האמנו שנשוב אך לא האמנתי שאני אזכה

63 שנים לאחר נפילת העיר העתיקה בירושלים, סיפרה הרבנית פועה שטיינר לערוץ 7, על אותם ימים ועל החזרה לרובע לאחר מלחמת ששת הימים.

ישי קרוב , י"ט באייר תשע"א

הר הבית העיר העתיקה ירושלים
הר הבית העיר העתיקה ירושלים
צילום: פלאש 90

63 שנים חלפו מאז נפל הרובע היהודי בירושלים במלחמת השחרור - יט' אייר תש"ח.

הרבנית פועה שטיינר, שגרה בעיר העתיקה עד יום נפילתה וחזרה למקום מגוריה לאחר מלחמת ששת הימים, סיפרה לערוץ 7 את זכרונותיה מאותם הימים, "באותו בוקר, יום שישי ,השתרר שקט לאחר שבועיים של הפגזה גדולה מאוד ולא ידענו האם נצא חיים מהעיר העתיקה, האם יצליחו להציל את הרובע היהודי. הבנו שהלגיון הירדני סיים לכבוש את העיר העתיקה ומי יודע מה יהיה עלינו. אבל כללי עטף את הרובע היהודי ועיני האנשים היו כבושות בקרקע".

"שמעתי שהיו זקנים שלא יצאו מעולם מהמקום הקדוש הזה והנה התבשרנו שהרובע נפל ואנחנו אמורים לעזוב. נשים, ילדים, זקנים ופצועים הוצאו באותו יום אחר הצהריים לשכונת קטמון".

"האמנו שנשוב לעיר העתיקה, אך לא האמנתי שגם אני אזכה לכך בחיי, והנה לאחר 19 שנים זכינו לחזור לעיר העתיקה שלנו, לבתים שלנו".

הרבנית שטיינר סיפרה בהתרגשות רבה על השוני בין מראה הכותל המערבי בזמן מלחמת השחרור לכותל שחזרנו אליו לאחר מלחמת ששת הימים, "הכותל המערבי היה צר וקטן, בתים של שכונת המוגרבים היו בנויים על הכותל עצמו, כותל שכל השנה היה במראה של ט' באב, הערבים דחפו אותנו עם חמוריהם באמצע תפילה, וכשחזרנו אליו לאחר מלחמת ששת הימים מצאנו כותל עם רחבה גדולה, עם המון יהודים שעולים לרגל ואפילו בט' באב , למרות שהוא יום שאנו בוכים על חורבן הבית אך המון אנשים ממלאים את הרחבה".

איך אביך, הרב שלמה מן ההר, הגיב לנפילת הרובע?
"אלפי אנשי הכנופיות באו עם סכינים לערוך בנו טבח. ברחנו החוצה ומצאתי את עצמי בחדר מלא וצפוף באנשי הרובע היהודים שהתפללו ורציתי גם כן להתפלל. מישהי הביאה לי סידור והצביעה לי על הוידוי, לא הבנתי מה עושים אבל המבוגרים חשבו שזה הסוף ואמרו וידוי".

"אבא שלי לקח את אחותי ואותי החוצה ואמר לנו שהוא רוצה להגיד לנו כמה דברים, 'אי אפשר לדעת מה יקרה ואני רוצה להיות מוכן. אם חס וחלילה ה' ירצה שלא אשאר אתכם זכרו את מה שאבא רצה שכשתגדלו, תתחתנו עם אנשים שלומדים תורה', הוא אמר את זה לילדות בנות 9 ו-7, ובאמת הצוואה הזו של אבא לוותה אותנו כל החיים. הוא אמר את זה גם בזמנים טובים ואכן זכינו להקים בתים כמו שאבא רצה".

איך הרגשת בחזרה לעיר העתיקה אחרי מלחמת ששת הימים?
"בפעם הראשונה שעברתי את שער יפו ואת משטרת הקישלה שכילדה, זה היה מקום מפחיד, שמי שנתפס שברשותו נשק נלקח לשם למעצר, מצאתי את עצמי שרה 'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים', זה היה ממש חלום שהתגשם וכל פעם שחזרתי הביתה במשך שנתיים שלוש, חשבתי שאולי אני חולמת".

"כשפתחו את הכניסה לרובע היהודי, רציתי להגיע לבית בו גדלתי. מצאתי אותו עומד על תילו והקולות ששמעתי מהבית היו קולות של לימוד גמרא. תיכף אחר מלחמת ששת הימים הגיע הרב בינה והקים את ישיבת הכותל באותו מקום שהיה הבית שלי ואני שומעת באותו מקום שהסבא הראשון שלי, הרב אליעזר ברגמן, שעלה לפני 170 שנה - באותו מקום שהוא למד תורה, באותו מקום שהייתי מתעוררת בבוקר ושומעת את אבא לומד גמרא בניגון - אני שומעת בחורים לומדים גמרא. אמרתי לעצמי, זוו ממש גאולה, אין דבר גדול מזה".