פסטיבל הקומיקס
פסטיבל הקומיקסיוני קמפינסקי

לפני כשבועיים, בעיצומו של חודש הארגון נפגשנו, אנשי תנועת "אריאל" ואני, להשמיע (הם) ולשמוע (אני) על התנועה ועל המייחד אותה.

באותה ההזדמנות שיתפו אותי משה ונאוה ב"פנטנט" החדש שלהם להעביר מסרים: הוצאה לאור של חוברת קומיקס. החוברת הראשונה, שעליה נסבה השיחה, הציגה במלל מתומצת וממוקד על רקע איור מחויך, את עקרונותיה של התנועה.

באותה השיחה, "הדליפה" לי נאוה כי לקראת חנוכה צפויה לצאת לאור חוברת נוספת, שלמיטב זיכרוני אמורה לעסוק ב"תרבות המערב". והנה.... חנוכה בפתח ואותי פטרו מהמתח: הודיעו לי כי החוברת אכן הונפקה במועד המתוכנן, והיא עשירה מקודמתה.



שמתי פניי למשרדי התנועה (הדרך כבר מוכרת. בעיית חניה – אין. תודה לאל). קשה היה להיכנס, שכן הפתח חסום כמעט כולו במגדל של חבילות ססגוניות שריח של דפוס טרי עולה מהן. הצצה חטופה מגלה לי שהנה כאן, ממש לפניי, מונחות החוברות החדשות.



הפעם אני מצליחה לגייס לשיחה עמי רק שניים: יוסי ומשה. משה מספר כי ימי החנוכה, ובעיקר שעות הערב ש"סביב" הדלקת הנרות הם הזדמנות פז לפעילות משפחתית: "הדלקנו נרות, שרנו 'מעוז צור' וגם הסופגנייה כבר נאכלה, ומה עכשיו? אז כדי לעזור להורים ולילדים ליהנות משעה ייחודית וקסומה זו, הוספנו לחוברת רעיונות לפעילות משפחתית חמימה ומקרבת לבבות," הוא אומר, "אבל," הוא מוסיף, "זו רק התוספת. המנה העיקרית היא בקומיקס". בחוברת, שהפעם יש בה דפים רבים יותר, אני פוגשת את הילד אריאל (איך לא?) הגר בעיר מודיעין של היום ומגיע (תקראו ותראו איך) למודיעין של אז, של מתיתיהו החשמונאי ובניו, כדי ..... ללמוד על "תרבות המערב".

הבנתי שכאן ההתייחסות לתרבות הזו היא שלילית באופן כללי, אבל אני מנסה להבין קצת יותר לעומק, מה כל-כך שלילי בתרבות הזו שמצריך עיסוק ולימוד מסוג זה והפקת חוברת [וכדי לסבר את אוזניכם ביררתי גם במה כרוכה הפקה כזו ולהלן ממצאיי: עד הגשת החומר למאייר – עבודה מאומצת שנמשכת כחודש, מעסיקה את מוחם של רבים שעות אינספור: הוגים, כותבים, מוחקים, מתכננים מהלך אחד ומשנים לאחר.... ורק אחרי השלב הארוך והמתיש הזה, מגיע החומר אל המאייר (תודה ויישר כוח ליוסי שחר) וגם הוא אינו רק צייר. אף הוא מציע ומשכלל (ואז מתחדשים דיונים, ושוב משנים דברים שכבר חשבו שהם "סגורים").

בסוף-בסוף הקובץ נשלח לדפוס, יוצא מן הדפוס ועובר למערך ההפצה. ובל נשכח שהפקה מסוג זה כרוכה גם בעלויות לא מעטות]. יוסי מתנדב להסביר לי: "הבעיה בתרבות המערב היא בעיקר בעיצוב סולם הערכים שלה: בראש הסולם ניצבים האדם-הפרט והנאותיו (אלה יכולות להיות גשמיות וגם רוחניות, אבל המיקוד הוא בהנאה). מי מאתנו אינו חפץ לחיות "חיים טובים"? מדוע זה רע כל-כך? אני תוהה.

משה מפנה אותי למובאה מדברי הרב קוק, שנכללה בכתבה שפורסמה מטעמם בשבת הארגון בעלון "עולם קטן". הרב קוק בעין אי"ה מדבר על חנוכה ואומר: "הניצחון שנתן ד' ביד עבדיו הכוהנים, שנתגברו על היוונים, שביקשו לא רק לעקור את עם ישראל ממעמדם החומרי, כי אם לעקור את תכונת החיים שישראל מודיעים בעולם, שהם צריכים להיות על פי שורשי התורה, שתהיה הטהרה והצניעות המטרה הראשית בחיי המשפחה, ואחריהן יימשכו יתר המידות והדעות הישראליות," הוא מקפל את הגיליון, מניח אותו על השולחן וממשיך: "בתרבות המערב אנרגיה רבה מדיי מתועלת לרדיפה אחרי הנאות למיניהן: קניות, בילויים, אוכל טוב, והאווירה הכללית היא של תחרות. יש רצון תמידי להגיע להישגים טובים מאלה של הזולת".

לי זה נשמע מוזר. תרבות שלמה שרק שטחיות וריקנות יש בה? לא ייתכן שאין בה גם חלקים-תכנים טובים, ובכלל, הרי גם אצלנו אומרים "קנאת סופרים תרבה חכמה" הווי אומר – תחרות אינה בהכרח שלילית. משה ממהר לפוגג את חששותיי שמא ההתבוננות שלהם בתרבות היא שטחית "ודאי. תמיד יש שני צדדים" הוא מתחיל לשטוח את משנתו, "נו, אם כך – מה הבעיה?" אני מקשה. יוסי שב ומשתלב במערך ההסברה: "בכל דבר אנו מחויבים לבחון איזה צד הוא הדומיננטי, ועד כמה אנו מסוגלים לפרק את השלם למרכיביו, לבור את המוץ ולהשליך את התבן. התרבות התחרותית הזו מעניקה תחושה של כוח ויש בה גם יופי ובזה כוחה. היא מושכת ומפתה, עד כי האדם נוטה להיסחף."

הוא חושב רגע ומוסיף: "לסחף יש כוח שקשה להתנגד לו. הנסחף נגרר ועובר ממקום למקום באמצעות כוח שמושך אותו. הוא סביל ואינו עושה דברים מתוך חשיבה שקולה וגיבוש החלטה." משה מוסיף: "כשאתה נסחף – אתה נוטה לאבד את חוש הביקורת. אתה מפסיק לברר וגם לברור. אתה פשוט שם, ולאן שהזרם דוחף אותך – לשם אתה מגיע. נכון שתחרות עשויה להיות חיובית, אבל זה מותנה במטרותיה ובדרך שהיא נערכת: אם כל מטרתך היא לגבור על האחר התחרות שלילית בעיקרה, אבל אם התחרות נועדה כדי להתקדם למקום טוב יותר – אז התמונה שונה".

אני מפנימה כל זאת, אבל עדיין חסר לי "משהו". שללנו דבר אחד, אבל היכן הדבר האחר, הטוב, שצריך להנחות אותנו? האם יש לנו בכלל "תרבות משלנו – תרבות יהודית"? למשה אין ספקות בעניין: "ברור שיש לנו תרבות," הוא משיב בנועם, "התרבות שלנו מציבה במרכז את הקב"ה שברא את העולם ומנהיג אותו. הסולם שלנו עשוי שלבים שהם ערכים. אי אפשר סתם כך לקפוץ לראש הסולם, צריך להתאמץ ולעלות שלב אחרי שלב.

השלבים יובילו בהדרגה להתפתחות עולם טוב יותר, מקודש יותר," והוא מוסיף: "לעומת תרבות המערב שמציבה את האדם כערך, בתרבות היהודית האדם הוא זה הפועל על פי ערכים. הוא קיים בעולם כדי לעבוד למענו ולקדמו. יש לו תפקיד החורג מה'בועה' הצרה והפרטית שלו. לשם כך הוא נוצר". הדלת נפתחת לכדי חריץ צר וראשה של המזכירה מציץ והיא מנסה לרמוז משהו ליוסי. הוא מציץ בשעונו ומהנהן בהבנה. הבנתי. עליי להתחשב במטלות נוספות שהאנשים האלה מבצעים. עליי לקצר. אני מנסה אפוא לדלות ממנו "משהו לסיכום" בעניין התרבויות הללו, איזו "אמירה".

בזווית העין הוא "צד" את הגיליון שמשה קיפל לפני דקות אחדות. הוא פותח את הקיפול המוקפד, מצביע על המשך דבריו של הרב קוק ואומר: "אין לי משהו לחדש. הכול נמצא כבר בדברי הרב". אני קוראת לעצמי: "...הם, שהעמידו לנס את עליצות החיים והנאותיו הגופניות והדמיוניות (של האדם). על כן הייתה שנאת היוונים רבה". אני מרימה את ראשי מהגיליון, ויוסי מסכם בקיצור אופייני: "לעם ישראל יש סדר עדיפויות אחר. מובן מאליו שגם אצלנו יש חול ויש צרכים פיזיים: אוכל לאכול ובגד ללבוש – מקובלים גם אצלנו. אבל – צריך לקחת את כל החול הזה, ולא לראות בו מטרה. החול הזה הוא אמצעי שנתן ה' בידינו כדי לעלות, להתעלות ולהגיע אל הקודש".