האדמו"ר מעתניאל

כך כינו תושבי דרום הר חברון את הרב דן מרצבך ז"ל, ממייסדי היישוב עתניאל והרוח החיה שבו. ירי של חייל צה"ל קטע את מסכת חייו.

מזל חן - בשבע , כ"א בחשון תשע"ב

תקרית הירי
תקרית הירי
בשבע

יום שישי ערב שבת פרשת העקדה, הרב דן מרצבך, כמו בכל יום שישי, היה בדרכו לתפילת ותיקין במערת המכפלה למלא את המצברים הרוחניים לקראת שבת. אחרי התפילה הוא היה אמור כהרגלו לקנות שוקו ולחמניה לכל אחד מהנכדים אשר גרים בקריית ארבע ולהוציאם לבתי הספר ולגנים. גם ביום שישי הזה הם חיכו לו, אבל סבא דן לא הגיע. הוא נורה על ידי חייל שככל הנראה טעה בזיהוי.

מזל בן עמי וכרמלה טרבלסי הצטרפו אליו לנסיעה לתפילה בחברון. אין דבר שמזל (אלמנה ואם שכולה) תבקש ודן לא יבצע. אמנם הרב דן לא נוסע עם אישה אחת לבד, אבל הוא ידאג שהנסיעה הזאת תמומש. יש נושאים שעליהם דן מקפיד במלוא דקדוקי ההלכה, ובראשם לא לצער יתומים ואלמנות. כרמלה טרבלסי, אם למשפחה ברוכת ילדים, הכינה מראש את כל צורכי השבת כדי שלא תצטרך למהר בתפילתה.

שלום בן שבת, חתנו של הרב דן, בעלה של בתו הבכורה רינה, ספד לו על קברו: "לא היה לי פשוט עם הריקודים והשמחה של הרב דן בעיצומו של פורים, כשהיה נכנס, לאחר ששתה כדת, לכל בית ביישוב ומתחיל לרקוד שם. הוא ניסה לסחוף גם אותי לריקודים אך זה לא התאים לי. אבל על שלושה בתים ביישוב הרב דן לא הרשה לי לסרב. היו אלו בתי היתומים והאלמנות. נכנעתי והלכתי איתו ורקדתי".

מזל בן עמי נכנסת ביום ראשון לביקור תנחומים בבית משפחת מרצבך. היא מספרת לאלמנה אסתר את פרטי הנסיעה. אסתר, אישה אצילה, מקשיבה בדריכות, בחיבוק ובבכי, ואומרת למזל ברגישות: "העדות שלך, מזל, נורא חשובה לנו". אסתר רוצה לשמוע את אשר התרחש ברכב בדקות האחרונות.

כשנשאל חתן אחר של הרב דן, הרב זאב הראל, ראש מדרשת 'טוהר' ביד בנימין, בראיון לאחד מכלי התקשורת אודות יחסה של המשפחה לאירוע הירי, השיב: "כמובן שיש רצון גדול שתהיה חקירה אמיתית ולהבין מה קרה, ושכל אחד יעשה את חשבון הנפש הנכון. אבל כולנו כל כך עסוקים בדמות של הרב דן, בחלל האדיר שנוצר ובניסיון לחשוב איך להשלים את כל המפעלים, שנצטרך עשרות אנשים כדי לאייש אותם, שאין לנו את הפנאי לעסוק בהתחשבנות".

זו גם היתה האווירה בבית המשפחה השבוע. אמנם לא ניתן היה להתעלם מהניסיון להבין איך קרה שחייל הרג אזרח, שכל פשעו היה נסיעה מוקדמת בבוקר לתפילה. אך בניגוד לסיקור התקשורתי, העיסוק בכך היה בטל בשישים לעומת העיסוק האינטנסיבי בגעגועים הכואבים.

חברות נפש עם הרב אברג'יל

הרב דן היה דמות דומיננטית ביישובו עתניאל. בן 55 במותו, בעל לאסתר, אב לחמישה ילדים, שלוש בנות ושני בנים, וסב לעשרה. בן למשפחה מרצבך, שעלתה לארץ מצרפת עם עשרה ילדים לאחר מלחמת ששת הימים. המשפחה כבר ידעה בעבר אסון כואב, כאשר ההורים ד"ר עזריאל ושושנה ז"ל נהרגו בתאונת דרכים ליד נצרים לפני עשרים ושש שנה. שתיים מהאחיות (חנה פיקאר ולאה אידלס) ואחת הבנות (יעל הראל) גורשו מבתיהן בגוש קטיף.

דן ואסתר היו חברי הגרעין שהגיע מבאר שבע וייסד את היישוב עתניאל לפני 28 שנה. הוא הגיע ליישוב לאחר לימוד בישיבת ההסדר 'הר עציון' באלון שבות, ולאחר שהשלים לימודי אדריכלות.

אמנם במקצועו היה אדריכל, אך בכך עסק רק יומיים בשבוע. במהלך מלחמת שלום הגליל קיבל על עצמו להקדיש יום בשבוע ללימוד תורה. עם הזמן היום הפך ליומיים ויותר. בשלב מסוים התוודע הרב דן לרב יורם אברג'יל מנתיבות, ונפשו נקשרה בנפשו. הרב דן קיבל עליו בהכנעה את הרב כמורו ורבו. בכל יום שלישי הוא התייצב לתפילת ותיקין אצל הרב בנתיבות, ונשאר שם כל היום ללמוד תורה. בערב יצא ללמד שיעורי תורה ביישובי האזור ולמחרת שוב התייצב לתפילת ותיקין. עם היוודע דבר האסון, אמר הרב אברג'יל על דן: "מדובר בנשמה של פעם במאה שנה".

כאדריכל עסק דן בעיקר בבניין בתי כנסיות ומקוואות. בין היתר תכנן בתי כנסת רבים בגוש קטיף, כדוגמת בית הכנסת המפורסם שנחרב בכפר דרום, וכן בכל אזור הר חברון. לצד העיסוק המקצועי, שילב הרב דן לימוד תורה בעיקר כמלמד תורה. הוא לקח תחת חסותו את כל היישובים הלא דתיים בהר חברון, כמו ליבנה, שימעה, טנא-עומרים, וייסד בהם שיעורי תורה.

החתן הרב זאביק הראל מספר כי הוא היה "דמות על גלגלים": "כל הזמן הוא היה נוסע ויוזם רעיונות שבעיקר עסקו בנושא של הפצת תורה ובניין ארץ ישראל. בכל ערב היה נודד מיישוב ליישוב ומעביר שם שיעור במסירות נפש. אנחנו במשפחה חווינו את זה. בכל אירוע משפחתי הוא תמיד היה צריך לצאת באמצע כי יש לו שיעור באיזה יישוב. וזה לא שחיכו לו שם ארבעים איש. לפעמים חיכו שניים שלושה אנשים, אבל הוא תמיד אמר שקביעות של לימוד זו קביעות. הרב דן הסביר שגם אמבולנס נוסע להציל רק אדם אחד. ככה במשך שנים היה נוסע הרב דן ערב ערב. אסתר מתוך המסירות שלה נשארה בבית, והוא הלך ללמד תורה. זה היה ממש כל חייו".

הרב זאביק מתאר בעיניים דומעות את הנחישות של חותנו, איך התקדם צעד אחר צעד לבנות עוד מקווה ועוד בית כנסת: "אני זוכר שכשהוא בנה את בית הכנסת בטנא-עומרים, הוא לקח אותי לראות את הבנייה שלו. ראש המועצה צביקי בר חי אמר לו: אין לך פה מניין, מה אתה בונה בית כנסת כל כך גדול? והוא השיב: אנחנו בונים ויהיה מניין. ובע"ה היה כסף לעוד קיר ולעוד תקרה. בסופו של דבר הגיעו ליישוב מגורשי גוש קטיף ובית הכנסת מלא היום מפה לפה. הוא אמר לי: אתה רואה?".

לאחרונה תלה הרב דן שלט ביישוב שימעה, וכתב 'פה ייבנה בית כנסת'. "הוא אמר שהגיע הזמן שאנחנו נקים פה בית כנסת. כך היתה דרכו בכל מקום, והכל כדי להפיץ תורה. אנשים פה ממש שבורים ובוכים, אנשים שהוא החיה והחזיק אותם, אנשים שהוא קירב לתורה והחזירם בתשובה".

ביום חמישי האחרון הגיע הרב דן ליד בנימין, לכולל של הרב טל. שם העביר שיחה לאברכים על בניית מקוואות ולקח אותם לסיור מעשי במקווה. "הוא כל כך התלהב, הוא טיפס על הגג של המקווה והסביר לכולם. הוא אהב את כל הנושא הזה של קדושה וטהרה והמצוות. הוא היה שילוב מאוד מיוחד בין איש רוח גדול לאיש עשייה".

בחופש מהעבודה - לומדים תורה

בני המשפחה יושבים כולם מחובקים. מצד אחד שלוש הבנות רינה, יעל וביתיה ומצד שני הבנים יחיאל ונועם, באמצע אמא אסתר. הם מספרים כי לרב דן יש בבית חדר לימוד קטן, שכמעט מעולם לא הכניס לשם אנשים. אנשים רבים ממש הופתעו לגלות את החדר הזה. לאחר שנת לילה קצרה, אחרי שסיים תפילת תיקון חצות, היה קם כשעתיים לפני תפילת ותיקין, יושב עם נר ולומד. אסתר מספרת שפעם היא אזרה אומץ ושאלה אותו מדוע הוא לומד לאור הנר, הרי יש בחדר תאורה חשמלית? בעלה השיב כי יש בחדר חלון קטן, והוא לא רוצה שהשכנים יראו דרכו שהוא לומד תורה בשעה כה מוקדמת בבוקר.

הרב זאביק מספר: "השבוע נכנסנו לחדר ומצאנו ארון עם מחברות רבות מלאות בחידושי תורה שלו על כל חלקי התורה. הכל היה כל כך בצנעה. רק עכשיו אנחנו מעזים לפתוח את הארונות ורואים את העוצמה האדירה שהתגלתה מאחורי האיש הכביכול פשוט הזה, איש העשייה הזה".

ביישוב עתניאל הקים הרב דן בית מדרש וקרא לו 'חיבת הארץ', לבטא את האהבה הגדולה שלו לארץ ישראל. בכניסה לבית המדרש תלוי שלט בזו הלשון: "מי שנכנס לבית המדרש הזה מתבקש לקבל על עצמו לאהוב כל יהודי ויהודי בכל ליבו". בבית המדרש הזה ארגן הרב דן ימי עיון לבעלי-בתים. הוא הוציא את כולם מהעבודה ליום אחד, בתדירות של פעם בחודשיים. הוא נהג לומר ש"זה חינוך לעם ישראל, שאנשים שיוצאים ליום חופש לא הולכים רק לטייל בטבריה, אלא באים ליום שכולו תורה". אם הבוס לא היה מסכים לשחרר אחד מהלומדים מיום עבודה, היה הרב דן מתקשר לבוס ומשכנע אותו לשחרר את העובד ליום אחד לצורך לימוד.

אחד מבעלי הבתים שהשתתף בימי העיון, סיפר כי "לכל יום עיון היה נושא - ואהבת לרעך כמוך, ביקור חולים, דבקות בתלמידי חכמים. בכל פעם הוא לקח נושא שנראה לו חשוב, ואנשים היו יוצאים מיום כזה עם מטען אדיר".

תושב טנא-עומרים סיפר כי פעם הם ישבו ועשו חשבון שלפחות 15 משפחות מטנא-עומרים לבדה חזרו בתשובה בזכות הרב דן. גם בבאר שבע הוא העביר שיעור למעלה מחמש עשרה שנה, וגם במקומות נוספים עמל על הרבצת שיעורי תורה. "בעניין הפצת התורה", אומר הרב זאביק, "אנחנו באמת שוברים את הראש איך יהיה אפשר לאייש ולמלא את החלל הזה של כל השיעורים וכל המשימות הרבות האלה. לא ברור איך נוכל להיכנס לנעליים הגדולות האלו".

 

 הקפיד על יחס רגיש ליתומים ולאלמנות. הרב דן מרצבך ז"ל

לשחק מחבואים עם כל הלב

תושבי היישוב עתניאל מגדירים את הרב דן כנשמה של היישוב. הרב בני קלמנזון, ראש ישיבת ההסדר בעתניאל, אומר כי דן היה "אדם בלתי נלאה, במובן הכי חיובי שרק ניתן לומר. הוא הקדיש את כל עצמו לעשייה ציבורית". אחד המנחמים שנכנס לבית המשפחה שאל "האם הרב דן היה רב היישוב?" ענה לו אחד מן התושבים: "לא, הוא היה האדמו"ר".

דומה שזאת אכן ההגדרה המבטאת את רבגוניותו של הרב דן ביישוב. מעבר לתכנון והקמת בית הכנסת, הבריכה, מוסדות החינוך ובתים רבים של התושבים, הרי שהרב דן היה הרוח החיה ביישוב. ישיבת ההסדר בעתניאל הוקמה ביוזמתו לזכר הוריו. מלווה מלכה נערך בביתו בכל מוצאי שבת. שמחת בית השואבה התקיימה בסוכה של מרצבך, כמובן. בימי הקיץ היה בית המדרש של הרב דן הכתובת לכל בני הנוער. מי שבא ללמוד, קיבל בסוף הקיץ תווי קנייה ל'ריקושט'. החיבוקים והחיוכים, הגיטרה והריקוד היו כלי העבודה הקבועים של הרב דן.

"כמשפחה, החיסרון עצום. הוא היה איש משפחה יקר שקשה לתאר", סופדות לו הבנות יעל ורינה. ביום האחרון לחייו, הוא הגיע לבקר את הבת יעל בביתה ביד בנימין. "הדבר האחרון שהוא עשה היה לשחק מחבואים עם הילדים. כמו בכל דבר, גם זה נעשה מכל הלב ועם כל הנשמה. כולם רצו וצחקו. העצב הכי גדול שלנו, שהנכדים הבאים לא יזכו להכיר אותו. הוא היה יושב ולומד עם כל אחד ואחד מהם".

הרב זאביק מוסיף: "בערב שבת קודש הגענו הביתה אחרי הלוויה, וישבנו לסעודת שבת. היו לו הרבה מנהגים מיוחדים. ניסינו לשחזר את כל המנהגים שלו ולשמר אותם. כולם הלכו לישון ושני הנכדים הגדולים, תלמידי כיתה א'-ב', נשארו ליד שולחן השבת ולמדו. אמרתי להם שהגיע הזמן ללכת לישון, אבל הם אמרו ש'סבא תמיד חינך אותנו ללמוד תורה, אז אנחנו לומדים לעילוי נשמתו'. בסופו של דבר הלכתי לישון לפניהם והם נשארו שם ללמוד".

הבת רינה מספרת כי בטיולים של המשפחה המורחבת, הוא החל בנוהג של לימוד משניות בעל פה עם הילדים וחלוקת פרסים ללומדים. "אמרנו לו: מה אתה עושה? תן לילדים ליהנות! והוא בשלו, בנחישות שלו. והנה בטיולים הבאים כבר כל הצאצאים עומדים בתור לשנן בפני אבא את המשניות שלמדו. כל הילדים קורנים מאור ושמחה. הוא רושם הכל והם מקבלים ממנו פרסים".

הבת ביתיה ובעלה מלכיאל בן יוסף (שגם אחיו יהודה נהרג לפני מספר שנים באותה גיזרה בשוגג על ידי כוח צה"ל) היו אמורים להיכנס לביתם החדש בעתניאל ביום שבו נהרג הרב דן. ביתיה מספרת בגאווה שביום חמישי אביה עוד הספיק לקבוע מדפים, לתלות תמונה של הרב יורם אברג'יל וכמובן לצאת בריקוד שבסופו הכריז כי "עכשיו אפשר להיכנס לגור בבית".

הרב זאביק מספר בגעגוע: "במוצ"ש האחרון היתה ההילולה של הרב שלמה קרליבך. בשיחה האחרונה שהיתה לנו הוא אמר לי שאבוא במוצ"ש לעתניאל ונעשה מלווה מלכה עם ניגוני ר' שלמה, נשיר יחד ונשמח. אמרתי לו שאני צריך להיות בבית באירוע אחר. בסוף אני הייתי בעתניאל והוא לא היה. בהר חברון עשו במוצ"ש לפחות ארבעה אירועי מלווה מלכה לכבודו".

 

 

איש עקרונות ללא מריבות

בהר חברון בכלל וביישוב בפרט נחושים להמשיך כעת ביתר שאת את פועלו של הרב דן. אם בכל ליל שבת היה הרב דן רוקד עם כחמישה אנשים אחרי התפילה את "שבענו מטובך", בליל שבת האחרון רקדו מאות תושבי היישוב את ריקודי הרב דן מרצבך. ביום שישי הקרוב ייצאו התושבים בשיירה מעתניאל לתפילת ותיקין במערת המכפלה, תחת הכותרת "ממשיכים את הדרך – כי את הדרך הזו אי אפשר להפסיק". ביישוב מתכננים הקמת שכונת מגורים על שמו של הרב דן, וגם ביישוב שימעה אין כוונה לוותר על הקמת בית הכנסת. שלט, כאמור, כבר יש.

הרב ראם הכהן, רב היישוב, מוסיף ומספר: "הרב דן היה איש עם עקרונות שעמד על שלו. לעיתים קרובות אנשים שעומדים על דעתם הם אנשי ריב ומרירות, אבל אצל הרב דן הכל היה מתוך שמחה ואהבה. אם היה רואה שמתחילה מריבה - מיד היה בורח".

ברחבי היישוב עדיין תלוי המכתב המצמרר שהרב דן תלה כחודש וחצי לפני מותו, ובו צוואה שכתב הבעש"ט כחודש וחצי לפני שנפטר: "וזהו העיקר: למען ה' ולמען השכינה בל תחרחרו ריב, רק שלום יהיה ביניכם. כתבתי היום כי בלילה גילה לי מורי ורבי כי זהו הערב שבת הגדול האחרון וד"ל. דברי מורכם ורבכם, מנהיג הדור שלכם, הכותב בדמעות שליש". ביישוב רואים בכך גם את צוואתו של הרב דן.

 

תחקיר צה"ל: האשמה מוטלת כולה על החייל היורה / חגי הוברמן

תחקיר צה"ל על תקרית הירי אשר בה נהרג הרב מרצבך ז"ל, מתמקד כולו בחייל היורה, לוחם מחטיבת כפיר. זאת אחרי שהתברר שהחייל ירה מבלי שקיבל פקודה לכך.

פקודות הצבא, מגלה גורם צבאי, קובעות במפורש שגם כאשר רכב פלשתיני פורץ מחסום, לא פותחים לעברו באש, אלא מנסים לעצור אותו במרדף או בפעילות אחרת. הסיבה היא החשש מפני אירוע בדיוק כמו שקרה ביום שישי שעבר: ירי שיבוצע בטעות על רכב ישראלי וישראלים ייפגעו. אפשרות כזו, אומרים בצה"ל, שכיחה יותר מאשר רכב של מחבלים שפורץ מחסום. אם כבר מתעורר הצורך בירי, עליו להיות באוויר או לכיוון גלגלי הרכב.

אלוף פיקוד המרכז, אבי מזרחי, ערך ביום ראשון ביקור תנחומים אצל משפחתו של הרב דן מרצבך ז"ל, והציג יחד עם המח"ט, אלוף משנה גיא חזות, את תחקיר צה"ל הראשוני שנערך בעקבות האירוע הקשה.

במהלך הצגת התחקיר למשפחה, הודו נציגי צה"ל כי כשל חמור הוביל למקרה הטראגי הזה. אלמנת הרב אמרה לאלוף הפיקוד כי היא מבינה שהחייל עשה טעות.

האירוע החל כאשר מכונית סקודה לבנה עוררה את חשדו של השומר במוצב בית חג"י, לאחר שהתקרבה ליישוב, האטה מולו, ועמדה עם אורות כבויים. כעבור זמן קצר דיווח החמ"ל בבית חג"י למוצב ה"פילבוקס" שהמכונית החשודה עוזבת את המקום במהירות ונעה מזרחה, לכיוון צומת הכבשים.

התחקיר הצה"לי שנערך באוגדה העלה כי בניגוד למה שפורסם תחילה, הרב מרצבך לא נהג בלי אורות ולא נרדם על ההגה. בשחזור שבוצע בציר שבו קרה הירי, הסתבר כי הרב לא היה יכול לזהות את החייל במקום שבו הוצב המחסום. על פי התחקיר, החיילים לא הספיקו כלל לפרוש מחסום. החייל פרץ לכביש ונפנף בפנס שהיה מחובר לרובה שלו בניסיון לסמן לרכב לעצור. הרב מרצבך ז"ל כנראה לא הבחין כלל בחיילים, וגם אם הבחין, לא הבין שמדובר במחסום ושעליו לעצור. רכבו של הרב המשיך לנסוע עם אורות גבוהים, שהקשו על הזיהוי. החייל, בניגוד לכל הפקודות וההוראות, החל לירות על הרכב מאחור – וגם אז לא כיוון לעבר הגלגלים אלא ישירות לגובה הנהג.

הכדורים פגעו בחלון האחורי של הרכב, ושניים מהם יצאו דרך החלון הקדמי. זו הסיבה שנראה היה כאילו הרכב נורה מלפנים.

גורמים צבאיים הביעו כעס על הניסיון להטיל דופי במפקד אוגדת איו"ש תא"ל חגי מרדכי, כאילו הירי בוצע על פי פקודה שלו. "אפילו המ"כ בשטח לא היה אחראי. הירי היה יוזמה עצמאית של החייל היורה, וסיבתו לא ברורה", אמר גורם צבאי.

לדבריו, גם טענת החייל כי חש מאוים לא נשמעת הגיונית, בעיקר משום שהירי בוצע כשהרכב היה במצב של התרחקות. גורם צבאי בכיר קבע כי "החייל לא היה צריך לירות בכלל במקרה הזה, והירי אינו תואם את הוראות הפתיחה באש בגיזרה".