ישראל הסכימה לוותר על הרמה מיד בתום המלחמה

מפרוטוקולים המפורסמים לראשונה ע"י ארכיון המדינה, עולה כי מיד בתום ששת הימים הסכימה ישראל עקרונית, לוותר על סיני ורמה"ג.

ישי קרוב , א' בתמוז תשע"ב

ג'יפ שלל סורי בכניסה לקוניטרה לאחר ששת הימים
ג'יפ שלל סורי בכניסה לקוניטרה לאחר ששת הימים
לע"מ

ארבעים וחמש שנים לאחר מלחמת ששת הימים, פרסם ארכיון המדינה את הפרוטוקלים של ישיבות הממשלה שהתקיימו כשבוע לאחר תום המלחמה ובה דנו השרים במטרה לגבש מדיניות ישראלית בנוגע לשטחי רמת הגולן, סיני, יהודה ושומרון שנכבשו במהלך המלחמה.

הרקע לדיונים היה חששה של ישראל שיופעל עליה לחץ לפינויָם המהיר, כפי שהיה לאחר מבצע סיני. דיונים אלה נפתחו בוועדת השרים לביטחון (15-14 ביוני) אך חברי הוועדה לא הגיעו להסכמה והעניין הועבר למליאת הממשלה.

הדיון הראשון

ב־18 ביוני בבוקר החלה מליאת הממשלה לדון בעניין. היה זה הדיון הראשון של ממשלת ישראל בנושא עתיד השטחים שנכבשו, והוא נמשך בדרך זו או אחרת עד ימינו אלו. שר החוץ אבא אבן לא השתתף בדיונים כי שהה בניו יורק ועמד בראש המאבק הדיפלומטי שניהלה ישראל במוסדות האו"ם נגד הניסיונות לשנות את תוצאות מלחמת ששת הימים. אשכול סבר שיש לגבש בדחיפות קווים מנחים למדיניות ישראל כדי שאבן ידע מהן עמדות הממשלה.

הדיון השני - הממשלה תומכת בנסיגה מסיני, רמה"ג ויו"ש

את הדיון אחר הצהריים פתח  שר המשטרה אליהו ששון. הוא חלק על הגישה המוסכמת בין השרים שהתנתה נסיגה ישראלית מסיני בכריתת חוזה שלום עם מצרים וביטול החרם הערבי על ישראל. הוא גרס שדי לישראל אם יהיה לה חופש שיט במצרי טיראן ובתעלת סואץ, וזאת במידה בתנאי שחצי האי סיני יפורז ורצועת עזה תנותק ממצרים.

גרעין נח"ל ברמת הגולן לע"מ

בעניין סוריה הוא ביקש להיערך על הגבול הבין־לאומי (שהיה מממוקם לרוב מזרחה לקו שביתת הנשק שנקבע ב־1949) ולדרוש פירוז מוחלט של רמת הגולן והסכם על מקורות הירדן גם אם לא ייכון שלום מלא בין ישראל לסוריה. לשיטתו היה צריך להגיע להסדר מהיר ככל האפשר, אפילו בלי ירדן, כדי לסיים את שליטתה של ישראל במיליון וחצי ערבים 'כי איננו יכולים [...] זה יכול למוטט אותנו. אם נישאר בכיבוש במצב הזה חודשיים'. אשר לירושלים, יהודה ושומרון שאף ששון להגיע להסדר עם חוסיין מלך ירדן.

הדיון השלישי: הסכם שלום - ויתור על סיני ורמה"ג או סיפוח

בגלל התנגדותם הנחרצת של חלק מן השרים לכל ויתור על שטחים בארץ־ישראל (יהודה, שומרון וחבל עזה), לא הגיעה הממשלה להסכמה בדבר ההצעה שיש להגיש לממלכת ירדן והחליטה שלא להחליט לפי שעה בעניין זה.

המחלוקת העיקרית הייתה בעניין ההצעות שישראל תגיש למצרים ולסוריה. ההצעה האחת תמכה במובלע בסיפוח שטחים: 'ישראל מציעה חוזי שלום עם מצרים ועם סוריה הכוללים הסדרי ביטחון', וההצעה השנייה הבהירה שאין בכוונת ישראל לספח את רמת הגולן ואת סיני: 'ישראל מציעה חוזי שלום עם מצרים ועם סוריה, הכוללים הסדרי ביטחון, על יסוד הגבול הבינלאומי'.

בתום הדיון הוחלט להקים ועדת שרים שתנסח "הצעות על יסוד הדיון שהתקיים בממשלה בנדון ולהביאן לאישור הממשלה, שתמשיך את ישיבתה אחר הצהרים".

הדיון הרביעי - וועדת הניסוח

אשכול ושרים אחרים לא היו מרוצים מקבלת ההחלטה על חודו של קול. לכן נבחרה ועדת ניסוח בת עשרה חברים (אשכול, אלון, ארן, בגין, ברזילי, דיין, ורהפטיג, קול, ששון ויעקב שמשון שפירא),  והוטל עליה לנסות ולהגיע לנוסח מוסכם עוד באותו יום.

בשעה שלוש אחר הצהריים התכנסה ועדת הניסוח והועלו בה הצעות לנוסחים שונים של ההחלטה, בעברית ובאנגלית. כל המשתתפים בדיון, למעט שר התיירות משה קול, הסכימו שיש לאחד את רצועת עזה עם ישראל.

השר מנחם בגין אמר כי הניסוח הנכון לדרישת ישראל הוא "ישראל  תובעת  כריתת  חוזי שלום The conclusion of  peace  treaties  על  בסיס הגבול הבינלאומי. חוזי השלום יכללו הסדרי בטחון כמפורטים  לרבות  תיקוני גבול המתחייבים מההסדרים האלה, או "במדה שהם מתחייבים מההסדרים האלה". עם זאת הציע בגין לכתוב ש"ארץ־ישראל המערבית היא בריבונות ישראל".

הדיון המסכם בממשלה
אחר הצהריים שבה מליאת הממשלה והתכנסה. לאחר סקירת המצב המדיני אישרה הממשלה פה אחד את הסיכום שוועדת הניסוח הגיעה אליו ובמרכזו המשפט הזה: 'ישראל מציעה כריתת שלום עם מצרים [ועם סוריה] על בסיס הגבול הבינלאומי וצורכי הביטחון של ישראל'. כמו כן פורטו בהחלטה דרישותיה של ישראל ממצרים ומסוריה.

תעלת סואץ

מדוע בפועל נשארו סיני ורמה"ג בידי ישראל?

החלטת ממשלת ישראל הועברה בחשאי לארצות הברית. ממצרים או מסוריה לא קיבלה ישראל תשובה חיובית.

בסוף אוגוסט התכנסו מנהיגי מדינות ערב בחרטום לוועידת פסגה וב־2 בספטמבר קיבלה הוועידה את ההחלטות הידועות בתור 'הלאווים של חרטום': לא משא ומתן עם ישראל, לא שלום עם ישראל ולא הכרה בישראל.

החלטות אלה הביאו למעשה לשחיקה בעמדת ישראל שיש לוותר על סיני ועל רמת הגולן תמורת חוזי שלום והסדרי ביטחון עם מצרים ועם סוריה. ב־27 באוקטובר 1967 כתב אשכול לאבן: 'לידיעתך, מסופקני אם היום תאשר הממשלה את הסיכום מ־19 ביוני בדיוק'.

שנה לאחר מכן, ב־31 באוקטובר 1968, קיבלה הממשלה החלטה חדשה: כתנאי לשלום עם מצרים תתבע ישראל להשאיר בידיה את רצועת עזה וכן את שארם א-שייח עם רציפות טריטוריאלית לישראל.