לפני כ-5 שנים, ביום השואה, יצאה צפי חי, יחד עם אמה לפקוד את המצבה שהקימה סבתה בשארית כספה לזכר הקהילה ממנה באה, ונספתה כמעט כליל בשואה: קהילת גרוולין בפולין. אולם צפי הבחינה בכך שהמקום נטוש. 400 מצבות מאובקות אותן בנו בדם יזע ודמעות, ניצולי השואה עם הגיעם לארץ, לזכר הקהילות מהן באו, בחלקן טמונים גווילי ספרי קודש ואפר אדם מגיאיות ההשמדה, נותרו כמעט נטושים ביום השואה.

ביומן ערוץ 7 שוחחנו על חי שסיפרה על הפרויקט שהחל מהנחת פרחים על המצבות ומגיע כיום למצעד כמעט לאומי לו שותפים מאות בני נוער, ניצולי שואה, חיילי צה"ל ומתנדבי מד"א שיצעדו עם דגלי הלאום לאורך כקילומטר וחצי.

את האירוע שיחל מחר (שני) ב-9:15 ליד שערי בית העלמין בחולון ילווה חזן צבאי.

"לא כל אחד מסוגל להגיע לפולין"  היא מסבירה "מדובר בהוצאה כספית משמעותית עבור הורים מסוימים, ובכל זאת מחקרים מצביעים על כך כי ההתוודעות הקרובה הזו לחלק זה של העבר היהודי לוקחת חלק חשוב בעיצוב זהותם של התלמידים המצויים בשלב הקריטי של גיל ההתבגרות, לכן החלטתי לעשות כל שביכולתי כדי לאפשר גם לאלו שלא הגיעו לפולין להתוודע לשואה מקרוב".

"הפרויקט ייקרא: "אבנים מדברות".  והתקווה היא שהמשתתפים במצעד יוכלו להעביר הלאה את הזיכרון וחשיבותו לילדיהם", אומרת חי.

 רחל מגד, מורה ומחנכת בתיכון טכנולוגי נעמת בחולון, אמה של צפי ומי שדחפה לקיים את הפרויקט, ומלווה אותו מקרוב גדלה כפי שהיא מגדירה זאת: "על ברכי השואה". "כילדה הייתי שומעת מההורים מגיל צעיר סיפורים מהשואה. היום אני מבינה עד כמה לא סביר שילד יגדל מגיל כל כך צעיר על סיפורים כאלו, אבל אז זה היה נראה לי טבעי. לא היה לנו כסף, אבל היה חשוב לאמי להקים את המצבה לזכר הקהילה ממנה באה בפולין בבית הקברות בחולון. היא הייתה חוסכת מפיה, ואוספת גרוש לגרוש, ויחד עם חבריה הפרטיזנים שהגיעו איתה לארץ היא הקימה את המצבות. לצערי אמי נפטרה בגיל צעיר, בהיותי בת 14, אולם אני המשכתי לפקוד את המצבות. וברבות הימים הגעתי לפקוד את המצבה עם בתי צפי, שנקראה על שם אמי. במו עיני ראיתי עד כמה קצר הזיכרון וכמה קל לשכוח. אין מי שיאמר קדיש על הקהילות, ניצולי שואה בודדים עומדים בין המצבות ביום השואה ונושאים את הזיכרון על גבם. החלטתי להביא את התלמידים שלי לשם ביום השואה, ולומר קדיש, לנקות את המצבות המאובקות, אולם הרגשתי שזה לא מספיק, רציתי להביא את כל בני הנוער, שיוכלו באיזשהו אופן גם אם הם לא הגיעו לפולין לגעת בזיכרון. ואז הציעה בתי להרים את הנושא כפרויקט לאומי, והשנה אנחנו מגשימות חלום ומצפות לראות את מצבות הזיכרון ביום השואה שוקקות חיים של בני נוער, שבעצם נוכחותם שם מוכיחים שהם במלחמה שלהם ניצחו. אנחנו עוד כאן".

חי, המשמשת בתפקיד סמנכל"ית מרכז "תאיר" המוציא פרויקטים לשימור הזיכרון הלאומי והיהודי, הרגישה שאך מתבקש שהיא תיקח על עצמה את הפרויקט.  היא פנתה לעיריית חולון, ואלו שמחו להרים את הכפפה, גייסה לשם כך גם את צה"ל ומד"א וכמובן פנתה גם לניצולי שואה שיכבדו בנוכחותם את האירוע.

כבר לפני 4 חודשים התחילה רחל מגד להכין את תלמידיה לאירוע. והחליטה שתלמידיה ילמדו על השואה ממקור ראשון. הם יצאו להיפגש עם ניצולי שואה שהשתתפו בהקמת המצבות וכל קבוצת תלמידים חקרה את הקהילה של ניצול השואה שאימצו. ליז ארואס תלמידת כתה י"א שהשתתפה בפרויקט אמרה למורתה בהתרגשות: "למדנו היסטוריה מהלב", ואחד מניצולי השואה שנחשפו לפרויקט פנה למורה רחל מגד, ואמר לה: "עכשיו אני יכול למות, כי אני יודע שיש מי שיבוא ויכבד את המצבות הללו".