אמנות של שתיקה
אמנות של שתיקהמתוך התערוכה

האם החברה הדתית פוחדת מאמנות? לטעמו של הרב בני פרל, ראש הישיבה לאמנויות ומדעים בתל אביב, ככל הנראה התשובה היא חיובית. ביום חמישי הקרוב יתקיים כנס מיוחד בחסות סמינר הקיבוצים ועיריית תל אביב, ובין הנושאים השונים שיעלו בו גם שאלת החשש הדתי מאמנות. הרב פרל יהיה מנחה הדיון. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עמו על הסוגיה.

בפתח דבריו קובע הרב פרל כי אכן קיים פחד של החברה הדתית מאמנות, ופחד זה נובע משתי סיבות עיקריות – החשש מהפתיחות שהאמנות מצטיירת כמחייבת, והחשש מכך שלא ניתן להתפרנס כראוי מאמנות.

לעומת זאת, אומר הרב פרל, המציאות אחרת לחלוטין. לדבריו האמנות מחזקת באדם חשיבה ופתיחות ברמות גבוהות הרבה יותר ותורמת ליכולותיו גם בתחומים אחרים בהם הוא עוסק, ובנוסף אם הוא עילוי בתחומו האמנותי הרי שהוא מתפרנס לא רע לחלוטין גם מתחום זה של אמנות.

הרב פרל מדגיש כי נוכחותה של אמנות בחייו של רופא או עורך דין או כל בעל מקצוע אחר הופכת את העיסוק בתחומו המרכזי לבעל יכולות גבוהות יותר ומתוך מחשבה רחבה וגבוהה יותר. בנוסף הוא קובע כי גם הקיום הדתי של האדם שומר המצוות נעשה בהיבט גבוה יותר. זאת בשל פיתוח ההקשבה הפנימית העולה מתוך העיסוק באמנות.

עוד מוסיף הרב פרל ומדגיש את התרומה של לימוד האמנות גם למי שאינו עוסק בה בחיי היומיום לאחר תום תקופת לימודיו. הוא מספר על המפגש עם בוגרי בית הספר 'תלמה ילין', "הטוב ביותר ללימודי אמנות", כהגדרתו, ומציין כי אלה ברובם אינם עוסקים עוד באמנות, אך בעיניהם קיים אור מיוחד של מי שחוו חוויה שלא ניתן לחוות בשום מקום ובשום תחום אחר. זאת לבד מהפיכתם לצרכני תרבות ברמה גבוהה, מחזות, ספרים וסרטים ברמה ובאיכות גבוהה בהרבה.

למרות כל אלה "הציבור הדתי פוחד. הוא אימץ פרקטיקה חרדית שאולי היא מוצדקת", אומר הרב פרל ומציין שאולי יש ממה לפחד, מהפתיחות והחשיפה, אך עם זאת הוא מזכיר את דברי הרב קוק שקבע כי הפחד הוא מדברים גדולים, וכעת לא מצליחים לפורר את הפחד הזה שרבים מגדלים בשמו קוצים כלפי התרבות והאמנות. "צריך להתייחס לתופעה הזו בחיבה", הוא אומר ומספר על פחדם של הורים המביאים את ילדיהם ללימודים בישיבה שבראשותו מהצפוי לעבור על ילדיהם, ועם זאת הוא מזכיר את דבריו של הרב יעקב אריאל שאמר לו שכאשר יגיע לשטח האמנות יראה שבפועל אין הרבה ממה לפחד.

באשר לאופן הנכון והראוי ללימוד אמנות אומר הרב פרל כי המוטו הבסיסי שהוא מעביר לתלמידיו הוא שלא לגייר ולהכשיר אמנות אלא ללמוד אותה, לבד מאותם דברים מעטים שאותם ההלכה אוסרת. הרב פרל אומר לתלמידיו שלא למהר ולפנות כבר בשלבים הראשונים למה שמוגדר כאמנות דתית, אלא להיות מקצועיים בתחומם, ומאידך כשיהיו כאלה הרי שעולם האמנות יידע לקבל את יצירותיהם ואמירותיהם האמנותיות.

בדבריו הוא תוקף את אותן ישיבות ואולפנות המקצות שעתיים או שלוש בשבוע ללימודי אמנות ומאפשרות לתלמידים והתלמידות לעבור בגרות באמנות כאשר גם לשעתיים הללו "הרוב מבריזים". "זו בושה שקוראים לזה אמנות".

ועם כל אלה מציין הרב פרל כי בשנים האחרונות הציבור הציוני דתי נפתח לתרבות ואמנות, פותח את עיניו ואזניו ליצירות ומחפש את החוויות התרבותיות שעומדות בקריטריונים ההלכתיים המותאמים לו, ולזאת הוא מוסיף את הכמיהה של בני הנוער להצטיין ולא רק באנגלית ופיזיקה אלא גם בתחומי הנפש. "יש צימאון רוחני שלא מסתפק במה שהסתפק הדור הקודם שיצא לעבודה, חזר, נרדם על הדף היומי או מול הטלוויזיה וזהו. לא היה לו פנאי וצורך נפשי לעסוק בכך. הדור הצעיר רוצה משמעות חיים גבוהה יותר, והפתיחות גבוהה וגדולה יותר".