דפני ליף: אנחנו שמאל קיצוני?

"הם קראו לנו שמאל קיצוני, והתשובה לא באה ממני - היא באה מהמאהלים בג'סי כהן, בשכונת התקווה, בירוחם. הם לא יצליחו לפלג אותנו".

תגיות: מחאת הדיור
ניר הר זהב , ד' באלול תשע"א

דפני ליף
דפני ליף
צילום: פלאש 90

"בהמשך אמרו שאנחנו שמאל קיצוני, ניסו להגדיר אותנו. מאיפה הם יודעים מי אני ומי אתם. מה זו החוצפה הזו בכלל? התשובה הזו לא באה ממני ומהחברים שלי אלא מהמאהלים בשכונת התקווה, רהט, מודיעין, שדרות ועוד", אמרה הערב דפני ליף, מארגנת המחאה החברתית.

"גם הטילים שנפלו לא הרסו את המחאה הזאת. הם הראו עד כמה המחאה חזקה, אמיתית", סיפרה ליף. "נפלו טילים, ואנחנו שתקנו לכמה ימים. צעדנו בשקט. ואז הם אמרו שהמחאה דועכת, במקום להכיר בעובדה שכאב לנו על מיליון ישראלים שחיים תחת איום טילים. שכאב לנו על האנשים שנפגעו, שנהרגו, שביתם נהרס. אבל במקום להבין שהשקט הזה בא מתוך אהבה, הם אמרו שהמחאה דועכת. את הסולידריות שלנו הם ניסו להפוך להתקפלות. איך מעיזה ממשלת ישראל לעשות הפרד ומשול. היא שהפקירה את אזרחיה. את הזקנים שלה, את החולים שלה, את העולים שלה. הם אמרו לנו שאנחנו לא סולידריים? תראו מה הולך פה".

"התעוררנו והפסקנו לצעוד בעיניים עצומות לעבר התהום, פתחנו את העיניים והם לא ייסגרו עוד. בחרנו להיות לא בלתי נראים. יש פה שבעה מיליון בני אדם ולכל אחד יש לב", אמרה ליף וסיפרה כי "היה שלט ברוטשילד שאמר: 'כל לב הוא תא מהפכני' וזה נכון. כל אחד הוא מטה מאבק של איש אחד. והקיץ הזה היה מסלול מכשולים נהדר".

"אני בת 25, ומה הזיכרונות הגדולים שלי מהחיים שלי במדינה הזו: מלחמת לבנון השנייה, תקופת הפיגועים, רצח רבין, חטיפת גלעד שליט. אנחנו דור שלישי לשואה וזוכרים רק רגעים של מוות, שכול, והידיעה שהכול זמני", אמרה ליף.