כשדוד בן גוריון תכנן לתקוע טריז באמצע הגוש הערבי הענק שבדרום הגליל התחתון, והקים שם את נצרת עילית כעיר מחוז, הוא חשב בוודאי על 50,000 התושבים (לפי נתוני העירייה) שיגורו בה כעבור יותר מיובל שנים מזמן הקמתה. מה שכנראה לא היה בתכנון שלו, הוא שכעשרים אחוזים מתושבי אותה עיר יהיו ערבים.
מקימי העיר היהודית הגדולה, היושבת על הרכס הדרומי ביותר שבין רכסי הגליל התחתון, היו מפא"יניקים. הם הקימו עיר נאה, בירת מחוז אמיתית, שבה מרוכזים רוב משרדי הממשלה של מחוז הצפון, ובכללם בית משפט מחוזי. כיאה למפא"יניקים אמיתיים, הם דאגו להעמיד את הערבים במקומם, ובמקביל השתדלו להדיר ככל שניתן רגליים חרדיות מעירם, למרות שחלק נכבד מתושבי העיר, עולי רומניה ומרוקו, הם מסורתיים. התמורות שעברו על מדינת ישראל לא פסחו גם על העיר הזאת. היחס המפא"יניקי הנוקשה כלפי הערבים נעלם לו, והללו החלו לעלות בהמוניהם מהעיר התחתית הערבית נצרת לעיר היהודית. האוכלוסייה התבגרה, צעירים עזבו ובתי הכנסת, שיש לא מעט מהם בעיר, החלו להתרוקן.
לא רוצים שכן ערבי
"מזה כעשר-חמש עשרה שנה שהגרף מצביע על עלייה באחוז הערבים בעיר", אומרת אורנה בוחבוט, דוברת עיריית נצרת עילית, "הדבר נובע מכך שלא היתה כל כך בנייה בכפרים מסביב. נצרת הערבית צפופה, ומשפחות אמידות של קבלנים, רואי חשבון או משכילים אחרים, נכנסו לכאן".
לדברי הדוברת, זליגת הערבים קשורה דווקא להתקדמות חיובית גדולה שהיתה לעיר, שהכפילה את מספר תושביה עם קליטת העלייה מחבר העמים בסוף שנות התשעים. "הבעיה היתה שבאו עולים שהם בני 40-50, מה שיצר אוכלוסייה מבוגרת יותר שאינה מתאזנת עם מספר הצעירים, שהרי לעולים יש על פי רוב לא יותר מילד או שניים. בנוסף, העולים, שחלקם כלל לא יהודים, הביאו איתם את החילוניות. המציאות בה אזורי התעשייה פתוחים בשבת, אין כמעט מסעדות כשרות ובחגים הנוצריים ישנה אווירה של חג, היתה קרקע נוחה לקליטה של ערבים".
בוחבוט אומרת כי הערבים תושבי העיר הם אנשים טובים, משלמים ארנונה ואינם מזיקים. אולם כניסתם גרמה לתופעה הפוכה אצל יהודים, כשזוגות צעירים החלו עוזבים את העיר. "אנשים אמרו: אני לא רוצה שהבת שלי תגדל ותתרועע עם שכן ערבי". לטענת בוחבוט, הכתובת היתה על הקיר אלא שאיש לא רצה לדבר עליה בקול, עד שנבחר שמעון גפסו לראש העיר לפני כשנתיים וחצי, ששם לו למטרה לשמור על נצרת עילית כעיר יהודית. בוחבוט אומרת כי על פי קצב ההתקדמות הנוכחי, אם לא תהיה התערבות בתוך כעשר שנים - עשרים האחוזים של הערבים בעיר יהפכו לרוב.
גפסו, שמצהיר כי הוא איש ארץ ישראל השלמה, אמנם אינו אדם דתי, אך מקורב למסורת. הוא הבין כי זוגות צעירים מתל אביב וגם תושבים שעזבו ליישובים קהילתיים באזור, כבר לא יגיעו לעירו. "כמו באינסטלציה", אומרת בוחבוט "צריך קודם כל לסתום את הפרצה, למנוע עזיבה של עוד משפחות, ולהביא משפחות חדשות". גפסו, שלקח לו ליועץ את הרב הלל הורביץ איש חברון, קידם בעיר כמה פרויקטים, רובם יצאו לדרך בשנה שעברה, בסיועו האקטיבי של ח"כ אורי אריאל: הקמת ישיבת הסדר חדשה (שלוחה של ישיבת ההסדר במעלות); הקמת ישיבה תיכונית בהר יונה - השכונה הצפונית בעיר המונה חמישה עשר אלף תושבים וסובלת באופן מיוחד מחדירה ערבית, וזה לה מגדלור התורה הראשון; ובנוסף הבאת חמש עשרה משפחות ראשונות מקהילת ישיבת 'תורת החיים' ביד בנימין, וקודם לכן בגוש קטיף (שגם כותב שורות אלה הגיע לעיר במסגרתה). כל אלו מצטרפים לקהילת חב"ד הגדולה בעיר, לגרעין התורני 'אורות עילית' ומוסדות 'תורת אברהם' של בוגרי ישיבת מרכז הרב. אבל הציפייה הגדולה היא לשכונה החרדית הגדולה שעתידה לקום בהר יונה ג', ובה כ- 2500 יחידות דיור לחרדים ולדתיים לאומיים.
גפסו מבין שאם הוא רוצה לשנע לעיר משפחות יהודיות שגם יתרבו בקצב מהיר יחסית, הוא חייב לפנות לציבור החרדי, הסובל ממצוקת דיור ומצטיין בפריון גבוה. ולא שלגפסו קל להעביר את ההחלטה. מלבד הצרות המשפטיות שמרחפות מעל ראשו באופן אישי, גם בעירייה לא קל לו. במועצת העיר לא אוהבים את הקצאת השכונה לחרדים ונלחמים נגד התכנית, אולם בוחבוט אומרת כי מדובר בהחלטה שכבר אושרה במועצת העיר לפני עשר שנים, עברה את כל ההליכים התכנוניים ואפילו עבודות התשתית כבר נעשו במקום, כך שלמעשה אין כבר על מה להילחם. הבנייה הגדולה בהר יונה צפויה להתבצע בשנה הבאה, שנת תשע"ב. "אחרי הר יונה ג' שיסתום את החור בצנרת, יש גם את הר יונה ד', שמיועדת לכלל הציבור", מרגיעה בוחבוט.
כיצד שכונה חרדית נפרדת תשפיע על כלל העיר, שהמגמות הדמוגרפיות בה לא ישתנו?
"הם לא יילכו לבנק? לסופר? הם לא ייסעו באוטובוסים? המטרה היא לראות את האווירה היהודית, את הכיפות. ברגע שיראו את היהודים – אנשים לא יעזבו".
בוחבוט מספרת לי על יוזמה נוספת, שאת פירותיה מצאתי בבית הכנסת הגדול של העיר, בדמות שלט על דירה להשכרה. מסתבר שרשת הנדל"ן החרדית 'גור בארץ' עוסקת ברכישת דירות בעיר למטרות השקעה. נתן רוזנבלט, הבעלים של החברה, מספר כי הוא עוסק ברכישת דירות ברחבי הארץ בדגש על ערים מעורבות: עכו, נצרת עילית, רמלה, לוד וחיפה. המניעים הם בעיקרם כלכליים: "המחירים זולים יותר בערים המעורבות. אין להשוות בין עכו לקריית ים הסמוכה, ובין נצרת עילית למגדל העמק, היקרה יותר באופן יחסי". למרות שהמניעים הם עסקיים טהורים, "יש גם תחושה של יישוב הארץ. זו לא חוכמה לעסוק במעשים רק מתוך אידיאולוגיה, כי זה לא מחזיק בסופו של דבר". 'גור בארץ', שעוסקת בתיווך ולא קונה בעצמה, תיווכה עבור קונים חרדים דירות רבות ברחבי העיר למטרות השקעה, חלקן הגדול מערבים.
רוזנבלט מספר כי המניע למהלך היה לאחר שנוכח לראות כי הציבור החרדי אינו רצוי, "חוץ מבנצרת עילית, שיוצאת דופן מהבחינה הזו". רוזנבלט מספר על זאב בוים ז"ל, שכשר השיכון עזר לבנות לציבור החרדי בקרית גת, אך אמר לו שהוא, כשהיה ראש העיר בקריית גת, לא היה בונה לחרדים. "אם כך", אומר רוזנבלט, "נצטרך למצוא דירות היכן שאפשר".
רוזנבלט מספר על הצלחה גדולה בחיפה, בה הרחובות סביב שיכון ויז'ניץ בשכונת הדר התרוקנו מתושביהם הערבים לאחר התפשטות האוכלוסייה החרדית באזור. להערכתו, למרות שכרגע הדבר עוד רחוק, סביר בהחלט שבעתיד נראה ברחבי נצרת עילית, ולא רק בשכונת הר יונה ג', תושבים חרדים.
ממשיכים את מתווה שרון
ישנו מקום בגליל בו אפשר כבר להעיד על שינוי דמוגרפי משמעותי לטובת היהודים. המדובר הוא על שכונת הזיתים בעיר מעלות. השכונה התאפיינה באוכלוסייה ערבית שהגיעה מהכפרים הסמוכים מעיליא ותרשיחא, לצד מיעוט יהודי. הרב מנחם ויצמן, ר"מ בישיבת ההסדר בעיר ובנו של ראש הישיבה, מספר כי לפני כשש שנים, במסגרת פעילות פנים אל פנים שהישיבה עוסקת בה עד היום, התברר שהמניין בבית הכנסת בשכונה עומד להיסגר. הרב ויצמן נרתם לעניין ואף עבר להתגורר בשכונה, ובעקבותיו עברה משפחה תורנית נוספת מכולל אחר בעיר. החייאת החיים היהודיים בשכונה פעלה את פעולתה, וכשבהמשך עברה למקום הקהילה המיוחדת של 'שדה צופים' מביתר עילית, וילדים רבים עטורי פאות הסתובבו ברחובות, התגברה עזיבת הערבים את השכונה.
ברכס תורען שבגליל התחתון, בצידה השני של בקעת בית רימון, התעוררה יוזמה מסוג אחר לטובת ייהוד הגליל: הקמת יישוב יהודי, ואפילו דתי. מחאת הדיור העלתה הביאה לעלייתם לקרקע של חברי הגרעין המיישב. האתר תוכנן כבר לפני כשלושים שנה כמקום העלייה לקרקע של בית רימון ב', הוא מאושר על ידי המשטרה והמועצה המקומית וגם זכה לגיבוי משרד ממשלתי. "הנקודה הזו מיועדת להתיישבות עוד מימי תכנית המצפים של אריק שרון לפני כשלושים שנה", אומרת גפן פרידלנדר, פעילה בגרעין 'שיבולת' המיועד להתיישבות במקום. "היו אמורים לקום בית רימון א', ב' וג'. בית רימון א' קמה וזהו קיבוץ בית רימון, וגם בית רימון ג' קמה וזהו מצפה נטופה. אולם בית רימון ב' לא הוקמה". החלטת ממשלה נוספת מתשנ"ט (1999) קבעה שוב שיש להקים במקום יישוב.
המטרה היא להקים במקום כפר שילוב ייחודי לבעלי צרכים מיוחדים, כזה שלא קיים בשום מקום בארץ, ולדעת פרידלנדר, גם בעולם. מדובר על יישוב קהילתי בו יגורו זה לצד זה משפחות רגילות עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים, כשבתחילה מדובר על אנשים בעלי פיגור קל עד בינוני. "המטרה היא שתהיה שותפות שווה. הם יהיו שכנים שלי ואני לא אהיה מטפלת שלהם, גם אין לי הכשרה טיפולית. הם ינהלו בעצמם את המחלבה, את פינת החי, חקלאות – מקומות שיוכלו להביא לידי ביטוי את היכולות המיוחדות שלהם".
הגרעין קם ונפל מספר פעמים לאורך השנים. בגלגולו הנוכחי מדובר בעיקר על משפחות מבית רימון וממצפה נטופה, אך גם אחרות מכל רחבי הארץ. בעקבות מחאת האוהלים, חברה לגרעין עמותת איילים, העוסקת בהקמת כפרי סטודנטים בנגב ובגליל. באופן סמלי, הם הקימו בא' באב 11 נקודות יישוב חדשות, זכר לי"א הנקודות שהוקמו במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946), במקומות בהם היו אמורות לקום נקודות יישוב ולא הוקמו מסיבות כאלו ואחרות. אחת הנקודות היתה בית רימון ב'. פרידלנדר מספרת כי הדבר נעשה בתיאום עם המועצה האזורית והמשטרה ובתמיכת המשרד לפיתוח הנגב והגליל. לדבריה, בניגוד לטענות נגדם כי הם שהו במקום שלא כחוק, הם הקפידו לרדת מהמקום יום לפני תום פקיעת האישור המשטרתי. "אמרנו שלא צריך להוריד את המחירים ברוטשילד אלא לפתח את הפריפריה".
העובדה שישנו מושג שנקרא תמ"א (תכנית מתאר ארצית) 35, הקובעת שלא יוקמו יותר יישובים חדשים בארץ, לא אמורה לדעתה להפריע. פרידלנדר מסבירה כי תכנית זו מכילה הסתייגות לפיה היא לא תסתור תכניות קודמות, כמו למשל בית רימון ב'. "אני חושבת שתמ"א 35 אמורה להגן על השטחים הפתוחים כך שאדם לא יוכל להשתלט על קרקע ולהקים לעצמו וילה. אבל אם זה יפגע בתכניות ערכיות כמו כפר השילוב, יצא שכרנו בהפסדנו".
במשרד לפיתוח הנגב והגליל אומרים כי השר הממונה סילבן שלום פנה למנהל מקרקעי ישראל בבקשת עזרה עבור הגרעין. אולם במנהל אומרים כי על הקרקע המדוברת נרשמה הערת אזהרה, לפיה היא תשמש רק את תושבי טורעאן. שינוי במעמד הקרקע תלוי באישור המועצה המקומית טורעאן, וכיוון שעד כה הוא לא ניתן – אין אפשרות למחוק את ההערה חד צדדית ולשנות את ייעוד הקרקע. עוד אומרים במנהל כי בהחלטת הממשלה שאישרה את הקמת הישוב, אושרו יישובים נוספים. באותם יישובים נעשה ניסיון תכנוני שלא צלח, בשל תמ"א 22 העוסקת בפריסת יערות, וחלה עליהם. גם בישוב זה חלה תמ"א 22 ולכן לא הוחל בתכנון.
פרידלנדר אומרת בתגובה כי על רכס תורען יש חלקות רבות ולכל אחת מעמד שונה. לדבריה, החל משנת תשל"ז (1977) לא כתוב על החלקה המיועדת שום דבר בטאבו, כי פקיד הטאבו בנצרת הוריד את ההערה במסגרת סמכותו, כיוון שניתנה שלא כדין. "אין לי אלא לומר לאנשי המנהל שיפתחו את הטאבו ויראו שאין שום הערת אזהרה הנוגעת לחלקה המדוברת. הסיפור מאוד מסורבל, אולם הראיה החלוטה היא הטאבו, שם נכתב במפורש שהקרקעות הן של מדינת ישראל ללא שום סייג".
"מעדיפים ערבים במכרז"
ההיסטוריון הצבאי אריק יצחקי גורש עם משפחתו מכפר ים שעל חוף גוש קטיף, ולאחר תחנה באפרת עבר להתגורר באילניה שבגליל התחתון. לדבריו, כשהגיעו לצפון גילו הוא ואשתו תופעה מדהימה. "ישנה תכנית אסטרטגית להשתלט על השטח. על פי תכנית החלוקה של האו"ם, רוב הגליל המערבי והמרכזי אמור היה להיות בידי הערבים, ורק עמק יזרעאל הפריד בין הגוש הזה לצפון השומרון. היום הם מנסים ליצור שוב רצף. יש כבר 'פאתח-לנד' קטנה באזור סכנין-עראבה-דיר חנה, אחר כך הגוש של בועיינה נוג'ידאת וטורעאן, ובהמשך נצרת, שהיא מטרופולין ערבי ענק".
לדברי יצחקי, בעוד שאם הוא יסגור מרפסת בביתו ללא אישור יגיע פקח מהמועצה האזורית, הרי שהבנייה הערבית הבלתי חוקית היא מגיפה, והרשויות לא אוכפות את החוק בעניינה. בנוסף, למרות שרוב האדמות במדינה הן אדמות מנהל שאינן ניתנות למכירה לצמיתות, הרי שבמושבות הוותיקות בגליל ישנן גם קרקעות פרטיות. תושבים יהודים שנמצאים במצוקה מתפתים ומוכרים את קרקעותיהם לערבים. יצחקי הקים יחד עם חברים נוספים ועד להגנת האדמות היהודיות, ולדבריו, הם הצליחו לעצור את התופעה. עיקר הקושי הוא בכך שהערבים מוכנים לשלם על קרקע חקלאית פי 3 ו- 4 משוויה האמיתי. יצחקי מספר כי הר תבור כבר מוקף יישובים ערביים, ולאחרונה החלו ערבים לחדור גם למושבה כפר תבור ולרכוש שם אדמות חקלאיות. לדבריו, בעתיד הם עלולים גם לבנות שם בתים.
יצחקי טוען כי כוחות הביטחון יודעים על התארגנויות עוינות אצל ערביי הגליל. "בשבועות האחרונים המשטרה והשב"כ עוסקים בהחרמת כלי נשק. בצה"ל הקימו גדודי מילואים מיוחדים שתפקידם לשמור שבזמן מלחמה הצירים, כמו ואדי ערה, יישארו פתוחים, ולא ייחסמו על ידי ערבים מקומיים. זה מצב חמור מאין כמוהו. התמונה קשה וההקצנה הדתית גדולה, וזה בא לידי ביטוי בשטח בין השאר בריבוי מסגדים". לדבריו, למרות התועלת שבגרעינים תורניים, לא הם אלו שישנו את המאזן הדמוגרפי. "אותם ארבע מאות אלף איש שמחו – שיבואו לפריפריה!" הוא אומר.
"ההחלטה שלא להקים יישובים יהודיים חדשים בארץ ישראל היא שערוריה שאין כמותה, והרס החזון הציוני", תוקף יצחקי. הוא מספר על מקרה בו יצא מכרז לקבלת שטחי מרעה על הר תורען, ומשפחת יצחקי ניגשה גם היא. לדבריו, היא סיפקה את ההצעה הטובה ביותר. למרות זאת נאמר לו על ידי איש משרד החקלאות כי אין סיכוי שיהודי יזכה בשטח, כי על פי הוראת השר הוא אמור להינתן לערבי "וזו נחשבת ממשלה ימנית", אומר יצחקי בלגלוג. תגובת משרד החקלאות לא נתקבלה עד מועד סגירת הגיליון.
המזרחן ד"ר מוטי קידר, אומר כי התמונה אצל הערבים מורכבת יותר. "החברה הערבית דומה לחברה היהודית. מצד אחד יש בה מגמות של חילוניות וליברליות. ישראליות לא במובן הציוני אלא במובן המודרני, של תרבות קניונים. האינדיבידואליזם עולה וערכה של החמולה יורד. בזמן אבל או שמחה מתאחדים, אבל זה כבר מתפורר. תופעה זו גורמת לכך שפחות צמים ברמדאן ומאמצים את סגנון החיים הישראלי החילוני.
"מצד שני אתה מוצא יותר חזרה בתשובה, חיג'אב (כיסוי ראש, אוזניים וצוואר) לנשים, ובדרום וקצת בצפון גם ניקאב (רעלה שמכסה גם את הפנים). ראינו אפילו קבוצה של אל קעידה בנצרת במסגד שיהאב א-דין, ושייח בשם נאזם אבו אסלים ששלח כמה צעירים להילחם בסומליה נגד הנוצרים הכופרים האתיופים. כך שמצד אחד ישנה חילוניות, ומן הצד השני התחזקות דתית שנוצרת בעיקר כתוצאה מפחד מהתוצאות ההרסניות של החילוניות".
על הערבים הנוצרים אומר קידר כי לא ניתן לעשות הכללות. "ישנם כאלו שיחסם למדינה אוהד בלב ונפש, כי האלטרנטיבה מבחינתם היא משטר איסלמי. אולם ישנם גם כאלה שרוצים להיות יותר צדיקים מהאפיפיור, ולהראות שהם נאמנים בכל מחיר לאומה הערבית, לא פחות מהמוסלמים". ההקצנה הדתית והלאומית בציבור הערבי מורגשת לדבריו לאו דווקא מסיבות כמותיות, אלא בגלל שהגורמים הללו הם קולניים, אלימים, ובולטים בגלל לבושם הייחודי. קידר אינו חושש מהשלכות ביטחוניות בשל ההקצנה הערבית. לדבריו, עיקר המחאה הערבית מופנית למישור החברתי ולא הלאומי-ביטחוני.
ההעלאה של התביעות לזכות השיבה לכפרים שלפני תש"ח, אומר קידר, היא בגדר "סיסמאות שדופות קדים" ותו לא. "הם לא רוצים באמת לערער את המערכת, כי הם יודעים שזה יותר טוב מכל משהו אחר שיציעו להם במזרח התיכון".
את הבנייה הבלתי חוקית הרחבה מסביר קידר בכך שהערבים אינם רואים בחוק המדינה היהודית משהו מחייב, ולדעתם היהודי הוא אורח. "ככל שעובר הזמן אנחנו מקבלים את 'הדור הזקוף', מונח שנטבע על ידי חוקרים והוא מציין את הדור השלישי, שלא הכיר את הנכבה ואת הממשל הצבאי (ששלט על ערביי ישראל עד תשכ"ו – 1966). הם רואים לעצמם שוויון זכויות, גם אם לא חובות, בהפגנות הם מניפים דגלי אש"ף, ואפילו מוכנים להרביץ ליהודים. יש אצלם התרסה נגד המדינה. אל תשכח שסוף סוף זו לא המדינה שלהם אלא המדינה שלנו".