לוחם הלח"י משה סבוראי הלך לעולמו

משה סבוראי, לוחם הלח"י שבביתו נלכד ונרצח יאיר שטרן בידי אנשי הבולשת הבריטית, נפטר הלילה בישובו שקד שבשומרון והוא בן 97 שנים.

שמעון כהן , י' בכסלו תשע"ב

נר זיכרון.
נר זיכרון.
מתוך האתר.
בישוב שקד שבשומרון נפטר לוחם הלח"י משה סבוראי שבביתו הסתתר, נלכד ונרצח מנהיג הלח"י, אברהם (יאיר) שטרן.
 
סבוראי בן ה-97 ייטמן בחלקת לוחמי המחתרות בחיפה. הלווייתו תתקיים מחר או מחרתיים, לאחר הגעת בנו מחו"ל.
 
סבוראי חבר לגרעין הישוב שקד שבשומרון והיה ממקימיו לפני כשלושים שנה. לצד עיסוקיו כעורך דין וכמי שכתב שורת ספרים על ימי המחתרת והמאבק במנדט הבריטי יצרו הוא ורעייתו טובה קשר מיוחד עם תושבי הישוב ובני הנוער והילדים שבו. אלה היו מגיעים לביתו לשיחות ארוכות על ימי הקמת הישוב וימי המאבק בבריטים. רבים מהם מתארים הבוקר את דמותו כייחודית ותורמת לחברה ולישוב.
 
על ימיו האחרונים של מנהיג הלח"י בביתם של משה וטובה סבוראי נכתב באתר ויקיפדיה:
 
יאיר היה לאדם המבוקש והנרדף ביותר בארץ ישראל. הבולשת הבריטית השקיעה זמן ומאמצים רבים על מנת למצוא את מקום היחבאו. הוא דחה ללא הרהור שתי הצעות להסתירו עד סוף המלחמה. הצעה אחת הגיעה בשם התנועה הרוויזיוניסטית, שאף הציעה לנקום את דם נרצחי דיזנגוף 30. הצעה אחרת הגיעה מפי גיסו, נחמיה ברוש (אחיה של רוני, אשתו) שהיה מפקד ב"הגנה".
 
בשלושת השבועות האחרונים לחייו התגורר יאיר בדירתם של טובה ומשה סבוראי, ברחוב מזרחי ב' 8 בשכונת פלורנטין בתל אביב. דירתם נחשבה כפסולה מטעמי ביטחון - משה סבוראי היה אסיר נמלט באותם ימים והיה לדמות מבוקשת על ידי המשטרה. טובה סבוראי התחזתה לאישה חולה אשר בעלה נעדר לעתים קרובות מביתם, וחיסיה שפירא, שהייתה המקשרת של יאיר, התחזתה לעוזרת של טובה, הדואגת לסידורים השוטפים של תחזוק הבית. אברהם נהג להעביר את זמנו בקריאה, בניסוח רעיונות פוליטיים שהרהר לגביהם ובמענה על דואר שקיבל בעזרת המקשרת שלו חיסיה. מאז שפורסמו תמונותיו בעיתונים ועל גבי לוחות המודעות, הוחלט שיפסיק לצאת לטיוליו הליליים על אף החושך ששרר ברחובות בתקופה זו של מלחמה. כמו כן שוּנה מקום היחבאו בתוך הבית. בכל פעם שנשמעה דפיקה על הדלת היה נכנס יאיר למטבחון, ועתה הוחלט שמוטב שייכנס לארון הבגדים וטובה סבוראי תסגור את דלת הארון אחריו. יאיר ידע כי קצו קרב, וכי היום שבו יתפסו אותו הבריטים יהיה היום בו ימות. לרוני אשתו כתב באגרת קצרה: "לא יכולתי ולא רציתי ללכת בדרך אחרת מזו שהלכתי בה. אינני מתחרט אף לרגע קט, ולעולם לא אצטער על כך". 
 
ביום 12 בפברואר 1942, כ"ה בשבט תש"ב, חש יאיר כי מתבוננים בביתם דרך שלבי התריס הפתוחים. טובה סגרה את השלבים במחשבה שאלו הם בעל הבית ואשתו התולים את כביסתם על הגג, ויאיר פנה לכתיבה כהרגלו מדי יום ביומו. מספר דקות אחר כך, בשעה 9 בבוקר לערך, נשמעה דפיקה קלה בדלת. יאיר פנה ישירות לארון, וטובה ניגשה לפתוח את הדלת לאחר שסגרה את הארון אחריו. בפתח עמד הקצין הבריטי תומאס ג'יימס וילקין, ששלט היטב בשפה העברית, ביחד עם שני בלשים אנגלים. וילקין הודיע לטובה כי הגיע על מנת לקחת עמו מספר פרטי לבוש עבור משה בעלה שיעבור היום לבית הסוהר בירושלים (משה סבוראי שכב פצוע בבית החולים לאחר שנפצע באירוע "דיזנגוף 30"). טובה נכנסה לחדר הפנימי, אספה מספר לבנים וחליפה שתלו על דלת החדר, והגישה אותם לוילקין. וילקין ניסה לפתח שיחה עם טובה באשר לפעילותו של בעלה, וכאשר זו השיבה בשלוות נפש איבד וילקין את קור רוחו ובבת אחת התפרץ ואמר כי סוף "אנשי שטרן" יהיה דומה לסופם של נרצחי "דיזנגוף 30". לשמע שמותיהם של הנרצחים השיבה טובה לקצין כי היא עוד תזכה לראות את הבריטים בורחים מהארץ.
 
וילקין העצבני הורה לפתוח בחיפוש בתוך הבית. שני הבלשים החלו בחיפוש, ווילקין ניגש לשולחן בו ישב יאיר לפני מספר דקות וקרא את תוכן הפתקים שהיו עליו. אחד הבלשים פנה לחפש בארון הבגדים הגבוה, נתקל בגופו של יאיר ומיד משך אותו החוצה. טובה הבחינה בבלש מושיט יד אל אקדחו, קפצה ממקומה ונעמדה בין הקצין ליאיר. "לא לירות, לא לירות או שתירה בי",‏‏ הפצירה טובה בבלש. וילקין הגיע מיד למשמע השיח והבחין ביאיר. כעבור מספר דקות הגיעו שני בחורים צעירים ובידם כבלים. אחד הבלשים מיהר לכבול את יאיר בעוד שאקדחו ואקדח הבלש השני מופנים אליו. מהר מאוד התמלא הבית בבלשים אנגלים. את טובה סבוראי הובילו החוצה לאחר שנערך עליה חיפוש והיא החליפה את בגדיה.
 
כאשר הגיע ג'פרי מורטון, הוא הורה ליאיר להתקרב לכיוון החלון. יאיר נשמע למורטון ולפתע נשמעו שלוש יריות. טובה, שהייתה בניידת משטרה מחוץ לבית ושמעה את היריות, הבינה מיד: יאיר נרצח‏‏.
 
נזכיר כי בשנים האחרונות עלה שמו של סבוראי ז"ל סביב תביעת דיבה שהגיש נגד העיתון מעריב לאחר שבכתבה שפורסמה בו נטען כי סבוראי היה זה שגרם שלא ביודעין להסגרת מיקומו של יאיר בביתו. זאת כאשר באותם ימים הוחזק בבית חולים לאחר שנפצע באחת מפעולות הלח"י, פעולת 'דיזינגוף 30'.
 
סבוראי טען נגד העיתון שפרסם את קביעותיו באשר לאירועי הרצח של 'יאיר' על אף ששנים אחדות קודם לכן פסק בית משפט וקבע שלסבוראי לא הייתה כל אחריות לרצח.
 
השופט עדי אזר ז"ל הורה בפסיקתו על 'מעריב' לפצות את סבוראי בסכום של שבעים אלף שקלים. העיתון ערער לבית המשפט העליון ששינה את הכרעת הדין אך לא את פסק הדין. על פרשה זו נכתב בשעתו באתר פסק הדין: "סבוראי טען כי העיתון השמיץ אותו ופגע בשמו הטוב כאשר הציג אותו בכתבה עיתונאית כמי שברשלנותו ובחוסר זהירותו גרם ללכידתו ולרציחתו של מנהיג לח"י, אברהם שטרן (יאיר). זאת, למרות שבמשפט שנערך בנושא זה מספר שנים קודם לכן נפסק כי סבוראי אינו נושא באחריות כלשהי לרצח יאיר ולא הביא ללכידתו.
 
"מעריב" טען באמצעות עו"ד צבי בר-נתן ויורם עברון כי הכתבה שפורסמה ביולי 1998 נועדה להציג את מסמכי הבולשת הבריטית שנתגלו ושפכו אור על הפרשה.
 
השופט אזר (ז"ל) קבע בפסק דינו כי הביקורת של הכתב על פסק הדין היא חריפה, קיצונית ובלתי מבוססת. הכתב לא יכול היה להסביר או להצדיק את המלים "המשחק היה מכור" או פסק דין "טפשי" בקשר למשפט, ציין השופט.
 
אזר קבע עוד כי הדברים שנכתבו על סבוראי מהווים לשון הרע במבחן אובייקטיווי, שכן אם העיתון סבר, למרות פסק הדין, שיש אפשרות שרשלנותו של סבוראי גרמה למות יאיר - חובת ההוכחה הייתה מוטלת עליו. אזר חייב את "מעריב" לשלם לסבוראי פיצויים בסך 70 אלף שקל.
 
כאמור, ביהמ"ש העליון החליט לשנות את קביעותיו של השופט אזר. ביהמ"ש קובע כי לאחר שעיין במסמך ששימש תשתית להכנת הכתבה ובכתבה עצמה הוא הגיע לכלל מסקנה שפסק הדין אינו יכול לעמוד על כנו כמות שהוא, וכי מלבד כותרת המאמר אין ביתר הציטוטים שהביא ביהמ"ש המחוזי משום הוצאת לשון הרע בהקשר בו הם מופיעים. לגבי הכותרת של אותה כתבה, קובע ביהמ"ש העליון כי "בשונה מיתר ההתבטאויות הנכללות בכתבה, המובאות בהקשרים מסוימים במסגרת המכלול, יש בכותרת זו העומדת לעצמה משום הוצאת לשון הרע, מבלי שהמשיבים יכולים ליהנות לגביה מההגנות הקבועות בחוק". לאור זאת, מקבלים השופטים את ערעורו של "מעריב" על ההרשעה באופן חלקי. עם זאת, מחליט ביהמ"ש העליון להותיר את היקף הפיצויים שנפסקו לסבוראי על כנו - 70 אלף שקל.
 
כאמור, הלילה נפטר סבוראי בגיל 97 בביתו שבשקד.