המצרים נועדו בראש ובראשונה לטעת בקרב בני ישראל את האמונה באלוהי האבות, העומד לימינם בעת צרה, ולפתח בקרבם תשוקה טבעית לחיי חופש ועצמאות (דגש שלי). אולם למרבה הצער, לא הושגה מטרה זו – חרף עשר המכות שהונחתו על המצרים, בהן הופלו בעליל בני ישראל באי פגיעה כלשהי. מצב עגום זה של העם היוצא ממצרים מציינת התורה בפתח הפרשה: 'ויהי בשלח פרעה את העם' – בני ישראל לא יצאו ממצרים מרצונם ומשאיפותם הטבעית לחיי חופש (דגש שלי), אלא פרעה הוא ששילח אותם מארצו, ועל כך מובע צער בלשון הפתיחה 'ויהי'." 

נדמה לי שיש בנפש האדם מאבק תמידי בין שני קטבים: מצד אחד הרצון לחופש ועצמאות ומצד שני, הרצון לביטחון והצורך להרגיש שיש מישהו או משהו שדואג לנו. חופש ועצמאות מתלווים לאחריות על גורלנו, וזה קשה ואף מפחיד לרבים. הרבה אנשים מעדיפים את הביטחון הכלכלי, או אפילו התחושה לביטחון כלכלי, גם אם היא רק דמיונית, על פני חיי אחריות וזקיפות קומה, שלעיתים מלווים בקשיים ובנסיונות. הדבר הזה מתבטא למשל בכך שהרבה יהודים, גם כשהם יכלו לעלות לארץ ישראל, העדיפו ומעדיפים להשאר בחו"ל, במקום המוכר וה"בטוח", במקום לעלות לארץ ו"להסתכן" מבחינה כלכלית ומבחינת ה"מעמד" החברתי שלהם. העובדה היא שרוב היהודים שעלו לארץ עשו זאת מתוך בריחה מאנטישמיות או מעוני, או שניהם יחד. במילים אחרות, בימים ההם כמו בזמן הזה, היציאה ממצרים נעשית בעיקר מתוך ש"פרעה הוא ששילח אותם מארצו".

גם מבחינה כלכלית, אנחנו מוצאים דבר דומה. המאבק בין התפיסה הליברלית-אינדיבידואליסטית לבין התפיסה הריכוזית-קולקטיביסטית חורג מדיון כלכלי בלבד. אם זה היה אך ורק דיון קר ועובדתי, סביר להניח שמזמן היינו מתפטרים ממדינת הרווחה ומכל זכר של קבלת החלטות כלכליות על ידי הממשלה, לאור העובדה שממשלות בכל העולם מתגלות פעם אחר פעם ובכל תחום כגופים לא יעילים, בזבזנים, לא רציונלים, נתונים ללחצים פוליטיים לא עניניים ולאינטרסים זרים. הסיפרות הכלכלית מלאה בדוגמאות שמוכיחים את זה ישר והפוך, הן מבחינה טיאורטית והן מבחינה אמפירית.   

אז נכון, יש אכן אינטרסים בעלי עוצמה רבה שתומכים בהמשך הסטטוס קוו. ישנה פקידות שמתפרנסת על חשבון הציבור, ישנם בעלי הון (דיברנו לפני שבוע על קרטל החלב שחולב אותנו בחסות הפרוטקציוניזם) שמשתמשים בחוקים וברגולציה כדי לנצל את הציבור ולדחוף לו בכח מוצרים נחותים במחיר מופקע. ישנה  את ההסתדרות וארגוני העובדים למיניהם שמפחדים פחד מוות מתחרות, ועוד קבוצות רבות שדואגות להנציח בעיות שהיו יכולות להפטר בקלות.

אבל בסופו של דבר, אין דבר העומד בפני הרצון. אילו הציבור היה מבין, או רוצה להבין, שפוגעים בו על ימין ועל שמאל, הפוליטיקאים היו מתיישרים מהר מאוד והיינו יכולים לשחרר את המדינה ואת העולם כולו לגמרי מכבלי הקולקטיביזם. אם זה כל כך קשה וההתקדמות איטית כל כך, זה בגלל שאנחנו נתקלים בקושי נפשי, שהתורה מתארת בפרשתנו וברשות אחרות: הרצון לביטחון , הפחד מחופש והעובדה שרבים מעדיפים "אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם" (במדבר, יא,ה), כביכול.

למרות שברור שמדינת הרווחה והקולקטיביזם פוגעים בנו, מעודדים תלות ויוצרים עוני, רוב האנשים מעדיפים את תחושת הביטחון המדומה שנוכחות הממשלה ומדינת הרווחה מעניקות, מעין "אח גדול" שידאג לנו בעת צרה. 

היהודים מאמינים שמהלך גאולת העולם כולו שזור בקשר בל ינותק במהלך גאולת ישראל. הגאולה מתקדמת ותכלול את כל המציאות כך שגם בענייני כלכלה, כמו בשאר הדברים, במוקדם או במאוחר, יד הצדק תהיה על העליונה. האנושות ועם ישראל, שכבר עברו כברת דרך ארוכה, יתבגרו, יגיעו למדרגת החופש ויחדלו להתגעגע למצרים ולשיעבוד. התפקיד שלנו הוא להחיש את זה כמה שיותר ולהיות שותפים לתהליך, עד כמה שניתן.