אברהם טננבויים
אברהם טננבוייםבתי המשפט

בית המשפט לתעבורה בירושלים, חייב השבוע את המשטרה בהוצאות של כ-3,000 ש"ח בגין רישום דו"ח שגוי.

השופט אברהם טננבויים ציין בראשית פסק הדין כי "המקרה שלפנינו הוא מקרה שבו הטעויות בשיקול דעת השוטרת שרשמה דו"ח (הודעת תשלום קנס) הן כה רבות, עד אשר אין מנוס מלפצות את הנאשמים (וזאת מעבר לזיכויים במקרה לכשעצמו).  ואציין כי בית משפט בדרך כלל קופץ ידיו במתן הוצאות לנאשמים (שכן הקופה הציבורית היא המשלמת), אולם במקרה שלפנינו, ברור ונהיר כי זכאים הם לכך". 

שלוש המשפחות החליטו לצאת לטיול בשלוש מכוניות שונות ובשיירה אחת. כמטרת טיולם בחרה לה המשפחה את גבעת התורמוסים מתוך רצון לצפות בתורמוסים שפרחו בדיוק באותה עת. שכשהגיעה המשפחה על רכביה, גילתה כי לא אלמן ישראל. הרבה משפחות ניצלו את היום האביבי וכולן הגיעו על טפן (ורכבן) לצפות בתורמוסים שפרחו. כיוון שכך, המשיכה המשפחה ולא עצרה ברחבה, ביצעה פניית פרסה וחזרה לראות כיצד יכולה היא למצוא דרכה בשלל המכוניות שהיו במקום.

המשפחה הבחינה בשוטר המכוון את המכוניות ועוזר להן בחנייתן על השוליים.  המכוניות חנו על הכביש הראשי צמוד למעקה בטיחות שהיה במקום, ולפחות מטר מטר וחצי אחרי הקו הצהוב. אלא שהמשפחה לא זכתה לראות בפריחתם, כשהגיעה המשפחה מתנשפת לפסגה, שוטרת הכריזה כי כל בעלי המכוניות הנמצאים על הגבעה מתבקשים לרדת ולהזיז את רכביהם מהשוליים אחרת יקבלו דו"ח. השוטרת הפגינה תקיפות וסירבה לכל הטענות.  היא הודיעה כי מדובר במשמרת שלה, והיא עומדת על משמרתה ואיננה אחראית על מעשי שוטרים אחרים במשמרתם.  אשר על כן, על כל הרכבים לעזוב אחרת יקבלו דו"ח. מכיוון שכל אנשי המשפחה שומרי חוק, ירדו מייד שלוש המשפחות מההר, נכנסו בפחי נפש לרכביהם, וחזרו לביתם חפויי ראש וללא שזכו לראות את התורמוסים.  ובכך סברו שנגמרו עלילות טיול השבת שלא היה.

פרק זמן לא קצר אחרי אי הצפייה בפריחת התורמוסים, קיבלו שנים משלושת הנהגים הודעת תשלום קנס על עצירת הרכב בשול דרך שאיננה דרך עירונית. לנהג ברכב השלישי יש תעודת נכה וזו כנראה הסיבה שלא קיבל דו"ח.  נציין ששני הנאשמים טענו לפני שבזמן האירוע עצמו לא טענה השוטרת כי תיתן להם דו"ח ולא הודבק דבר על מכוניותיהם.  להיפך, את המקום עזבו לאחר ההוראה שקיבלו מהשוטרת. כעסם של שניהם עלה בהם ושניהם ביקשו להישפט.

השוטרת לא הגיעה לדיון ולתביעה לא היה הסבר ברור לאי ההופעה. "משום שהנאשמים ביקשו הוצאות, ומשום העיקרון החשוב של שמיעת שני הצדדים, החלטתי לדחות את הדיון" כותב השופט טננבויים ומציין שגם לדיון השני השוטרת לא הגיעה. "התביעה שראתה את עדותם של שלושה עדים המעידים בצורה זהה (השוטר כיוון אותנו לשוליים, טיפסנו על הגבעה, השוטרת קראה לנו במגאפון, וכו' וכו'), החליטה לחזור בה מהאישום".

"מכיוון שלא נשמעה כל עדות נוספת, הרי יש לקבוע את העובדות כפי שטענו להן הנאשמים, והבעיה העיקרית לשיטתי היא שלא נשמעו הנאשמים על ידי השוטרת.  ככלל, קיימת חובה על חובת בעל הסמכות לשמוע את חובת הנפגע כנגדו מופעלת הסמכות.  אפשר איכשהו להבין את החלטתה של השוטרת שלא לאפשר לרכבים לחנות בשולי הדרך בניגוד למדיניות השוטר במשמרת שלפניה.  אך לא הצלחתי להבין מדוע לא שאלה השוטרת את הנאשמים לגרסתם ורשמה זאת.  אחד מכללי הצדק הטבעי שאין עליהם חולק הוא כי ישנה זכות לבעל העניין להשמיע את דברו.  כידוע, אחרי שקיין הרג את הבל, פנה אליו אלוהים בשאלה "אייה הבל אחיך"?  נשאלת השאלה למה שאל זאת אלוהים, וכי לא ידע מה קרה בין קין להבל?  ואחת התשובות במדרש היא כי אלוהים רצה קודם כל לשמוע את תגובתו של קיין (שכן חובתו של כל דיין לשמוע את בעל הדין, גם אם הכל ידוע). מה שטוב לאלוהים צריך להיות גם טוב לכל בעל סמכות כולל לשוטרים".

השופט מציין, כי הרמ"א (רבי משה בן ישראל איסרלישׂ – אשכנז המאה השש עשרה) מסביר כי כפי שהתייחס לקיין, כן התייחס אלוהים לאדם (כשבירר מדוע אכל מעץ הדעת), כשפנה אליו ושאל "מי הגיד לך כי עירום אתה"? ולאנשי סדום (כשרצה לבדוק את חטאיהם לפני שהענישם) נאמר "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו".  וכי אלוהים לא ידע גם ללא תגובתם את שאירע?  אלא "כי אף בדבר שברור לדיין שיתחייב הנתבע, על כל פנים צריך לשמוע טענותיו תחילה".  ראו שו"ת הרמ"א, סימן קח, מהדורת זיו, ירושלים תשל"א, עמ' תא - תנא.