קולנוע בשחור לבן

למרות הקשיים הכלכליים, מגבלות הרבנים והקהל הביקורתי, תחום הקולנוע החרדי לנשים הולך ומשגשג, והסרטים ממלאים אולמות עד אפס מקום.

עפרה לקס , ז' בתמוז תשע"א

יצירה של יש מאין
יצירה של יש מאין

"מה שמאוד חשוב לי זה ליצור מתוך המקום שלי כיצירה, ולא מתוך מקום של מה שהקהל רוצה. אני מאמינה גם שיוצר אמיתי יוצר... כשמשהו בוער בו מבפנים".

המשפט הזה לא שייך ליוצרת תיאטרון פרינג' בפסטיבל עכו, אלא לחסידת ברסלב, רוחמה מנדליאל, שמחליטה יום אחד להתחיל ליצור בשדה הקולנוע החרדי לנשים. הציטוט שלה לקוח מתוך דיאלוג עם מרלין וניג, גם היא אשת תיאטרון וקולנוע חרדית, כפי שמוצג בסרט הדוקומנטרי 'החולמות'. "יכול להיות שזה מוקדם מדי", ממשיכה מנדליאל ואומרת על העלילה המעט נועזת שיצרה, "אבל זה כבר רץ. אני מבינה שזה מסוכן ולכן אני אלך להתייעץ, אני אעביר את זה לוועדות רבנים שאני מבינה שזה חייב לעבור דרכם... אני רוצה להביא משהו אחר".

וניג מזכירה לה: "זה שאת חרדית זו לא תעודת ביטוח, את צריכה לזכור את זה בעשייה שלך. זה קונפליקט כי את יוצרת מצד אחד וחרדית מצד שני. הרי אין לך חופש יצירה".

מרלין וניג כתבה את התואר השני שלה באוניברסיטה העברית על הקולנוע החרדי. כשיצאה לדרך, התופעה נשמעה עלומה ושולית, וכשסיימה היא חגגה עם ז'אנר חדש, ספר שהיו לו השקות במגזרים שונים, ובעיקר תרומה לקידום הנושא.

הקולנוע החרדי, טוענת וניג, הוא סוגה בפני עצמה, ועמודי התווך שלו כמו המסרים הברורים, הפיקוח והיעדר הביקורת הבוטה - לא ישתנו. יש החולקים על וניג ואומרים כי עם התבגרותה של התעשייה הזאת, יגיעו אל המסך החרדי גם מראות אחרים. כך או כך, המאפיינים הייחודיים, הדילמות וגם הראשוניות מעוררים סקרנות.

שני מסכים על קיר מתפורר                                                         

"קולנוע חרדי זה אוקסימורון", אומרת וניג "הרי במגזר החרדי המילה 'קולנוע' אינה נמצאת בכלל במילון. תחתיה הציבו את המושג 'מסך'".

וניג, ראש אשכול אמנויות הבמה במכללה בבית וגן, מרצה ומלמדת ספרות קולנוע ותיאטרון במכללות 'בית וגן', 'אמונה' וסמינרים חרדים, נדלקה על הנושא לפני כמה שנים. זה קרה כשנדחסה עם עוד כמה מאות נשים לאולם חתונות שנשכר לצורך הקרנה, וצפתה בשני מסכים שנתלו על הקיר המתפורר של האולם. וניג גילתה עולם ומלואו של עשייה נשית, צנועת לבוש, שמגיעה מתוך עבודה פנימית ומסרים אמיתיים, גם אם לצידם היו בוסריות עלילתית וחוסר שלמות טכנית ואמנותית.על כל אלה חפפה תחושת ראשוניות מרגשת.

כשווניג מתבקשת לציין כמה מאפיינים של הקולנוע הזה, היא מסבירה כי הסרטים תמיד יהיו על טהרת הנשיות או הגבריות. "שני המינים לעולם לא ישחקו יחד, גם אם מדובר בזוג נשוי. פעמים רבות יתקיים מוטיב האם והבת, שתי אחיות או חברות או בנות דוד. אין מערכת יחסים רומנטית, ואם יש גבר הוא יופיע בצורה נסתרת". וניג מסבירה גם כי המסר הוא זה שמוביל את העלילה, והוא לא נזנח בצד כשהתסריט נכתב. "אם הנושא הוא צניעות, אז זה יהיה לב העניין".

וניג איננה עוסקת בסרטי המחשב העלילתיים, אלה שהם פרי יצירתם של גברים ונמכרים להקרנה ביתית, אלא בסרטי נשים שנאסרו על ידי הרבנים למכירה, והותר להקרינם בפני נשים בלבד. היצירה להקרנות מול נשים מטילה עול כלכלי כבד על מפיקות הסרטים, משום שהן אינן יכולות להסתייע בקרנות הישראליות. בהיעדר אולמות קולנוע, הן צריכות לשכור אולמות חתונות או מתנ"סים על חשבונן ולהשיב אליהן את ההשקעה הכלכלית בסרט ובהפצתו. סרט נשי-חרדי יקר הרבה יותר מסרט קולנוע רגיל, ולכן הוא מצופף את הקהל כמה שניתן כדי להרוויח עוד צופות. ההוצאה והתנאים הלא נוחים גורמים לכך שסרט כזה הוא ארוך יותר מן המקובל בז'אנר הכללי, כדי לתת תמורה מלאה לכספן של הבנות והנשים.

הלופ הכלכלי גורם לתלות מוחלטת בקהל ולכן גם בהיתרים רבניים או כאלה של 'נשות חינוך' כלומר מנהלות סמינרים. בלי אלה, הקהל ידיר את רגליו מן הסרט. כל אלה אינם מותירים הרבה מקום ליצירה של דברים שונים. התסריטים מתרכזים בעלילות משפחתיות מלודרמטיות, לעיתים חוצות גבולות, שסופן מביא למסקנה שטוב להאמין, לשחות בזרם ולציית למקובל. רוחמה מנדליאל, כך משתקף ב'החולמות', עשתה את כל הדרך אל הסרט, וקיבלה אישור של רבנים, אבל בגלל הרצון שלה לשקף ולבקר הם נסוגו ברגע האחרון. הסרט שלה אבד ואיתו ירד לטמיון ההון הקטן של המשפחה והחלום שלה לעשות משהו שונה.

"הקולנוע החרדי לא ישתנה מבחינת מטרות, רציונל ומה שעומד מאחוריו", פוסקת וניג "אם הוא ישתנה הוא לא יהיה חרדי. דווקא הגבולות והמגבלות מייחדים אותו, וזה שהקדוש ברוך הוא נמצא מעל לכל".

ומה עם נתינת מקום לביטוי אישי של היוצרות?

"בדיאלוג אחר שמצולם ב'החולמות' ניסיתי להגיד לרוחמה שהסרט שלהן נכשל כי הוא קצת פזל, ניסה כאילו לפרוץ דרך. אז אם זה מה שמעניין אותך - לכי תעשי קולנוע ישראלי. הקולנוע החרדי הוא לא המקום בו מראים טעויות ומורים דרכי תיקון. הציבור החרדי מוכן לשמוע ביקורת, אבל מגדולי ישראל, מאנשים מוכרים. לא מיוצרות בתחילת דרכן. יש יוצרות שכבר עשו סרטים רבים ומעריצים אותן, אולי הן יכולות. קודם תעשי סרטים אחרים, תהפכי למנהיגה ואז תצאי למהפכה, לא בסרט הראשון שלך!".

לנושא האמנותי, אומרת וניג, יהיה מקום אחרי שקרנות הקולנוע ייפתחו בפני היוצרות, ואז התלות בקהל תתרופף.

הקולנוע ככלי חינוכי

אפרת שלום דנון, שעשתה את 'החולמות' יחד עם המפיקה יפעת פרסטלניק, מגיעה מן המגזר החילוני. ברזומה שלה ניתן למצוא כתיבה עיתונאית באתרי חדשות ובעיתונות הכתובה, וזהו סרטה הראשון. אל הנושא היא הגיעה דרך מרלין וניג, אותה הכירה עוד מימי הנערות כששתיהן היו כתבות צעירות במגזין 'ראש אחד' ז"ל. מאז וניג חזרה בתשובה והפכה חסידת בעלז, ושלום דנון, ששמרה איתה על קשר, מצאה את עצמה יום אחד בהקרנה של סרט כזה בבני ברק. "זה הקסים אותי. הרגשתי שיש כאן יצירה 'יש מאין'.

נשים סיפרו לי שהן לא למדו קולנוע ובקושי ראו סרטים, אבל הדברים חיכו לצאת החוצה".

סרטה של דנון (ר' מסגרת) מאוד קשוב לגיבורות, שהסכימו לפתוח בפניה את ליבן וביתן. היא נותנת להן מקום רב לביטוי, בלי לבקר אותן או את המוסכמות שבתוכן הן חיות. "גם חרדיות שצפו בסרט אמרו לי שמפתיע אותן שחילונית עשתה אותו. עם זאת, זה לא סרט נטול ביקורת ואמירה ביקורתית. יש בסרט גם כמה דברים מפתיעים, כי בדרך כלל הייצוגיות של חרדיות על המסך היא יותר פולקלוריסטית, במבט מבחוץ, וכאן יש תחושה שאתה נכנס לתוך העולם שלהן. חילוניות שצפו בסרט אמרו לי 'שכחנו שמדובר בכלל בנשים חרדיות. הגיבורות היו עבורנו קודם כל נשים, ורק אחר כך חרדיות".

תהליך עשיית הסרט לא היה קל. "אמרו לי: אבוד לך, אין לך סיכוי למצוא חרדיות מבית שיסכימו להצטלם לסרט חילוני". שלום-דנון דווקא מצאה אותן, אבל את הצילומים ליוו מגבלות רבות, הרבה יותר מן המקובל בסרטים דוקומנטריים מן השורה. "היו כאן הרבה שאלות לרבנים, ולא יכולתי להיכנס לכל מקום ולצלם כל דבר. הייתי צריכה הרבה רעיונות תסריטאיים כדי להעביר את הסיפור". בסופו של דבר, אחת משלושת הנשים סביבן טוותה שלום-דנון את הסרט, לא השתתפה בו משום שהחלה לקבל איומים הנוגעים לדברים אחרים שהיא עושה. שלום דנון התאכזבה, מאחר שהאישה רצתה מאוד לספר את סיפורה.

"עברתי תהליך בסרט הזה", מעידה דנון על עצמה, "הגעתי ממקום מאוד מזדהה ואוהד כלפי הדמויות והעשייה הזאת, מלאת הקסם והיצירתיות. אבל המיתוס שהיה לי קצת התנפץ. חשבתי שזה קולנוע קצת יותר חופשי".

שלום דנון גם מודה שהיא לקחה ללב את מה שקרה למנדליאל ולסרטה, אחרי דרך ארוכה ולא פשוטה בה שמרה על אופטימיות, ולבסוף נפלה. בסיום הסרט מופיעה כתובית לקונית בה נכתב ש"רוחמה ביימה לאחרונה סרט המיועד לבנות הסמינר. הסרט מחנך את הנערות למעשים טובים ולאהבת השם". מה שמביע באופן תמציתי וכואב את העובדה שמנדליאל הפנימה את המסרים שהעבירה לה החברה.

האם את חושבת שלקולנוע החרדי ניתן לקרוא 'קולנוע', או שזה סיפור מצולם? הרי אין בו מקום לביקורת וכרגע גם לא לקולנוע אמנותי.

"זו שאלה גדולה ובבסיסה מונחת השאלה איך אתה מגדיר קולנוע. אני לא חושבת שהקולנוע החרדי הוא מה שמוגדר על ידי העולם כ'קולנוע' אלא הוא כלי חינוכי, וזו גם הסיבה שהוא הותר על ידי הרבנים. אני לא רואה שהיוצרות המפורסמות עושות סרטים עם אמירה ביקורתית על החברה שלהן, ואני חושבת שזו בעיה. רוחמה, גיבורת הסרט שלי, באמת רוצה לומר משהו על המציאות סביבה, והיא אמנית אמיתית. השאלה היא אם היא יכולה להביא את האמירה שלה לתוך הסרט.

"בנקודת הזמן הזאת זה לא יקרה, וצר לי מאוד. אני מקווה שיהיה שינוי והן כן יוכלו להביע יותר. מה בסך הכל רוחמה עשתה? היא רצתה לספר סיפור על מערכת יחסים עם האם, על בת ששואלת שאלות. היא לא עשתה משהו פרובוקטיבי, אבל לא עמדה בכללים הנוקשים".

חולדה הנביאה - הסרט

"הקולנוע בכלל לא צריך להתקדם לכיוון ביקורת. אנחנו רחוקים מזה כרחוק מזרח ממערב", מתנגד הרב ישראל גליס, חבר המועצה הישראלית לקולנוע מטעם הציבור החרדי, באופן נחרץ לעמדתה של שלום- דנון. "באופן כללי אני מתנגד לקולנוע מרביץ. למה לא לעשות סרט קולנוע על סטף ורטהיימר, על ארווין מוסקוביץ', בצורה היפה של העשייה שלהם ולא המבקרת? אני מאוד מעודד את הסרטים שעושים ב'תורת החיים' כי הם עושים סרטים לא כדי לעצבן. אדם צריך לבוא לקולנוע בכיף, הגיע הזמן שנראה גם דברים טובים: מי היו רש"י והרמב"ם, מי היתה חולדה הנביאה. יש המון מה לעסוק בטוב. למה שנחקה את הציבור החילוני?".

הרב גליס, כיפה שחורה פלוס זקן עבות, מכהן כחבר במועצה הישראלית לקולנוע זו השנה השלישית, ושרת התרבות, לימור לבנת, מתכוונת להאריך את כהונתו בתקופה נוספת. "כשהגעתי, האנשים שיושבים שם שאלו מה אני עושה כאן. אמרתי: יש לי אישור מהעדה החרדית, עוד מעט נתפלל מנחה, אחרי זה אעביר שיעור ואחר כך נתפלל יחד ערבית". הרב גליס, שבני מגזרו, ובעיקר הגברים שבהם, אינם מצויים בתחום הקולנוע, אמור כחבר מועצה לגבש קריטריונים למתן תמיכות בסרטי קולנוע, לעודד פסטיבלים, לעקוב אחרי הפקות ולסייע בשיווק הסרטים בארץ ובעולם. הרב גליס מספר שתפקידו מסייע לו ללמוד מה היא יצירה ראויה ואיכותית, ולהביא את רשמיו פנימה, לציבור שלו. "אני אומר לחבר'ה אצלנו 'תעשו סרטים יותר באיכות, עם 3 מצלמות במקום אחת, עם מצלמת רחף. צריך תסריט וצריך לעמוד בתנאים".

במסגרת תפקידו ערך הרב גליס היכרות לחברי מועצת הקולנוע עם תעשיית הסרטים החרדית. הם צפו בכמה מהם, ונפגשו עם יוצרים. למען האמת, הוא מודה, אפילו הוא לא ידע באיזה היקף מדובר. "חשבתי, כמה כבר עושים קולנוע אצלנו? אבל מדובר במאות סרטים והמון אנשים שעובדים בזה".

אתה מדבר על קידום התחום כמובן מאליו. מה קרה לאמירות שצפייה בסרט היא בזבוז זמן, שעדיף שנשים תתקדמנה במשימות הבלתי מסתיימות בבית, במקום להיעלם לכמה שעות טובות כדי לצפות בסרט?

"מה שאת אומרת היה מקובל כשסבתא שלי היתה ילדה. היום ברור לכולם שאישה צריכה את הזמן שלה, אחרת היא תצא מדעתה".

לגבי מקומם של הגברים מול המסך הגדול, סובר גליס אחרת. "הציבור הגברי לא צריך את זה. שילך ללמוד, ומי שעובד ובערב יש לו זמן - שילך לשיעור. ב'בין הזמנים' או בחול המועד, כשאדם ממילא נח, הוא יכול לצפות בסרט היסטורי או בסרט על ישראל - משהו עם סיפור תרבותי. אבל רק אז".

והפשקווילים המתחרים זה בזה בהמצאת כינויי גנאי לעוסקים בתעשיית הסרטים ובצופים בהם? גליס מבטל אותם באחת ומכנה אותם "תת רמה". כהיסטוריון הוא יכול לומר שהפשקווילים זה לא מה שהיה פעם, "בעבר לעשות מודעה היה מאוד יקר. היום ב-200 שקלים אתה כותב מה שאתה רוצה".

אם הכל כל כך טוב, אז בשכונות או ערים חרדיות דוגמת בית"ר עלית או קרית ספר, היו אמורים להיות אולמות מסודרים להקרנה, אבל זה לא כך. ההקרנות נערכות באולמות ועולות ממון רב ליוצרות.

"אין אצלנו מושג של לעודד נשים לצאת ולראות, כי לא כל אישה בנויה לזה, וזה עלול לקלקל שלום בית. כמו שיש חוגי ספורט לנשים, אבל לא יבנו מרכז ספורט עולמי לציבור החרדי. מצד שני, אני חושב שאולמות להקרנה יגיעו מהר מאוד. ב'שנלר' בירושלים יש כמה מבנים המיועדים לתרבות עבור הציבור החרדי".

הרב גליס נכח באחד מאירועי ההשקה של ספרה של וניג, 'הקולנוע החרדי' בהוצאת רסלניג. היה  זה כינוס ראשון מסוגו בו ישבו אנשים ונשים מתעשיית הקולנוע החרדי ולצידם אנשים מקרנות הקולנוע. גליס מאוד התרגש מן העובדה שאנשים שיש ביניהם תחרות עסקית ישבו יחד. "אנשים דיברו על המצוקה שלהם מכל מיני זוויות, למשל, שהציבור לא מוכן לראות הכל, שהוא לא מרשה הכל, שהוא עדיין מפחד מן המצלמה, וגם נשים שיש להן סיפור אישי מאוד מעניין ואינן מוכנות להיחשף". לדעתו של הרב גליס, יש לקיים פגישות כאלה באופן תדיר יותר ולפתח נציגות שתדרוש איפה שצריך לדרוש. "אני מוכן להיות השמש שלהם". כרגע, מסכים הרב גליס, הסרטים החרדיים לא רק סובלים מאיכות צילומית ירודה, אלא גם נתפשים כמלודרמות עם סוף די צפוי בעיני קובעי מדיניות התקצוב בקולנוע. אבל גם זה לא מרתיע אותו, והוא מתכוון לבנות קריטריונים ספציפיים לקולנוע החרדי בתוך ועדת הפריפריה של המועצה, שהיושבים בה צריכים להבין מה הוא טעם הקהל המדובר, "אם זה באום אל פאחם ואם בבית יעקב".

אתה חושב שהקולנוע החרדי צריך לצאת החוצה?

"בהחלט, תחת פיקוח. כשיודעים שסרט יכול לצאת החוצה הוא צריך להיות מבוקר מאוד. צריך לעשות סרטים כאלה ולתת מענה לסרטים המציגים את הציבור החרדי בצורה לא יפה. סרט שיביא משהו אחר, שיראה את היופי בחברה הזאת".

הרב גליס ממש לא חושש שהיציאה החוצה או השחרור מהעול הכלכלי הכבד, שכובל את היוצרות אל אישור הרבנים, יגרום לפתיחות ולפריצת הגבולות המקובלים בציבור שלו. "אדם לא יוכל להגיש תסריט שאין לו אישור רבנים. השאלה הראשונה שיישאל היוצר על ידי נציג הקרן תהיה - האם זה מקובל אצלכם או לא". הרב גליס מאוד אופטימי בכל הקשור לקידום הנושא. "היום בראש המועצה עומד דוד אלכסנדר, שהוא אדם חובש כיפה, ויש לו יותר רגישות לנושא. אני משוכנע שהוא יסייע לקדם את התחום".

מותר לדבר על דיסלקציה

למרות שווניג והרב גליס מדברים בפתיחות על הקולנוע החרדי, לא פשוט למצוא יוצרת מלב העשייה של הסרטים העלילתיים שתסכים להיות מצוטטת בכתבה. מי ששיתף פעולה בשמחה הוא רענן זיו, שעשה כמה סרטים חרדיים לנשים, אבל המבט שלו איננו פנימי קלאסי: זיו הוא גבר, חוזר בתשובה וחב"דניק שלמד ב'מעלה', כך שהתמודדות עם החברה הסובבת, ההוצאה הכלכלית הכבדה על חשבון המשפחה וחוסר הידע המקצועי ביצירת סרטים - אינם קיימים אצלו. זיו מעיד על עצמו שהוא מנסה להביא לנשים דברים שונים ממה שהן רגילות לצפות בו. "הז'אנר המקובל הוא על אנשים גדולים מהחיים, על חטיפות של ילדים ואימוצים עם נופים מדהימים, מלודרמות כאלה". זיו טוען שאין מה לזלזל בסרטים האלה משום שאם אישה שלא נחשפה מעולם לקולנוע, פוגשת לראשונה ז'אנר שכזה ואוהבת אותו - אין בכך רע. "חוץ מזה, העולם יכול לזלזל בבוליווד, תעשיית הסרטים המלודרמטיים של הודו. אבל בפועל היא מגלגלת יותר כסף מכל הוליווד".

זיו ממצב את עצמו במקום אחר בתעשייה, ומעיד כי הוא מנסה לעשות סרטים שנוגעים איפה שכואב. והמחיר? נקוב.

הסרט הראשון שהוא יצר בז'אנר, 'לב טהור', עוסק בנערה שיש לה דיסלקציה ומנסה להתמודד עם החברה והמשפחה שלה. הסרט, הוא מספר, לא התקבל בהתחלה. אבל אחרי שנתיים "הבעיות החינוכיות התגברו, ואז נזכרו בו. היום זה סרט חובה בחדרי המורים ובערבי אימהות של בית יעקב, אבל על הבנות נאסרה הצפייה בו".

מדוע?

"כי זה סרט חתרני מדי. הוא לא עושה הנחות. הוא מציג אמא מאוד קשה, והוא מראה בת שצודקת יותר ממנה". על הסרט השני - 'בודדה במערכה', עבד יחד עם אושרת מאירוביץ', בוגרת 'מעלה'. לסרט לוהקו בנות סמינרים, משום שהוא עוסק בעולם הסמינר. "חוץ מזה אני רואה בזה שליחות. אם אני לא אתן לבנות האלה הזדמנות להופיע - מי כן ייתן להן?".

בסרט 'החולמות' שואלת תקווה השחקנית את עצמה מה יאמרו עליה אחרי מותה, שהיא היתה שחקנית? ואולי עדיף שיאמרו עליה שהיא היתה מחנכת.

"בחברה החרדית זו לא בושה להיות היום שחקנית. זה אמנם לא מעורר הערצה כמו בחברה החילונית, וגם יותר רגיש אצל בנות שעוד לא נישאו, אבל יש לזה מקום".

לא מתסכל אותך שאתה יכול להשקיע מאמצים כלכליים ונפשיים ביצירת סרט, ואז פתאום מנהלות סמינרים יצקצקו בלשונן, יגרמו לקהל לא לבוא, וכך תאבד הכל?

"המציאות יותר מורכבת - תראי מה קרה לי עם הסרט הראשון שלי. גם הסרט השני שלי איננו רגיל בסגנון ובשפה שלו. כשהקרנו אותו למנהלת אחד הסמינרים, היא אמרה 'זה לא מה שמקובל אצלנו' כי  בעולם החרדי מאוד הולכים על 'מה שמקובל', ואני רציתי לכתוב על מה שכואב וממקום כן ואותנטי. בנקודה מסוימת המנהלת נשברה והתחילה לבכות, ואמרה שהסרט נגע בה".

אחרי הסרט השני, זיו כתב תסריט נוסף "בגבולות הז'אנר המקובל, כלומר על חטיפות ואימוצים", ואחר כך 'תפס מרחק' מהתעשייה. "זה לא העולם שלי. כשאני שומע את שולי רנד שר 'אייכה' אני מתמוגג, כשבנות סמינר שומעות אותו הן לא מבינות מה העניין בשיר של האיש הצרוד הזה. אבל אני מחפש כנות".

לצד עיסוקו בתיאטרון ובתסריטאות לילדים, עובד היום זיו על סרט שיוקרן לגברים, ויעסוק בנושא הכאוב של נערים שנזרקים מהישיבות. "זה נושא בוער, שלוחץ לי", הוא מסביר, ומבטיח "גם זה יהיה סרט שלא יעשה הנחות. אני בונה על זה מראש כעל משהו ארוך טווח. גם אם זה לא יצליח בהתחלה, ייזכרו בזה אחר כך". הוא לא נרתע מהעניין הכלכלי, "אף פעם לא בניתי על לעשות כסף גדול מן הסרטים".

למרות שזיו רואה את הקולנוע החרדי באופן ביקורתי, הוא מקפיד לומר שאיננו שופט אותו. "יש לי הערכה אליהם. כל עשייה היא מבורכת. בסך הכל מדובר בחלוצים, ובסוף הקולנוע הזה יתבגר וייצא ממנו משהו. גם הוליווד של היום היא לא מה שהיתה בתחילת דרכה".

אשת ראש הכולל הפכה לשחקנית - על הסרט 'החולמות'

'החולמות' של אפרת שלום דנון הוא סרט דוקומנטרי, שהעשייה המוקפדת שלו נותנת לצופה את ההרגשה שמישהו פה ביים את הסצינות. אבל לא. שלום דנון עשתה כאן עבודה סיזיפית שכללה תחכומים תסריטאיים, והביאה מוצר מוגמר שמוצג בימים אלה בסינמטקים ברחבי הארץ, ובמוצ"ש 'ואתחנן' יוקרן גם בערוץ 8. החולמת הראשית היא רוחמה מנדליאל, אם לחמישה וחרדית מבית, שמחליטה לכתוב תסריט ולהפיק אותו יחד עם שותפות. הסרט שלה נוגע בעצבים מעט חשופים בעולם החרדי כמו המפגש עם חוזרות בתשובה, המקום שנותן הציבור לחיפוש דרך, גבולות הציות לאם, השתקת האמת מפני אימת השידוכים במשפחה ועוד. רוחמה, מורה ביומיום, לוקחת על עצמה עול כבד של התחייבות כלכלית ויוצאת לדרך כדי לממש את החלום שלה. הסרט מלווה את תהליך העשייה, החל מכתיבת התסריט עם תינוק בוכה על הידיים, המשך בליהוק ובחזרות ועובר יחד איתה את כל המהמורות הכלכליות שבדרך, עד ליציאתו לאקרנים. סיפורה של תקווה, פאנית מירושלים, אשתו של ראש כולל ואחת השחקניות הראשיות בסרט, משתרג עם זה של מנדליאל, והוא מספר על חלום של שנים, על התמודדות עם הסובב ועל ההתלבטות הפנימית על מקום של משחק בעולם של החברה החרדית.

הסרט הנוגע ומעורר המחשבה הזה, מספר קודם כל את סיפורן של נשים המשלבות בין בית עבודה וחלומות. הוא גם מתאר את מה שעובר על אדם המבקש לנהוג מעט בניגוד למקובל בחברה שסביבו. על גבי שני אלה, הוא מביא את סיפורו של הקולנוע הנשי-חרדי, שפועל תחת מגבלות ופיקוח, ושלא תמיד אופטימיות אינסופית יכולה לכסות ולרפא הכל. רוחמה ותקווה נשארות עם הצופה הרבה אחרי שהמסך משתתק. אסתטי, מחכים ונוגע.