נשים נסתרות בתנ"ך - המיילדות

את הנשים המפורסמות מהתנ"ך מכירים כולנו. מה עם הפחות מפורסמות והנחבאות? מרים סמואל בטור חדש במדור נשים תספר לנו עליהן מדי שבוע.

מרים סמואל , ט"ז בטבת תשע"ב

חסידות אומות עולם - המיילדות
חסידות אומות עולם - המיילדות
פלאש 90

את הנשים המפורסמות מהתנ"ך מכירים כולנו עוד מהגן. מה עם הפחות מפורסמות? תמיד סקרן אותי להכיר את ה"נחבאות" והנסתרות, שעליהן אין לנו ידע רב. לעתים אפילו שמותיהן נסתרים, ובדרך כלל הדמויות הנסתרות הן ברקע, לא במרכז. נעזרתי במדרשים ובמפרשים השונים, וניסיתי לדלות פרטים רבים ככל האפשר, המבהירים לנו את הדמויות שעליהן אנו יודעים פחות.

מרים סמואל, מחברת סידרת הספרים 'נשים נסתרות בתנ"ך', בטור חדש במדור נשים תספר לנו מדי שבוע על הנשים הנסתרות.

מי היו המיילדות? האם היו מצריות או יהודיות?

יש הגורסים שהמיילדות כלל לא היו יהודיות והפגינו אומץ רב בעומדן לפני פרעה, כעומדות לצד המיעוט שפרעה רצה להשמיד. השמות הידועים לנו מהמדרש הן שפרה ופועה, משמעם כשמות מקצועיים: שפרה -   על שם שמשפרת את הוולד, ופועה - שפועה ומדברת והוגה לוולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה... [רש"י]. מכאן הסיק רש"י, שהמיילדות העבריות  היו ידועות, עוד לפני שהיו להן השמות  המקצועיים שלהן.

משמעות נוספת לשמותיהן, גם מההיבט המקצועי של המיילדות, באה מהעובדה שכנראה נולדו הרבה זוגות של תאומים או/ו מרובי עוברים, והמנהג היה כמסופר כבר בספר בראשית [לח כח], לכרוך חוט אדום סביב  יד היוצא ראשונה. כפי הנראה נקשר חוט כחול לבא אחריו.

שפרה הוא הצמח שנקרא בתלמוד איסטיס ('איסטיס הצבעים' הוא מקור להפקת צבע התכלת בימי קדם. בערבית הוא נקרא ספירה). פועה הוא שם הצמח שנקרא פואה ובמשנה מצויין כשמו של צמח שמפיקים ממנו צבע (שביעית ז, ב) אדום. כך שהשמות האלה היו למעשה כינויים למיילדות, על שם מנהגן לכרוך חוטים סביב הידיים, מנהג שקיים עד היום בתרבויות מסוימות. 

האברבנאל מסביר  "שהיה מנהג במצרים, שהיו באות שתים מילדות לעמוד עם כל אשה שהיתה יולדת, והאחת מהן היה עיסקה בהוצאת הוולד ובשכלולו, ולכן נקראת שפרה, ע"ש שמשפירה את הוולד. והשנית היה עסקה להחזיק ביולדת ולעוזרה בדברים וקולות ותפלות, ולכן נקראת פועה, מלשון כ'יולדה אפעה', ואמר שדיבר פרעה למילדות העבריות ר"ל לכולנה, כי לא אמר לשתי המילדות, אלא לפי שלכל המילדות הרבות ההנה, דיבר וצוה זה, וכלן היו נחלקות לשתי אומניות ההם, וזה אמרו ששֵם האחת שפרה ושם השנית פועה. ולא היו עבריות, כי איך יבטח ליבו בנשים העבריות שימיתו ולדיהן? אבל נשים מצריות מילדות את העבריות, רצונו לומר ,עוזרות אותן ללדת". כלומר, צוות יהודי ולא יהודי עבד בצוותא, אך שפרה ופועה לא היו יהודיות. בתלמוד [סוטה יא, ב] דווקא מדובר באם ובתה או בכלה וחמותה, אך ביהודיות  כשרות.

במדרש תדשא, המיוחס לתנא רבי פנחס בן יאיר, מובאת רשימת נשים "חסידות גיורות מבין הגויים, נשים כשרות, אלו הן: ...שפרה, פועה".

גם יוסף בן מתתיהו (המכונה גם יוספוס פלביוס, הסטוריון יהודי הלניסטי] מהמאה הראשונה, כותב בספרו 'קדמוניות היהודים'  ש"אחד האצטגנינים – אנשים שמוכשרים להגיד עתידות – הודיע למלך, שעתיד באותו זמן להיולד איש בישראל שישפיל את מלכות מצרים וינשא את עם ישראל, וכשיגדל, יעלה על כל אדם במידותיו הטובות ויזכה לתהילת עולם. והמלך פחד וציוה, בעצתו של אותו אצטגנין, להשליך היאורה ולהרוג כל זכר שיולד לבני ישראל, ופקד שמילדות מצריות תשגחנה שעת חבליהן של נשי העברים ותקפדנה על לידותיהן. עליהן היתה מוטלת החובה, לפי פקודת המלך, להיות המילדות, הואיל ונדמה שהן לא תעבורנה על החלטת המלך מחמת היותן בנות עמו, ואילו את אלו שזלזלו בפקודה והעזו להציל בצנעה את הולד, ציוה להרוג עם כל המשפחה...".

לפי ה'אמרי נעם' (ר' יעקב ד'אילישקאש המאה הי"ד]  לא יכול להיות שהיו יהודיות: "מצאתי ששפרה ופועה מצריות היו מתחילה ונתגיירו, דאם לא כן תימה, היאך ציוה אותן להרוג היהודים? וגם הם - היאך הודו לדבריו, והא אמרינן: בכל יעבוד ואל ייהרג חוץ מע"ז גילוי עריות ושפיכת דמים? לכך כתיב "ותיראנה המילדות את האלוקים", אף על פי שלא היו מתיראות מלכתחילה בגויותן... ואף על פי שפרעה נתן להם שוחד, לא רצו לקבל".

נחמה לייבוביץ בספרה 'עיונים בספר שמות' אף הגדילה לעשות, ומכנה את המיילדות 'צדיקות': "ויושם לב לכך, שבכל המקומות אשר בהם הנכרי (וביניהם יוסף, המשחק תפקיד של נכרי] ישובח, על כי יש בלבו יראת אלקים, או יגונה, על כי איננה בו, בכל אותם מקומות "יראת אלהים" מתבטאת בהתנגדות אל בן עם אחר, אל בן המיעוט. כי יחס זה אל הזר, אל חסר הכוח ונטול החסות, הוא הוא אבן הבוחן – אם יש יראת אלקים בלב או אין.  לכן גם בגלל הביטוי הזה "ותיראנה המיילדות את האלקים" נראה, שעדיף הפירוש האומר:  מצריות היו. אך לא רק מטעם זה. ...יש לתת את הדעת על כך שהתורה מראה לנו בתוך ים של רשע ועריצות –   המראה את מצרים (הממלכה והעם) ברשעותם – כיצד יכול הפרט לעמוד נגד הרשעות, להתקומם לפקודה, לא לציית לה, ולא לגול מעל עצמו את אשמת הרצח באמרו: קבלתי פקודה מאת מלכי. ואין צדיקות או רשעות תוצאה של השתייכות לאומית או גזעית, וכשם שיצאו רות ונעמה ממואב ומעמון, כן היו שתי צדקניות אלה ממצרים.

ולסיום, על המילים 'ותחיין את הילדים' אומר המדרש שמות רבה ש"יש קילוס בתוך קילוס: לא דיין שלא קיימו את דבריו [של פרעה] אלא עוד הוסיפו לעשות עמהן [עם היולדות] טובות; יש מהן שהיו עניות, והולכות המילדות ומגבות מים ומזון מבתיהן של עשירות ובאות ונותנות לעניות, והן מחיות את בניהן".

החוק קבע הגדרה ברורה ומפורטת למונח חסידי אומות העולם: "חסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להציל יהודים". משמע, לדרגת חסיד אומות העולם במובן החוק מגיע רק מי שביצע מעשה הצלה של יהודי, וזאת מתוך חירוף נפשו. הקריטריונים להענקת האות על פי חוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם, תשי"ג   שקיבלה הכנסת, הם: מעשה הצלה קונקרטי או עזרה בהצלה. הצלה שנעשתה מתוך סיכון עצמי. המציל לא דרש ולא קיבל תמורה כתנאי להצלה.

הנה כי כן נראה, שהראשונות לזכות בתואר חסידות אומות העולם היו המיילדות!