במלאת 20 לפטירתו של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין:
בפברואר 1944 הכריז האצ"ל, בהנהגתו של בגין, על מרד נגד השלטון המנדטורי הבריטי בארץ. הנהגת היישוב המאורגן דאז לא ראתה את ההתקוממות בעין יפה ותבעה מהאצ"ל לחדול מיד מפעולותיו, וכשבגין סירב – הוחלט לשתקו בכוח. המשימה הוטלה על הפלמ"ח והכינוי שניתן לה היה "הסזון" (בצרפתית, עונת הציד) אלא שהפעם המדובר היה בציד אדם, שנמשך מנובמבר 1944 ועד לאפריל 1945.
בפרק זמן זה הותר דמם של אנשי האצ"ל, הם נחטפו ועונו בהוראת ראשי ה"הגנה", הוסגרו לידי השלטונות הבריטים ומאות נכלאו והוגלו לקניה ולאריתריאה.
למרות הלחץ מצד מפקדי האצ"ל ואנשי השורה, שתבעו להגיב - בגין סירב בתוקף: "לא נלך למלחמת אחים", הצהיר, "בשום תנאי ולמרות כל הפרובוקציות".
באוקטובר 1945, בעקבות האכזבה מהלייבור (שעלה לשלטון בבריטניה) והמשך מדיניות נעילת שערי הארץ בפני שרידי הפליטה באירופה - הצטרף ארגון "ההגנה" למערכה והוקמה "תנועת המרי העברי", לשיתוף פעולה בין ה"ההגנה", האצ"ל והלח"י".
הפשיטה על משטרת רמת גן והשלכותיה:
ב-23 באפריל 1946 פרץ כוח של האצ"ל בהתקפה נועזת את תחנת המשטרה הבריטית ברמת גן והחרימו כמות גדולה של נשק (על פי ההסכם היו פעולות של החרמת נשק פטורות מאישור המפקדה המשותפת של תנועת המרי). הבריטים לא הצליחו לתפוס את מבצעי ההתקפה, פרט לדב גרונר, שנפצע ונפל בשבי, ובהמשך נידון למוות והועלה לגרדום.
לעת ההיא הייתי מגויס לפלמ"ח והוצבתי במחלקה הימית בגבעת-השלושה. למחרת הפשיטה על משטרת רמת גן כינסו אותנו ל"שיח-חברים" עם "פוליטרוק" הפלמ"ח, בני מרשק. נקל לתאר את התדהמה (לא שלי בלבד), כשהמרצה, תוך התעלמות מהמאבק המשותף בבריטים במסגרת תנועת המרי - פתח בדברי הסתה פרועים נגד האצ"ל: "לא ייתכן", אמר, "שאנשי אצ"ל ישתלטו לאור היום במשך שעות על רחוב ראשי ברמת גן, יעשו בו כשלהם, יפרצו לתחנת המשטרה, יחרימו נשק – ואנו נצפה על הנעשה – ונחשה... יש לשים לכך קץ", הכריז, "הגיעה העת לחדש את 'הסזון' ...!".
בו במקום החלטתי להביא את הדבר לידיעת הנהגת האצ"ל. עשיתי זאת באמצעותה של בת עירי בצפת, ציפורה לבית פרל ז"ל (רעייתו לעתיד של עמיחי פאגלין ז"ל, קצין המבצעים של האצ"ל, שכינויו היה "גידי"). בעקבות אותו אירוע ומספר פגישות אישיות עם עמיחי פאגלין, הצטרפתי לשורות האצ"ל והוצבתי ב-ח"ק (חיל הקרב של אצ"ל ) תל אביב.
באוגוסט 1946, בלחצו של חיים ויצמן, פרשה ה"הגנה" מהמאבק המזוין, ותנועת המרי פורקה. באוויר ריחף אז ריחו של "סזון" חדש. על רקע זה חיברתי כרוז, "מחייל המחתרת לחייל הפלמ"ח" (פנייה לחבריי בפלמ"ח שלא לתת ידם ל"סזון" מחודש).
כתב היד של אותה איגרת הועבר למנחם בגין ונמסר לי שהיה כה נרגש למקרא תוכנו, עד שהורה להדפיסו, מילה במילה ולהפיצו ככרוז מטעם האצ"ל. (הכרוז המקורי בארכיון מכון ז'בוטינסקי וב"אוסף מקורות ומסמכים", כרך ד', עמ' 87 ).
להלן שני קטעים מתוכנו:
המחתרת - לחטיבה, דבר חייל לחייל
הם חוזרים – הימים השחורים – ימי סגריר, אפלים, ללא שביל...
הם חוזרים – הלילות הקודרים – בלי חזון, בלי כוכב, חשוכים...
וכבר האדימו קדים בלהבת השנאה – וניצתה אש זרה בלבבות מוסתים,
כבר נמוג האתמול בתהום העבר – ועמו ברית דמים של עברים לוחמים.ונשכח זה האח, שיצא לשדה הקרב, נענה לקריאה – ולא שב; והופקר הפליט הנודד בלב ים, למשב הרוחות, למשחק הגלים, והיסטוריית המרי הפכה למילים ריקות, נטולות תוכן, חסרות הבעה.
מסיתים מאתמול שוב זרעו הפירוד, שוב ניצח השטן המקטרג; ורגלי האויב כבר דורסות שוב בעוז, בבטחה, את שארית התקווה, את חלום התקומה.
הם חוזרים הימים השחורים. ואתה ? ואני? – ובטרם ידענו כבר הפכנו ל"אויבים...".
"...ואם נגזר עליי היות בודד ונרדף – בודד אלחם, יחידי, אלמוני...וככל שיפשה נגע השאננות והעבדות בקרב העם, כן תלך ותגבר מלחמתי בדיכוי, בעריצות, בכניעה; ובכל עת ומקום שם תגבר האפלה – שם אהיה גם אני ובידי רובה החופש העשן... ואור כדוריי יקרע את חשכת הליל השחור ויביא לאומה הדוויה את בשורת השחרור.
ואם רצה הגורל ואף אותך הציב היום הזה נגדי, הרם כוסך חבר ונשתה לחיי המחר, לחיי מחר בהיר יותר, יפה יותר. הרם כוסך, אל תירא, אחיך מהמחרת הוא הדובר, לחיי החופש, לחיי הארץ ששנינו כה אהבנו, לחיי האומה".
נראה, שהכרוז השיג את יעדו ודיבר על לבם של רבים מאנשי ההגנה והפלמ"ח, שכן לא חלפו מספר ימים ועל הקירות הודבק כרוז ענק, שכותרתו 'החומה - לזה שכתב את האיגרת מחייל לחייל', הייתה זו הפעם הראשונה, שהנהגת "ההגנה" התייחסה ישירות לכרוז של האצ"ל ומצאה לנכון להשיב בכרוז נגדי משלה. הכרוז המקורי נמצא בארכיון "ההגנה" בבית גולומב בתל אביב, בתיק הכרוזים הגדולים מס' 12א'. (רבע ג').
כרוז התגובה, תוכנו רווי השמצות וקריאה לכותב הכרוז להצטרף ל"הגנה" ולנטוש את האצ"ל: "עדיין שהות בידכם לשוב...סור מדרכך הרעה...חזור אל כלל ישראל...קבל על עצמך מרות העם...כל עוד תמשיך בדרכך , אני חייל, ואתה איש כנופיה פושעת..!".
הפעם השיב מנחם בגין בכרוז משלו שניתן למוצאו בבית ז'בוטינסקי: "תשובה לתשובה", ובו הקטע הבא:
"לא, לא חייל החטיבה (כינוי נוסף של הפלמ"ח. י.ע.) הוא שכתב את התשובה לאיגרתו של חייל המחתרת. אנו יודעים את התוכן, אנו מכירים את הסגנון. וזהו אחד ההבדלים בינינו.
את האיגרת כתב באמת חייל המחתרת. הוא היה חייל ב"חטיבה". הוא עזב אותה מפני שהיא עזבה את דרכה והתנדב לשורות המחתרת מפני שהיא נאמנה לדרכה.
והוא כתב אל חבריו. וכתב מלב אל לב, ממצפון אל מצפון. ודבריו לא היו לשווא. הם חדרו עמוק. דברי היוצאים מהלב חודרים אל הלב. ועל כן, נבהל מישהו. מישהו במשרד נוח ובטוח – בטוח מאוד. ישב ליד השולחן וחיבר חיבור בשם חייל ה"חטיבה", ו ב מ ק ו מ ו.
ומה תשובה יש בפיו לטענותיו של חייל המחתרת (חייל "החטיבה" לשעבר), על ההפוגה שכפו על "החטיבה", על אובדן הדרך, על חוסר המעש, על ההסתה הפרועה, על הכניעה? אין תשובה – רק גידופים. ועל גידופים אין משיבים.
ואיש "החטיבה" האלמוני שהצטרף לשורותינו הוא חייל שנשקו הושבת נגד רצונו.
והוא בא אלינו. והוא לא היה הראשון. והוא לא יהיה האחרון...".
בספרו "במחתרת", כרך ג', עמוד 40, מביא בגין את תשובתו לכרוז, תוך שהוא מציין, שמספר שבועות לפני כן, פרסם האצ"ל פנייה אל הפלמ"ח, שנכתבה על ידי מר עברון יוסף, איש צפת.
כשהוצגתי לראשונה לפניו על ידי מר חיים לנדאו, כמחבר הכרוז – חיבקני בהתרגשות ואמר, "זה היה הכרוז הטוב ביותר שנכתב באצ"ל!", והייתה זו מחמאה לא פשוטה מפיו של מנחם בגין, שאת כל הכרוזים, פרט לכרוז הזה, כתב הוא עצמו. והדבר מצוין בכרך ד' של "אוסף מקורות ומסמכים" של האצ"ל (עמ' 87 ).
עדות להשפעתו של הכרוז על הפלמ"ח הייתה גניזת רעיון ה"סזון" המחודש של בני מרשק וחבר מרעיו, שרבים בשורות "ההגנה" והפלמ"ח התנגדו לו. הוכחה נוספת הייתה הפזמון שחובר אז על ידי "משורר הפלמ"ח", חיים גורי, "חורשות האורן" והלחן שלו כשל "הרבי אלימלך".
להלן קטע מתוכו:
"...מלחמה פה דוקטורנו (הכוונה לד"ר משה סנה ששימש ראש המטה הארצי של "ההגנה. י.ע.) מתנהלת בלעדינו:
נפט בוער, שנית טולפן ל"בית הדר",
ודגלנו שוב בסליק הוא – איזה מסקנות מסיק הוא,
נא אמרו חורשות האורן ב"משמר..."
הוא חושב מסכן הדגל,
האמנם כשלה הרגל,
ועייפו הבחורים מצעוד בהר?
האמנם היה אבק,
ידידנו "מאבק"?...
אז ענו חורשות האורן ב"משמר":
כי נושאיך לא כשלו,
אחרים בהם משלו, ולכן, עצוב הזמר המושר..."
(מתוך "משפחת הפלמ"ח של חיים גורי וחיים חפר – עמ' 167 )
מנחם בגין ז"ל לא שכח את הכרוז "מחייל לחייל" גם בהיותו ראש ממשלה, ומדי פעם שנפגשנו (ודלתו הייתה תמיד פתוחה לפניי), היה שב ומזכיר לי אותו ומציין לשבח את כתבותיי באותה תקופה: במאי 1947- בעיצומה של מלחמת המחתרת- כתבתי וערכתי חוברת בשם "קול החופש. כתב היד הועבר למנחם בגין, ששיגר לי פתק הערכה אישי:
"לירמיהו (כינויי במחתרת. י.ע.),
שלום רב,
"כתבת חוברת מצוינת: מלאה רגש וגם תוכן. ניכר שהדברים נובעים מהלב.
אנו בודקים את האפשרות להוציאה בדפוס, אך לא כדאי להמתין עד אז, והוריתי להדפיסה ל ע ת ע ת ה בסטנסיל.
המשך בכתיבה. ברכה רבה צפונה בפרי עטך".
בן דוד (הכינוי בו השתמש בגין באותה תקופה. י.ע.)