האזכרה לאבשלום פיינברג. שנת תש"ע
האזכרה לאבשלום פיינברג. שנת תש"עפלאש 90

בהר הרצל שבירושלים יתקיים היום בשעה 15:30 אירוע ההנצחה השנתי לזכרו של אבשלום פיינברג, איש מחתרת ניל"י. באירוע שהחל כיוזמה פרטית של שתי תלמידות אולפנה צפויים להשתתף מאות בני אדם ולחלוק כבוד לפיינברג ולמחתרת כולה. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם שלומית כהן, אחת ממארגנות האירוע.

נזכיר כי עבודת הגמר של שיר בן חיים ומרב אביטל מאולפנת עפרה הובילה לשינוי הדרמטי בהנצחתו של האיש שהיה לאחד מסמליה המובהקים של המחתרת שלחמה בשלטון הטורקי לפני כמאה שנה.

בדבריה מזכירה כהן כי בן חיים ואביטל שהיו משוכנעות שתוכלנה לפגוש ביום הזיכרון להרצחו לפני כחמש שנים סביב קברו של פיינברג רבים הזוכרים ומזכירים את דמותו, התאכזבו קשות למצוא את עצמן לבד סביב הקבר. "הן אספו מניין לאזכרה, אבל היו מזועזעות שהן לבד", מספרת כהן.

מתוך השאיפה לחולל שינוי העבירו השתיים הודעות לכל מי שהיו יכולות בשנה שלאחר מכן, ואכן סביב הקבר התקבצו כמה עשרות שהעלו על נס את דמותו. כך חלפה עוד שנה ועוד שנה ובשנה שעברה כבר התקבצו סביב הקבר לאירוע האזכרה כארבע מאות איש. הצפי השנה הוא לפחות למספר הזה.

כהן מציינת שהבאים למקום מגיעים מכל קצות הקשת של החברה הישראלית, ללא מאפיין מיוחד או מכנה משותף כלשהו, הורים שמגיעים עם ילדיהם הקטנים כדי להכיר להם את דמותו ההירואית לצד קשישים המבקשים להביע הערכה לפעילותן של הנערות הצעירות. ומה לגבי אנשי ציבור? "הח"כים כנראה עסוקים", היא אומרת ומציינת שאמנם שר התיירות הבטיח לקחת אחריות ממלכתית על האירוע, אבל ההבטחות לפי שעה עדיין לא מיושמות בשטח.

השנה החליטו המארגנות להרחיב את תחום העיסוק במהלך עצרת הזיכרון ולא להתמקד רק בדמותו של אבשלום ובמחתרת ניל"י, אלא לעסוק גם בנושא המורחב של הגבורה. "רצינו לחבר את הדברים אלינו. לא מדובר רק במושג מהעבר, אלא משהו שנוגע לכ אחד ואחד מאיתנו", אומרת כהן ומציינת שבאירוע היום ישאו דברים שורת אישים בהם תמר אשל, אחייניתו של אבשלום הפועלת רבות להנצחת זכרו של דודה בבית פיינברג בחדרה. כך גם יופיע אלידע בר שאול שידבר על מושגי הגבורה במרוצת הדורות, וכן הסופרת רונית לוינשטיין שבעבר כתבה ספר לילדים על דמותו של פיינברג. היא תתמקד בדבריה באופן בו ניתן לקשור בין דמות הירואית מלפני כמאה שנה לילדים בני זמנינו.

 

על פיינברג מתוך אתר ויקיפדיה:

אבשלום פיינברג נולד ב-1889 בגדרה לזוג הביל"ויים פאני (לבית בלקינד) וישראל פיינברג. כשהיה כבן שנתיים עברה משפחתו ליפו, בעקבות סכסוך של אבי המשפחה עם ערבים שישבו בסביבות גדרה. אבשלום הצעיר התחנך על ברכי סבו, מאיר בלקינד, שהיה שומר מצוות וחובב תנ"ך מובהק. לאחר מכן נשלח על ידי אביו ל"כֻּתאב", מקום לימוד לילדים מוסלמים, המקביל ל"חדר", שם למד ערבית וקוראן. לאחר סיום לימודיו שם, המשיך פיינברג ללמוד בבית הספר של ארגון "כל ישראל חברים" ביפו.

בימים ההם פעל אביו, ישראל פיינברג, לרכישת אדמות חדרה, עיבודן וייבוש ביצותיהן. במשך כמה שנים חי בחדרה בעוד שמשפחתו התגוררה ביפו, ולבסוף, ב-1898, עברה המשפחה כולה לחדרה. שנתיים לאחר מכן, חזרה משפחת פיינברג ליפו ולאחר מכן לירושלים.

בגיל שתים-עשרה ייסד אבשלום, ביחד עם נערים נוספים, אגודה בשם "נושאי דגל ציון", שמטרתה הייתה להביא ל"ארץ ישראל חופשית". כשהיה בן ארבע עשרה וחצי, הוחלט לשלוח את אבשלום לפריז, הן מפני שטרם היה בארץ ישראל בית ספר תיכון ראוי לשמו, והן משום שלקה בבריאותו: בקיץ 1904 יצא לסיור במושבות בארץ ישראל, להספיד ולקונן על מותו של בנימין זאב הרצל. במהלכו התקרר פיינברג וחלה, והעריכו כי שהייה באירופה תסייע לבריאותו.

לאחר ששב לארץ ישראל, ירד פיינברג למצרים, ועבד שם כפקיד. משם נסע לשווייץ. בשווייץ חי עד 1909, ואז נסע בשנית לפריז, שם ניסה להתקבל ללימודים במדרשה הלאומית לחקלאות, אך נכשל. הוא שב לארץ, וביחד עם הוריו חזר לגור בחדרה. בשנת 1910 הוקמה בעתלית התחנה לניסיונות חקלאיים על ידי אהרן אהרנסון, ופיינברג החל לעבוד בה כעוזרו. בין אהרנסון לפיינברג, הצעיר ממנו בשלוש-עשרה שנים, נרקמו יחסי ידידות קרובים מאוד. גם עם משפחתו של אהרנסון קשר אבשלום קשרי ידידות קרובים: הוא התחבר עם אלכסנדר, התיידד והתאהב בשרה וברבקה אהרנסון.

בשנת 1913, עת נוסדה אגודת הגדעונים בידי אלכסנדר אהרנסון, היה פיינברג החבר היחיד בה שלא היה מבני זכרון יעקב.

שנאתו לטורקים, ומחשבתו כי על יהודי היישוב היהודי בארץ ישראל לפעול למען סילוק העות'מאנים אך הלכה וגברה עם הזמן, ובייחוד לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ו"פרשת חדרה": באוקטובר 1914 יצאו מספר צעירים בני חדרה, ובהם פיינברג, לטיול לילי על חוף הים. הם השתמשו בפנסים כדי להאיר את דרכם, אך בעיני כמה בדואים שצפו בהם, נדמו כמאותתים לאוניות בריטיות. הבדואים הלשינו לטורקים, ובינואר 1915 נעצרו שלושה-עשר מצעירי חדרה באשמה זו. פיינברג היה בין העצורים. הוא הובל לירושלים לחקירה, כשהוא חולה בקדחת וממלמל באוזני חבריו על סיוע שיכולים היהודים להגיש לבריטים. לבסוף שוחררו העצורים, אך רוחו של אבשלום לא נרגעה.

במחצית הראשונה של 1915 החליטו אבשלום פיינברג, אהרן ואלכסנדר אהרנסון, כי עליהם לנקוט צעדים מעשיים כדי להביא לסיום השלטון העות'מאני בארץ ישראל, על ידי עזרה פעילה לבריטים. בתחילה הציע פיינברג לעורר מרד צבאי של היישוב בסיוע הבריטים. מתרחיש כזה דווקא חששו מפקדי הצבא הטורקי מאוד, ואחמד ג'מאל פאשה כתב על כך בספרו: "אילו השיגו האנגלים והצרפתים עזרה מבני המקום והורידו שתי חטיבות בנקודה כלשהי בחוף הסורי (ביירות או חיפה, למשל), היינו נמצאים במצב נואש לגמרי". ברם, הצעה זו של פיינברג נדחתה על ידי אהרן אהרנסון מחשש לתוצאות המרות של כישלונה. במקום זאת הוחלט להקים ארגון שיספק מודיעין צבאי לבריטים, מתוך הנחה שלכך הם נזקקו.

לאחר שנשלח אלכסנדר אהרנסון למצרים וסולק ממנה, הוחלט לשלוח לשם את פיינברג, בתקווה שהוא יצליח ליצור קשר עם הבריטים. ב-30 באוגוסט 1915 יצא באוניית הפליטים "דה מוינס", עם תעודות שזייף בחיפזון, והגיע למצרים כמה ימים אחר כך. הוא הצליח ליצור קשר עם קצין המודיעין הבריטי לנרד וולי, וזה הסכים לרעיון הקמת רשת הריגול. פיינברג תודרך בשיטות איתות וקידוד המידע, וכן נתבקש להביא פרטים מסוימים אודות הצבא הטורקי ואודות שני טייסים בריטים שמטוסם התרסק בנגב. באלכסנדריה כתב פיינברג להנרייטה סאלד, האחראית על תחנת הניסיונות בעתלית, דו"ח ארוך על פעילות התחנה, שעסק גם במצב היהודים בארץ.

כשחזר לארץ ב-8 באוגוסט, החל בשיטוטים שנועדו להשיג מידע, וחיבר דו"ח בו פירט את מצב הצבא העות'מאני במקומות שונים ברחבי הארץ, מצב הדרכים ושמועות ששמע. דו"ח זה הכיל מידע מודיעיני מדויק למדי, שבדיעבד התברר, כי היה חסר לבריטים באותה עת. פיינברג ציפה לאונייה הבריטית שהוסכם כי תבוא לארץ בראשית דצמבר. אונייה זו הגיעה, אך האיתותים אליה לא צלחו משום מה. אבשלום החליט, לאחר כמה ימים, לצאת מצרימה בדרך היבשה.

פיינברג יצא דרומה, ונתפס בשטח ההפקר שבין הכוחות העות'מאניים לבין אלו הבריטיים. בטרם נלכד הצליח להשמיד רשימות בעלות אופי צבאי שנשא, ולקרוע מעליו את דרגות הקצונה הטורקיות שנשא שלא כדין. הוא נעצר והושם בכלא בבאר שבע. בחקירתו טען, שהיה שם כדי לחקור את תנועת הארבה. הוא קיבל גיבוי מאהרן אהרנסון, שהיה ממונה מטעם השלטונות למלחמה בארבה (אך התפטר לפני כן), ובסופו של דבר החקירה נסתיימה בלא כלום, ופיינברג שוחרר מכלאו בלא כלום.

בהמשך, יצא אבשלום צפונה, בניסיון לחצות את הגבול באופן חוקי למדינה נייטרלית ומשם להגיע למצרים, אך נתקל בקשיים ולבסוף שב לארץ.

שנת 1916 עברה כולה בניסיונות לייצר קשר יציב עם הכוחות הבריטיים שישבו במצרים. גם בראשית ינואר 1917 נראה לאבשלום שאין קשר כזה. מאהרן אהרנסון, שיצא עוד קודם לכן לאנגליה, לא נשמעו ידיעות (אף שכבר הגיע למצרים בדצמבר 1916), ופיינברג, שניהל בהיעדרו את תחנת הניסיונות, סבר שיש צורך דחוף להגיע למצרים. הוא יצא, בדרך לחצי האי סיני, יחד עם יוסף לישנסקי, כשהם מחופשים לבדואים. בלילה שבין ה-19 ל-20 בינואר (אור לכ"ו בטבת תרע"ז) תעו בדרכם, והסתובבו במעגלים. ככל הנראה, פגשו בדואי אשר דרש מהם להתלוות עמו אל האוהל שלו (ולמעשה, להסגיר את עצמם לטורקים). לישנסקי הכה אותו ואיים עליו באקדחו. הצעיר הבדואי, יונס אלבחבח, הלך אל האוהל ודיווח על פיינברג ולישנסקי. שני ז'נדרמים טורקים וכשלושים בדואים יצאו ללכוד את פיינברג ולישנסקי. בהיתקלות נפצעו לישנסקי ופיינברג. לישנסקי נמלט, ופיינברג, שנפצע בירכו ולא יכול היה לנוע, ירה בז'נדרם הטורקי בתגובה לדרישה לזרוק את נשקו. בעקבות זאת, נורה בראשו ונהרג. מן התמרים שנשא עמו צמח, מאוחר יותר, עץ דקל שעל פיו נתגלה מקום קברו.