שופטת בית המשפט השלום בחיפה אילת דגן קבלה תביעתו של תובע כנגד חברת החדשות הישראלית בגין פגיעה בפרטיות והוצאת לשון הרע, בשדרה כתבה בערוץ 2 אשר בה תועדה תקיפתו בעת מעשה שוד ופניו נחשפו ללא הסכמתו, וחייבה אותה לפצותו בסך של 20,000 ₪ בגין עוגמת נפש וכן החזר אגרה ושכ"ט עו"ד בסך 4,060 ₪ .
השופטת קבעה כי לא היה כל עניין ציבורי בחשיפת פניו /זהותו של התובע וכי מניעת הפגיעה היתה קלה מאד לביצוע. לדבריה, "הואיל וחברת החדשות כגוף תקשורת מקצועי עלול, בהפעלת כוחו העצום, לפגוע בצדדים שלישיים בעצם הפרסום, עליו לגלות יתר הקפדה בהפעלת כוחו ובהקפדה על הרציונל של שמירת כבוד האדם. בפועל גילתה חברת החדשות חוסר אכפתיות ולא נקטה בצעד הפשוט של טשטוש הפנים, ולמחדל זה יש השלכה לחומרה בשאלת גובה הפיצוי, זאת גם אם לא הוכח נזק. התביעה כנגד המשטרה נדחתה בהעדר אחריות".
במסגרת מהדורת החדשות של ערוץ 2, שידרה חברת החדשות כתבה אודות שרשרת מעשי שוד בתחנות דלק בצפון הארץ. במסגרת הכתבה שולבו צילומים של מעשי שוד כפי שנקלטו ותועדו במצלמות האבטחה בתחנות שונות. בין היתר נכלל צילום של שוד שהתרחש בתחנת הדלק במחלף אליקים. בקטע זה נראה התובע שעבד כמוכר בחנות הנוחות שבתחנה, יושב על הרצפה, מגונן בידיו על ראשו כשנזרק עליו סולם ובקטעים אחרים השודדים חובטים בו. אורכה של הכתבה ודברי המבוא לה הוא כ-2 דקות, דמותו של התובע מופיעה למשך מספר שניות, מספר פעמים באופן בו ניתן לזהותו.
לטענת התובע, שידור הכתבה בו תועדה תקיפתו ופניו נחשפו ללא הסכמתו, מהווה פגיעה בשמו הטוב פגיעה בפרטיותו והשפלתו וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקים, שכן הוא החל לסבול מלעג ובוז של הסביבה . לטענתו, המשטרה היא שהעבירה לחברת החדשות את הסרט ממצלמות האבטחה ללא ידיעתו וללא אישורו ולכן חלה האחריות אף עליה.
לטענת חברת החדשות, בהיותה גוף עיתונאי/תקשורתי, חובה עליה להביא את המידע האמור. הכתבה ששודרה עסקה בעניין חדשותי מהמעלה הראשונה, תוך הבאת תיעוד מעשֵי השוד במצלמות האבטחה המוצבות בתחנות הדלק.
לטענת המשטרה, היא נזקקה לסרט לצרכי חקירה ולא מסרה אותו לא לחברת החדשות ולא לכל לגורם אחר. ככל הנראה, העותק שלה לא היה היחיד/הבלעדי /המקורי. במצב דברים זה, יש לה פטור מאחריות.
השופטת דגן קבעה כי עובדתית, אין ספק כי מי שמכיר את התובע, יכול לזהות אותו בצילומים בנקל, גם אם הצילום מתמקד על פניו אך שניות ספורות.
ביחס לחברת החדשות, קבעה השופטת כי אין בעצם שידור הכתבה משום לשון הרע או פגיעה בפרטיות, זאת להבדיל מחשיפת פניו וזיהויו של התובע שעלולה להביא להשפלתו או למצער להבכתו. ניתן היה, וראוי היה למנוע זיהויו באמצעות טשטוש פניו ואם כך היה נעשה, ניתן היה להמנע מעוגמת הנפש ומהתביעה . פניה מוקדמת לקבלת עמדתו של התובע טשטוש פניו, הם אמצעים זמינים, פשוטים, זולים ומתחייבים נוכח החוק להגנת הפרטיות וכיבוד צנעת הפרט.
השופטת הוסיפה כי נוכח הצפייה בכתבה יש להניח כי רוב הצופים בשידור יחושו חמלה ואמפטיה לתובע במצבו הקשה כשליבם יוצא אליו. עם זאת, יש מי שיביט על התובע בעין ביקורתית כמי שספג השפלה, לא התגונן ובכך לא שמר על כבודו העצמי ו"גבריותו". התובע, בן מיעוטים, העיד בתצהירו כי לאחר שידור הכתבה הוא החל לסבול מלעג ובוז של סביבתו הקרובה. בכפר בו מתגורר, מכרים פנו אליו ואל הוריו ופרטו את שראו בסרט תוך זלזול בו, בחולשותיו ובעובדה כי לא התגונן.
השופטת דחתה את שתי ההגנות שנטענו ע"י חברת החדשות . לעניין הגנת "אמת דברתי" קבעה, כי המידע בכתבה היה אמת והתבסס על התיעוד ממצלמות האבטחה ואין גם ספק כי היה עניין ציבורי הנוגע לכלל הציבור, בפרסום הקטעים שתיעדו את מעשי השוד, שעה שבאותה שנה ארעה שרשרת של מעשי שוד בתחנות דלק בצפון הארץ. יחד עם זאת, ודאי שאין עניין ציבורי בחשיפת זהותו/פניו של הקורבן המותקף. ולעניין הגנת תום הלב קבעה כי באי טשטוש פני התובע היה משום חריגה מהתחום הסביר וגילוי חוסר אכפתיות או רגישות לקורבן וכי גם אם היתה חובה חברתית או מוסרית על חברת החדשות לשדר את הסרט, ודאי שהחובה אינה קיימת ביחס לשידור פני התובע.
בהתייחס לאחריות המשטרה קבעה השופטת כי התובע לא הוכיח כי היא זו שהעבירה את צילום התקיפה לחברת החדשות ודי בכך כדי לדחות את התביעה נגדה. עוד ציינה כי גם לו היתה קובעת שהמשטרה עשתה כן (לצרכי גילוי זהות עבריינים) האחריות על תכני השידור מוטלת על חברת החדשות שהיה עליה לדאוג לטשטוש פניו של התובע או לקבל הסכמתו לחשיפה. משכך נדחתה נגדה התביעה.