במלאת 63 שנים להפגזתה של אניית הנשק 'אלטלנה' שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם יוסק'ה נחמיאס, אחד מלוחמי האצ"ל שהיו על הסיפון באותן שעות דרמטיות, ואף השליך מסיפון האנייה את מפקדו, מנחם בגין, אל הים בטרם תופצץ 'אלטלנה' שנית.

את סיפורו פותח נחמיאס בהיותו מפקד פלוגה באצ"ל והעדכון שקיבל מעמיחי פגלין (גידי) על אניית נשק שקיבלה את אישור ממשלת ישראל הצעירה. "הוא אמר לי שהיא תעגון בכפר ויתקין ושאגיע עם הפלוגה שלי ללא נשק לעבודות סבלות. הגעתי לשם ומצאתי יחידות פלמ"ח ופלוגות נוספות בהן הפלוגה של אשתי. זה היה נראה כימות המשיח. ישבנו שם, אנשי הפלמ"ח ואנחנו יחד וסיפרנו צ'יזבטים כשאנשי כפר ויתקין מביאים לנו תה ועוגיות. ממש ימות המשיח...".

אל קרבת החוף הגיעה האנייה בשעה שלוש לפנות בוקר. היה זה בימי ההפוגה בהם לא ניתן היה להזיז כוחות, ומטוסים של האו"ם חגו כדי לוודא שאכן ישראל שומרת על הכללים. הכוחות שעל החוף בויתקין חששו שאם יחלו בפירוק המטען בשעה שכזו יגיע אור הבוקר לפני שישלימו את המלאכה ולכן הורידו את עשרות הלוחמים שהיו על הסיפון ובהם גם ניצולי שואה, הבריחו אותם בכלי רכב שהמתינו להם וחלקם יצאו רגלית לעבר נתניה. ההוראה לאונייה היה לשוב ללב ים ולחזור לויתקין למחרת בשעה 19:00 ואז יוחל במלאכת הפירוק במשך הלילה כולו.

כשהגיעה האונייה למחרת "הסתערנו אנחנו ואנשי הפל-ים על הציוד וכתף אל כתף פירקנו את מה שהיה באנייה. פתאום אנשי הפלמ"ח נעלמו. לא ידענו למה הם עזבו אותנו. בגין ערך מפקד ואמר לנו 'אחי היקרים. אנחנו לא יודעים למה הם עזבו. נמשיך לפרוק לבד'. הוא לא הספיק לסיים את דבריו והחל ירי נק"ל ומרגמות עלינו מהגבעות. בגין רץ בינינו בקריאות 'לא לירות'. האמת היא שלא היה לנו במה לירות כי הגענו ללא נשק וכל הנשק שהגיע מהאנייה היה בארגזים. אמרנו לא שישכב, אבל הוא המשיך לרוץ בינינו".

בשלב זה פונה יעקב מרידור ליוסקה בפקודה 'יוסק'ה, קח את הזקן ותעלה אותו לאנייה'. "קראנו לו 'הזקן' כי הוא היה כבר בן 38... הוא לא רצה לעלות. אשתי ועוד לוחמת, שולה סלונים ז"ל, לקחו אותו ויחד דחפנו אותו לסירה. יצאנו ללב ים".

כשבגין מגיע לאלטלנה ומועלה על סיפונה, מתקבלת ההחלטה להפליג לכיוון תל אביב. "הנפנו דגלים לבנים וברמקולים הודענו שוב ושוב שאנחנו רוצים מו"מ, אבל לא שמעו. במקום לדבר איתנו קיבלנו ירי חזק מאוד. בגין פקד שלא להשיב באש ואמר 'לא יהיה חורבן בית שלישי'".

בהמשכן של אותן שעות דרמטיות קיבל יוסק'ה פקודה לרדת אל החוף ולהבהיר ליורים שאין כל כוונת תקיפה מצד האוניה והיושבים בה. הוא הורד עם סירה אל המים וחתר אל החוף כאשר כדורים נורים לעברו ללא הרף. "קפצתי אל החול ורצתי בזיגזג כשהכדורים נורים לעברי והחול חוזר אלי. הגעתי אל הבית האדום שממנו חשבנו שיורים. צעקתי 'מי המפקד כאן?'. היה שם אברהם נחמה, בן דוד שני שלי. אמרתי לו שלא יירו. הוא אמר שמכאן לא יורים ואולי יורים מבית הקברות המוסלמי. פתאום אני רואה פטריית אש עולה מהאנייה. רצתי אל החוף, אל האוניה כשיורים עלי".

יוסק'ה חותר אל האלטלנה, עולה אל סיפונה המופגז ומוצא שם את אשתו מטפלת בפצועים. הוא דוחק בה לרדת מהאונייה, אך היא מבהירה לו שלא יורדים ללא הפצועים. "אני לא יודע מניין, אבל הגיעו פתאום חסקות. הורדנו את הפצועים כשבגין נותן את הפקודות. אמרתי לו 'המפקד קפוץ'. הוא סירב אמר לי שהוא מפקד האונייה והוא צריך להישאר. אמרתי לו שהוא המפקד של עם ישראל ולאנייה יש מפקד אחר. לקחתי שניים או שלושה בחורים, חגרנו אותו בחגורות הצלה, גם לרגליים וזרקנו אותו למים".

בהמשך יוסק'ה מבקש מאשתו שתקפוץ גם היא, אך היא לא יודעת לשחות ומבקשת שיקפוץ לפניה והיא תצטרף אליו. הוא קופץ והיא אחריו, וכך כשהוא אוחז בה ושוחה בשחיית גב התקדם אל החוף "בגופייה אני מנופף כמו בדגל לבן".

נחמיאס מוסיף ומספר כי בין הכוחות שהבואו לירות באנשי האצ"ל, כך גילה מאוחר יותר, היה גם אחיו שלום שהגיע למקום ושאל במי נלחמים וכשהבהירו לו שמדובר באנשי האצ"ל הודיע שלא יסכים לירות בהם. "אני לא יורה ביהודים. אני מוכן להילחם רק באויב הערבי", אמר למפקדיו במשפט שערכו לו מאוחר יותר, טרם שלחו אותו לעשרים ימי מחבוש על סירוב הפקודה.

נחמיאס מתייחס גם למותם של שלושה חיילי צה"ל במהלך האירועים. הוא קובע נחרצות שגם אם אנשי הפלמ"ח טוענים שהם נורו בידי אנשי אצ"ל הוא יכול לקבוע בוודאות ש"מהאזור שאני הייתי בו לא ירו. אולי ירו ממקומות אחרים". בהקשר זה הוא מספר על סיור שערך באחרונה עם אנשי הפלמ"ח, סיור שאורגן בידי אנשי כפר ויתקין. "הם טענו שהם ירו באוויר. אמרתי להם בלעג – 'אתם יריתם באוויר ולנו יש 16 הרוגים...' ".

באשר להרוג צה"ל הנוסף אומר נחמיאס כי מדובר בחייל שנהרג במטה הפלמ"ח ולא באזור האנייה, ולהערכתו בהחלט ייתכן ונורה תוך כדי קרב על ידי חבריו. הוא מזכיר את הדברים שכתב יצחק רבין על אותו קרב במטה הפלמ"ח. רבין תיאר כיצד הוא עומד עם יצחק חופי על גג המבנה וכשאנשי האצ"ל התקרבו "זרקנו עליהם רימונים וירינו מתת מקלעים".

בנוסף הוא מציין ומזכיר את דבריהם של אנשי פלמ"ח שלימים סיפרו כי קיבלו הוראות ברורות לירות על מנת לפגוע. "חיים חפר אמר לי פעם 'יריתי ולא פגעתי בכם', אמרתי לו שאם לא היה לנו מפקד שנתן הוראה לא לירות אתה לא היית כאן", מספר נחמיאס ובקולו ניכר שהוא חש את אותן שעות כאילו אירעו לא מכבר.

ומה באשר לאותם שעדיין רואים בתותח שירה על האונייה 'תותח קדוש'? נחמיאס חש כאב בכל הזדמנות בה מכונה כך התותח ההוא. "זו תחושה נוראה", הוא אומר ומזכיר את כוונתו של אחד ממפקדי צה"ל באחרונה להציב בבסיסו את התותח. "אם היה משהו קדוש הרי זה המפקד שלנו".

ובאשר לדיווח על הגדרת האירוע כרצח באתר משרד הביטחון, הגדרה ששר הביטחון ברק קבע שהיא 'טעות חמורה' שיש לתקנה. נחמיאס מספר שגם הוא, כאשר הוא מוזמן לטקס אזכרה ייחודי בו הוא מועלה על סירה אל המקום בו עמדה האונייה ביום הזיכרון, הוא מספר את סיפורו וקובע "פה נטבחו אחינו על ידי קין". הוא מוסיף ומספר שהיה מישהו ממשרד הביטחון ששמע זאת ואמר לו שהוא אינו יכול להמשיך ולהגדיר זאת כך כמדריך במוזיאון האצ"ל, מוזיאון המשויך למשרד הביטחון, אך הוא אינו יכול למצוא לאירוע הטראומתי ההוא הגדרה אחרת וממשיך לכנותו 'טבח'.