מגויס לכל החיים

נחמיה בן תור, ההיסטוריון הרשמי של תנועת הלח"י מספר על בית המקדש בחזונו של 'יאיר' ועל דרישתו להקרבה מוחלטת למען המטרה.

יואל יעקובי, בשבע , א' באדר תשע"ב

נחמיה בן תור
נחמיה בן תור
אפרת צחור

נחמיה בן תור, ההיסטוריון הרשמי של תנועת הלח"י, החל את דרכו בתנועה מאז התפצלה מהאצ"ל ועד להצטרפותה ליחידות צה"ל במלחמת השחרור | סיפורו האישי שוזר בתוכו התנקשויות בקצינים בריטים, התנכלות מצד הממסד של היישוב, ואידיאולוגיה ארץ-ישראלית לא מתפשרת | במלאת 70 להירצחו של מפקד ומייסד התנועה, אברהם-יאיר שטרן, מספר בן תור על בית המקדש בחזונו של יאיר ועל דרישתו להקרבה מוחלטת למען המטרה  

המדבקה הוותיקה 'עם ישראל לארץ ישראל' אינה מותירה בי ספק שהגעתי למקום הנכון, גם בלי לראות את השלט הנושא את שמה של משפחת בן תור. היא מכריזה שרוחם של ארגון לח"י ומייסדו אברהם שטרן-'יאיר', שבשבת שעברה צוינו שבעים שנה להירצחו, עדיין חופפת על דרי הבית.

בפנים מקדמים את פניי בני הזוג נחמיה ואלישבע בן תור, שלמרות גילם המבוגר נוכחותם מרשימה וחיונית. נחמיה בן תור, מוותיקי לוחמי הלח"י, הפך לפני כשנה לאחד ההיסטוריונים הרשמיים של הארגון, כאשר הוציא לאור את חמשת הכרכים של 'תולדות לוחמי חירות ישראל'.

                        
הזמנה מיצחק שמיר

נחמיה בן תור נולד בבודפשט בתרפ"ג (1923). בצעירותו היה חבר בית"ר ומטעמה עלה לארץ בתרצ"ט באוניית מעפילים, שהגיעה ארצה במסגרת עליית 'אף על פי' שארגן יאיר, אז איש האצ"ל. בארץ הצטרף בן תור לאחת מפלוגות בית"ר שעסקו בעבודה ובשמירה. אחרי שנה, כשפרצה מלחמת העולם, הוא עזב את הפלוגה והגיע לרמת גן, אליה הגיע בינתיים אביו, בעוד שאימו ואחותו נשארו בהונגריה ונרצחו בשואה. ציפיותיו להצטרף לזרוע הצבאית של בית"ר – האצ"ל, התממשו כאשר גויס לארגון בת"ש (1940). הימים הללו היו משמעותיים מאוד לארגון הצבאי הלאומי. עם פרוץ מלחמת העולם השניה, נעצרה כל מפקדת האצ"ל והושמה במעצר בסרפנד (כיום צריפין). על פי הוראת מנהיג בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, החליט האצ"ל להניח את נשקו במאבק מול הבריטים ולהצטרף אליהם במלחמה נגד הגרמנים ובעלי בריתם. יאיר, ששימש כמזכיר המפקדה וכאחראי על קשרי החוץ של הארגון, התנגד לצעד הזה של ז'בוטינסקי. כמוהו סברו גם חברי המפקדה האחרים, מלבד מפקד הארגון דוד רזיאל, שנותר נאמן לז'בוטינסקי. רזיאל החל את שיתוף פעולה בין הארגון לבין הבולשת והמודיעין הבריטיים.

יאיר היה נחוש בדעתו להתנגד להפסקת המאבק בבריטים. הוא טען שדווקא תקופת המלחמה היא זמן של חולשה אצל הבריטים, שיש לנצלו כדי לגרשם מהארץ ולהקים בה את המדינה היהודית. חילוקי הדעות היו חריפים ונוצר פילוג באצ"ל. הפלג שהקים יאיר נקרא בהמשך לח"י. התקופה הסמוכה לפילוג היתה קשה, ובן תור אומר שהמצב הגיע כמעט עד מלחמת אחים. מריבות היו גם על אנשים וגם על מחסני הנשק של האצ"ל. שנותיו הראשונות של הארגון החדש לא הביאו אותו להישגים מזהירים וגם המצב הכספי היה בכי רע. עשרות מפעילי הלח"י נעצרו על ידי הבריטים, לטענת בן תור – חלקם בגלל הלשנות אנשי אצ"ל. גם פעולות צבאיות לא צלחו, כמו ניסיון החיסול הכושל של מורטון ווילקין, מראשי הבולשת הבריטית באזור תל אביב. ההסתה נגד 'כנופיית שטרן', שם הגנאי שהודבק ביישוב העברי לארגון, עלתה לשיאים גבוהים. יאיר ניסה לקשור קשרים עם הגרמנים על מנת לנסות להציל את יהדות אירופה, ולכן הואשם בכך שהוא דומה לקויסלינג (ראש ממשלת נורבגיה שבגד בעם הנורבגי ונכנע לגרמנים). פרס הוכרז מטעם השלטונות על ראשו של יאיר, ולבסוף הגיעה המכה הכואבת של גילוי מקום מחבואו ורציחתו של יאיר, ששיתקה כמעט לחלוטין את פעילות הארגון הנרדף.

בן תור הצטרף לאצ"ל כאמור בתקופה שקדמה להקמת הלח"י, מבלי שבכלל היה מודע לפילוג המתרחש. כששמע על הפילוג הוא נקרא לשיחה אצל יצחק יזרניצקי (לימים יצחק שמיר, אחד משלושת חברי מרכז לח"י ובהמשך גם ראש הממשלה) שגייס אותו ללח"י.

מדוע החלטת להצטרף ללח"י ולא להישאר נאמן לתנועת בית"ר בה גדלת?

"החזון אותו לימדו אותי הוא שארץ ישראל שייכת לעם היהודי, ולשום עם אחר אין זכות עליה. כל עם אחר ששולט על ארץ ישראל הוא בעצם שלטון זר וצריך לשחרר את הארץ מידיו. היה לי היגיון ברור שמי שנלחם נגד השלטון הזר – צודק, ומי שמשתף פעולה עם השלטון הזר – איני תומך בו".

אני שואל את בן תור, שאינו חובש כיפה לראשו, כיצד יכלו אנשים שאינם דתיים, ואפילו קומוניסטים, להזדהות עם 'עיקרי התחייה' – המסכמים את האידיאולוגיה המרכזית של הלח"י, שבסיומם מופיע חזון בניין בית המקדש. "עד כמה שזכור לי, יאיר הסביר בעצמו שבית המקדש הוא הסמל של הריבונות העברית בארץ, ולא כל כך בהיבט הדתי. יאיר אמנם לא היה דתי במובן המקובל, אבל הוא היה מתפלל, מברך, אוכל כשר, וצמוד לערכי הדת. הוא היה אדם מאמין שהשתדל לקיים חלק מהמצוות שהיה יכול בתנאי המחתרת בהם חי".

רצח יאיר בכ"ה בשבט תש"ב והמעצרים הנרחבים של חברי הארגון, גרמו לכך שהמחתרת כמעט וחוסלה. כשרק 30-40 איש נותרו חופשיים, הקשר ביניהם נותק. "כשמישהו ניסה ליצור קשר – מיד למחרת הוא נעצר", אומר בן תור. רק יהושע כהן האגדי, שהתגורר בפרדס, החזיק איכשהו את שארית הפליטה של חברי הארגון "עד שיבוא המשיח – והמשיח בא בדמותו של יצחק שמיר". שמיר ברח יחד עם אליהו גלעדי ממחנה המעצר מזרע הסמוך לעכו, וביסס את המחתרת מחדש. הוא הקים את 'מרכז לח"י', גוף שמנה שלושה אנשים (שמיר, נתן ילין מור וישראל אלדד) שפיקדו על הארגון מבחינה ביצועית ורעיונית.

גם בן תור גויס מחדש לארגון על ידי שמיר. הוא השתתף בקורסים של הארגון, ועסק בהדבקת כרוזים, הפצת חומרי תעמולה ואימונים בחולות חולון. בהמשך נשלח בן תור להשתתף בהדפסת העיתון הראשון של המחתרת – 'החזית'. לצורך כך נשכר צריף בודד בקצה שכונת התימנים עזרא ב' בדרום תל אביב. כדי לשכור את הצריף הוא התחזה עם עוד חברת לח"י לחברי קיבוץ שהתחתנו, ומחפשים כעת מגורים בעיר. במקום היו עוד 4-6 חברים שהגיעו לשם במסגרת הבריחה הנועזת ממחנה המעצר בלטרון (שבן תור פרסם עליה לימים ספר בפני עצמו). במשך תשעה חודשים הדפיסו בני החבורה במקום את העיתון, כשבן תור היה הדמות הלגאלית, שיכולה היתה ליצור את הקשר עם החוץ.

חיים במחתרת

באותה תקופה השתתף בן תור בניסיון ההתנקשות בקצין פורד, שהיה מפקד אזור תל אביב במשטרה הבריטית, ניסיון שכשל. בפעם אחרת, בעת שפיקח על הדבקת כרוזים בצפון תל אביב, הוא נעצר על ידי שני שוטרים בריטים. למזלו לא נמצא איתו חומר תעמולה מפליל, והוא נעצר רק למספר שבועות בבית המעצר ביפו, משם שוחרר בערבות גבוהה במיוחד של מאה לירות שטרלינג. בזמן מעצרו  נערכה אחת מהפעולות המוצלחות של הלח"י - ההתנקשות בחיי שר המושבות הבריטי הלורד מוין בקהיר. אחד משני המתנקשים, אליהו חכים, התגורר בצריף של בן תור בשכונת עזרא ב', ומשם יצא לקהיר לשם ביצוע הפעולה.
יאיר הסביר בעצמו שבית המקדש הוא הסמל של הריבונות העברית בארץ, ולא כל כך בהיבט הדתי. יאיר אמנם לא היה דתי במובן המקובל, אבל הוא היה מתפלל, מברך, אוכל כשר, וצמוד לערכי הדת. הוא היה אדם מאמין שהשתדל לקיים חלק מהמצוות שהיה יכול בתנאי המחתרת בהם חי
יאיר הסביר בעצמו שבית המקדש הוא הסמל של הריבונות העברית בארץ, ולא כל כך בהיבט הדתי. יאיר אמנם לא היה דתי במובן המקובל, אבל הוא היה מתפלל, מברך, אוכל כשר, וצמוד לערכי הדת. הוא היה אדם מאמין שהשתדל לקיים חלק מהמצוות שהיה יכול בתנאי המחתרת בהם חי



לאחר צאתו של בן תור לחופשי, החליט מרכז לח"י כי מאחר שהבריטים כבר שמו עליו את עיניהם, הרי שעליו להצטרף למנגנון הארגון שחי במחתרת. מאז, במשך ארבע שנים, נמנה בן תור על כחמישים אנשי המנגנון שהיו אנשי המחתרת במשרה מלאה. הוא נשלח לנתניה, שם היו למחתרת אוהדים, וארגן את התבססותה של לח"י במקום, מה שכלל אחריות על גיוס חברים והפעלת קורסים.

האם לא שאלת את עצמך: למה לי להיות נרדף בארגון שנחשב מוקצה בעיני חלק גדול מהיישוב בארץ? אולי עדיף לי להיות בהגנה, שם גם אתרום לעם וגם אזכה לאהדה?

"בודאי שלא!" עונה בן תור נחרצות, "אנשי ההגנה לא רצו להילחם באנגלים, הם חשבו שאיתם הם כבר יסתדרו. ההגנה נוצרה כדי להגן על היישוב מפני הערבים, ולא היה להם חזון להילחם בבריטים". בן תור מודה שהמחתרת לא התאימה לכל אחד. "מי שנכנס למסגרת הזו ידע שזו סכנת מוות והוא עלול לשלם בחייו, כמו שיאיר אמר: "משורה משחרר רק המוות". מי שהלך עם יאיר ידע שהוא צריך להיות מוכן להקריב את חייו עד הסוף. לכן היינו מעטים, כי רק מעטים מוכנים לזה".

בתש"ו (תחילת 1946) בן תור הועבר לחיפה. חיפה האדומה היתה מקום קשה גם לאצ"ל וגם ללח"י, כי אנשי ההגנה בעיר היו 'אוכלי מחתרות', כהגדרת בן תור. מלבד האווירה העוינת ביישוב העברי בעיר, הרי שהיותה של חיפה עיר נמל, גרמה לכך שהרחובות שרצו שוטרים וחיילים בריטים. "המון בלשים הסתובבו בעיר, רק ללכת ברחוב היה סכנה".

במסגרת מחצית השנה בה שהה בחיפה הוא השתתף בניסיון ההתנקשות בקפרטה. קפרטה היה באותה תקופה מפקד אזור חיפה במשטרה הבריטית, אולם היה לו 'עבר פלילי' עשיר בתור הקצין האחראי בפרעות תרפ"ט בחברון, כמעט עשרים שנים קודם לכן. גם לאצ"ל היה חשבון איתו על לכידתו של לוחם הארגון אשר טרטר ועל עינויו עד שמת במעצר. ניסיון החיסול היה משותף לאצ"ל וללח"י, כאשר המפקד היה איש אצ"ל וסגנו, בן תור, היה איש לח"י.

תצפיות הורו שבכל בוקר קפרטה יורד ברכבו ממרומי הכרמל למקום עבודתו בעיר התחתית. לעיתים הוא היה נוסע במכונית עם אשתו וביתו הילדה, ואז היתה הוראה מפורשת שלא לבצע את הפעולה. ביום הפעולה ירד גשם זלעפות, "היה מזל גדול שלנו – אבל גם שלו". כשרכבו של קפרטה הגיע ליעד, משאית נהוגה בידי איש אצ"ל חסמה את הדרך, אולם קפרטה התעשת וירד לתעלה בצדי הכביש ובכך עקף את החסימה. באותו הזמן היו אמורים שני אנשי אצ"ל לפתוח באש על קפרטה, אולם עקיפתו הלא מתוכננת, גרמה להם להיאלם דום. היחידי שירה היה בן תור, שתפקידו היה בכלל וידוא הריגה. לבן תור לא היה תת מקלע אלא שני אקדחים בלבד. "שלפתי את אחד משני האקדחים שהיו לי, נגן פולני שבו שישה כדורים, וכשהרכב עלה מהתעלה יריתי לתוך המכונית את כל הכדורים שבאקדח". אחרי הפעולה נודע לבן תור שקפרטה השתטח על הרצפה, כך שהכדורים פגעו בחלונות אך לא בו, וכך הוא הצליח להתחמק. כתוצאה מפליטת כדור נפצע בן תור ברגלו, והוא נפל על הכביש. גשם חזק שירד, מנע את לכידתו. "מכוניות צבא ומשטרה עברו, וכנראה בגלל שחשבו שזו תאונת דרכים הם לא עצרו".

ההשגחה העליונה עזרה לבן תור, ונהג המשאית לא ברח מיד, ראה את בן תור הפצוע ואסף אותו, "אם זה לא היה כך, לא הייתי מספר לך את הסיפור". תקנות לשעת חירום שיצאו מספר שבועות קודם לכן קבעו עונש מוות על אחזקת נשק באופן בלתי חוקי. הפציעה חייבה טיפול מיידי, ואשפוז בבית חולים רגיל לא בא בחשבון, שהרי היה עליו להסביר כיצד נפצע. לפני הפעולה קיבלו המשתתפים כתובת של רופא שמוכר למחתרת, אליו היו אמורים לפנות במקרה הצורך. "הנהג הגיע למקום, הוריד אותי באחת השלוליות ועלה למעלה לקרוא לרופא. הרופא פחד ולא הסכים לרדת". כשחזר הנהג אל בן תור ובפיו הודעת הסירוב, הוא הוציא את האקדח השני שברשותו והנחה את הנהג להוריד את הרופא באיומים. הרופא, שכעת היתה לו סיבה מוחשית יותר לחשוש, הפעם מכיוון אחר, הגיש עזרה ראשונה לבן תור הפצוע. גם לבקשה להזעיק את מד"א נעתר הרופא רק אחרי איומים. הרופא של מד"א קיבע לו את השבר ושאל לאן לקחת אותו. לבית החולים אי אפשר היה, ואת כתובתו לא רצה בן תור לגלות. אחרי שהסתובבו עם האמבולנס ברחבי חיפה במשך שעתיים, בן תור נכנע והסכים שיקחו אותו לביתו. אחרי שנתן לו זריקת פניצילין והשכיב אותו במיטה, הבטיח הרופא שיחזור כל שש שעות כדי לתת זריקה נוספת, ומאז נעלם.

כל הלילה בן תור הפצוע שכב בלי תרופות, עד שלבסוף הגיעה המקשרת לדירה וגילתה שהוא פצוע. הוזעקה מונית שלקחה אותו לבית החולים של המחתרות ברמת גן, שם שכב ארבעה חודשים. למרות הרגל שקוצרה בגלל אותו אירוע בשלושה וחצי סנטימטרים, שב בן תור לעבודה במחתרת, הפעם למחלקת המודיעין. שם עמד בקשר עם אנשי ההגנה, עם קציני משטרה, ועם ערבים.

 איש לח"י? הורדה בדרגה

אחרי ההחלטה באו"ם בתש"ח, החליט הלח"י, שהתרכז עד אז רק בפעילות נגד אנגלים, להתחיל לפעול גם נגד ערבים. "ללח"י לא היתה עד אז מדיניות ברורה כלפי הערבים. היינו עסוקים במלחמה מול האויב – הבריטים, וחשבנו שהתפקיד של הטיפול בערבים נמצא בידי ההגנה. כשראינו שהערבים רוצים להיכנס במקום האנגלים ולהשתלט על הארץ, החלטנו להיכנס גם לחזית הזו". תכנית של פיצוץ מכונית תופת ליד מפקדת הנג'אדה, ארגון טרור ערבי בשכם, הסתיים בבגידת הסייען הערבי שמסר את איש הלח"י 'אלישע' (אברהם כהן) לידי הכנופיות שהוציאוהו להורג. אולם הכישלון לא היה מוחלט, כי הערבים שניסו לפרק את המוקש שבמכונית התופת ושני שוטרים אנגלים שבאו לעזרתם, התפוצצו יחד איתם.

בתקופה האחרונה של שלטון הבריטים בארץ היה למחתרת קשר עם הרבה קציני משטרה, בעיקר יהודים. הקשר הגיע לרמה כזו שהמחתרת היתה יכולה לגרום לשינוי מקום השירות של שוטרים בהתאם לצרכיה. הקשרים במשטרה העניקו ללח"י מידע רב על מערך המשטרה הבריטית במקומות שונים בארץ.
החזון אותו לימדו אותי הוא שארץ ישראל שייכת לעם היהודי, ולשום עם אחר אין זכות עליה. כל עם אחר ששולט על ארץ ישראל הוא בעצם שלטון זר וצריך לשחרר את הארץ מידיו. היה לי היגיון ברור שמי שנלחם נגד השלטון הזר – צודק, ומי שמשתף פעולה עם השלטון הזר – איני תומך בו
החזון אותו לימדו אותי הוא שארץ ישראל שייכת לעם היהודי, ולשום עם אחר אין זכות עליה. כל עם אחר ששולט על ארץ ישראל הוא בעצם שלטון זר וצריך לשחרר את הארץ מידיו. היה לי היגיון ברור שמי שנלחם נגד השלטון הזר – צודק, ומי שמשתף פעולה עם השלטון הזר – איני תומך בו

בה' באייר תש"ח החל עידן חדש בלח"י, שהודיע שלכשתקום מדינה יהודית הוא יתפרק מנשקו. כשבועיים אחרי הקמת המדינה נערך המסדר המפורסם של לח"י בשייח מוניס (כיום אוניברסיטת תל אביב), בו השתתפו כ-800 אנשי לח"י יחד עם שלושת חברי המרכז, לראשונה מאז נוסד הארגון. הוחלט שאנשי לח"י יתגייסו כגוש אחד במסגרת חטיבה 8. בן תור אינו חוסך מילים טובות ממפקד החטיבה, יצחק שדה, שלמרות היותו איש שמאל מובהק הוא רצה שיגיעו לחטיבתו, החטיבה המשוריינת הראשונה בצה"ל, טובי הלוחמים מן הפלמ"ח ומן הלח"י.

למרות נכותו מימי המחתרת, שירת בן תור כסמל קשר בפלוגה א' של הגדוד המשוריין 82. במסגרת הגדוד הוא עבר את כל קרבות החטיבה ממבצע דני, במסגרתו נכבשו לוד ורמלה, ועד כיבוש באר שבע, הנגב והקרבות המפורסמים של החטיבה בעוג'ה אל חפיר (כיום ניצנה שבגבול מצרים).

לאחר שהחלים משתי פציעות שספג במהלך הקרבות, הוא שוחרר מהצבא. מה עושה בחור שמאחוריו רק שמונה שנות לימודים בבית הספר היסודי בחו"ל, ושמונה שנים נוספות של חברות במחתרת השנואה ביותר, שאין לו בית, מקצוע, כסף ומשפחה (מלבד אביו שכבר הקים משפחה חדשה)? העובדה שהמשטרה חיפשה יוצאי צבא בעלי ניסיון אלחוט, הביאה אותו, כסמל קשר לשעבר, לנסות את מזלו שם. אחרי שסיים קורס מורס, הוצב בירושלים במטה המחוז. "בחודשים הראשונים היו לי יחסים טובים עם כולם, אבל אז קרא לי הקצין שלי, ואמר שממחר בבוקר אני מוצב במטה הארצי בתל אביב כזקיף". זו היתה הורדה רצינית בדרגה. בן תור הבין שכנראה גילו את עברו בלח"י, ולא רצו שימשיך בתפקיד הרגיש במחלקת הקשר. כששאל מדוע עושים לו את זה, קיבל תשובה מתחמקת שמדובר בהוראה מלמעלה. בן תור החליט שהוא לא מוכן לכך, הלך למטה הארצי וקיבל תעודת שחרור לפי דרישתו. בהמשך דרכו הצליח בן תור, אולי בגלל נכותו שכיפרה על עברו במחתרת, להשיג משרה של פקיד במשרד המסחר והתעשייה. במקביל חשב לפתח קריירה מוזיקלית כזמר, ונרשם לקונסרבטוריון העירוני. זמר אמנם לא יצא ממנו, אבל שם הכיר את אשתו. המעניין הוא שאשתו ניצלה במסגרת הסכם שהשיג הרוזן השוודי פולקה ברנדוט להצלת צעירים יהודים מן המחנות בסוף המלחמה. אותו ברנדוט חוסל לימים על ידי אנשי לח"י בגלל דחיפתו להסכם שאמור היה לפגוע באינטרסים של מדינת ישראל הצעירה.

בשלב מסוים החליט בן תור להשלים את בחינות הבגרות, ולאחר שהשלים אותן הוא פנה ללימודים באוניברסיטה העברית. לאחר שסיים לימודי משפטים, עבד כעורך דין עצמאי בירושלים. עם הקמת נמל אשדוד, עבר להתגורר באזור ושימש כיועץ המשפטי של הנמל. במשך עשרים וחמש שנים נוספות שימש כיועץ המשפטי של העירייה. בתש"מ מונה על ידי שר המשפטים לייסד ולעמוד בראש בית הדין המשמעתי של עובדי הרשויות המקומיות, תפקיד ממנו פרש בגיל הפרישה הרשמי של השופטים – שבעים.

אחרי התפלגות מפלגת הלוחמים של הלח"י בכנסת הראשונה, הצטרף בן תור כחבר ל'אחדות עבודה' – תנועת הפועלים הניצית, עד שזו חזרה למפא"י. בהמשך דרכו נמנה בן תור על מייסדי תנועת התחייה. במישור המוניציפאלי היה בן תור חבר המועצה האזורית גדרות, בשטחה הוא מתגורר כיום.

הבימה נגד הלח"י

מאז יצא לפנסיה, החל בן תור להוציא ספרים, חלקם ספרי משפט וחלקם ספרי מחתרות, כשגולת הכותרת של האחרונים הם לכסיקון הלח"י על סדר הא' ב', וספר תולדות הלח"י, אותו הוציא לפני כשנה.

בן תור עוסק בהנצחת הלח"י גם במסגרת היותו חבר עמותת 'בית יאיר' – מוזיאון הלח"י בתל אביב, הממוקם בבית בו נרצח יאיר. הוא גם היה שותף בסרט שהופק לאחרונה לרגל מלאת שבעים שנה להירצחו של יאיר. בסרט מושמע שירו של יאיר 'הרי את מקודשת מולדת' בלחן שהלחין בן תור, שבין שאר עיסוקיו הוא גם מלחין. ביתו של בן תור, דפנה גולן, מורה בתיכון שפרשה לאחרונה ומשמשת כמורת דרך, ממשיכה את הנחלת המורשת באמצעות סיורי מחתרות שהיא מעבירה בירושלים.

לאחרונה יזם בן תור מחאה נגד תיאטרון הבימה, שמציג מחזה בשם 'המסילה לדמשק', ובו מוצגים אנשי הלח"י ככאלה שרצחו בחורות יהודיות שקיימו קשרים רומנטיים עם בריטים. בן תור מכחיש את הדבר מכל וכל, ואומר כי למרות שקשרים אלו היו מרובים באותה תקופה, הרי שהוצאו להורג רק שלוש בחורות כאלו, ולא בגלל הקשרים שקיימו אלא בגלל שהיו בוגדות שהודו במעשיהן. אחת מהן לדוגמה הודתה שפעלה לטובת הערבים ורצתה להכניס מכונית תופת שתתפוצץ ליד קולנוע מוגרבי. "מה שמקומם אותי עוד יותר", אומר בן תור "זה שהם עשו הסכם עם תיאטרון לונדוני לתרגם את ההצגה ולהציג אותה שם, כך שיהיה עוד משהו שיתווסף להסתה האנטישמית שממילא משתוללת באוניברסיטאות שם".

ומה הוא אומר על מה שקורה היום? בן תור אינו סבור שיהיה שלום במציאות הנוכחית. "לדעתי בטווח הקצר אין צורך לעשות שלום. אני דוגל בהשקפה של יאיר, שהאמין בחילופי אוכלוסין ובכך שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. יש לערבים מספיק שטחים. אנחנו צריכים ליישב את ארץ ישראל כמה שיותר. עוד נקודה ועוד נקודה".

yoelyya@gmail.com