אפרים זיק: מתגעגעים לקול של אבא

שבע שנים לפטירתו של הבמאי ואיש ערוץ 7 אדיר זיק, בנו הרב אפריים, מספר על הגעגועים לאבא, שלא הפסיק ללכת עם האמת עד ליומו האחרון

בני טוקר , ל' בשבט תשע"ב

אדיר זיק ז"ל
אדיר זיק ז"ל
פלאש 90

שבע שנים לפטירתו של הבמאי ואיש ערוץ 7, אדיר זיק ז"ל. בנו הרב אפרים זיק, סבור שהדרך שאותה סלל אביב משמשת היום כדרך לאלפי צעירים, שהלכו בדרכו. "בשנת 65, כשעוד לא הייתה טלוויזיה בארץ, הוא כבר נסע ללמוד את המקצוע בחו"ל. אנשים שאלו אותו, למה אתה לומד מקצוע שאין בארץ. אז הוא ענה להם, שיום אחד ימות הזקן ותהיה כאן טלויזיה. אבא באמת היה ממקימי הטלוויזיה הישראלית בשנת 69, וכבר אז הוא שם את הדת במקום הראשון. את המצעד הצבאי הראשון שהיה אמור להתקיים בשבת, הוא סרב להפיק".

אפריים זיק אומר שאביו הכשיר סטודנטים רבים להשתמש במדיה בצורה חיובית. "ערכים כמו צניעות, אמת והימנעות מלשון הרע היו נר לרגליו, כאיש טלויזיה. בפעם האחרונה שצילמנו סרט, אבא אמר, תיראו, כשהתחלתי הייתי לבד, ועכשיו, המפיק, הצלם, המקליט ואנשי הסאונד, כולם דתיים, איזה יופי. תמיד הוא היא גאה בצעירים שנכנסים לתחום, ואמר שהם לא נכנסים כסרח עודף, אלא כאריות שבחבורה. היום אתה רואה סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה עם מלא יוצרים דתיים. גם בתקשורת, ערוץ 7 היה אז בודד במערכה, היום יש את כל קשת הדעות בערוצים שונים, עיתון דתי, כתבים דתיים ועוד".

אפריים זיק מספר על האבא שכבר מגיל חמש ידע לדבוק באמת וללכת איתה עד הסוף. "אבא היה לו אומץ, שאין לאנשים אחרים. האמת שלו הייתה מוחלטת. הוא לא פחד מאף אחד, רק מהקב"ה. בגיל חמש הוא כבר חזר בתשובה. ההורים שלו היו אנשי שמאל קיצוני, הם עלו ארצה ב-1944. אז כשניצולי השואה הגיעו, האווירה הייתה מאוד לא דתית. אבא היה חולה אסטמה ונסע לכפר עיברי כדי להיות בפנסיון של ד"ר פלק שטיפל בילדים. אבא ראה מה זה שבת, והחליט לחזור בתשובה כנגד דעת הוריו. שלחו אליו את אחד הדודים, שידבר אל הנער הסורר. הדוד אמר לו, שעוד מעט לא יהיו בכלל דתיים בארץ. אבל הוא הלך עם האמת עד הסוף. אבא היא איש מרשים ואמיץ".

לדבריו נחסך מאביו לראות את מראות הגירוש. "הוא נפטר חצי שנה לפני הגירוש מגוש קטיף. אבל על גופו נשא כבר אז, את הצמיד הכתום והיה שותף למאבק".

אפריים מספר שעד היום המשפחה נתקלת  בהמון מעריצים. "בשעתו אבא אמר לנו, שיש לו קרוב לשלוש מאות אלף מאזינים, אני נטיתי לפקפק. אבל היום שבע שנים אחרי פטירתו, בכל מקום שאני מציג את עצמי כאפריים זיק, אנשים אומרים לי כמה שהוא חסר. לבני הקטן, קראנו אדיר. לא מזמן  היינו בטר"ם במודיעין, האחות קראה לאדיר להיכנס, אדיר זיק הכריז הכרוז. כשיצאנו מהחדר חיכה לנו קהל רב של אנשים. השם של אדיר עד היום מוכר, אנשים מתגעגעים אליו, מתגעגעים לקול ולרגש שלו".