תחושת שליחות לאומית על הפודיום האולימפי

יעל ארד, המדליסטית האולימפית הישראלית הראשונה, מאמינה במשלחת לאולימפיאדה ובכוחו של כל בעל רצון וכישרון להגיע ולהצליח.

שמעון כהן , כ"ז בתמוז תשע"ב

יעל ארד
יעל ארד
יח"צ

בסוף השבוע הבא תיפתח בלונדון האולימפיאדה, וביומן ערוץ 7 שוחחנו עם זוכת המדליה הישראלית הראשונה באולימפיאדת ברצלונה, יעל ארד, על הסיכויים להמשך תנובת המדליות הישראליות גם באולימפיאדה הבאה.

לדברי ארד הסיכויים לכך יפים מאוד, שכן ישראל משגרת לאולימפיאדה משלחת הכוללת ספורטאי צמרת, ובהם אלופי עולם, אלופי אירופה וספורטאים מובילים נוספים. עם זאת היא מזכירה שהאולימפיאדה מרכזת לתוכה אחד עשר אלף ספורטאים מצטיינים מרחבי העולם, כך שלא כל מועמד ראוי למדליה - אכן זוכה בה. לשם כך יש למקד את מירב הכישרון והמקצועיות יחד עם יכולות מנטאליות משמעותיות לרגע אחד של תחרות שהיא פסגת הקריירה. "יש כאן משחק מנטאלי. הכול נמצא בראש, והמיקוד הוא בשניות ובדקות של תחרות".

"המטרה היא לא להפסיק את רצף האולימפיאדות שבהן זכינו במדליות", אומרת ארד המזכירה כי מאז האולימפיאדה בה זכתה בשנת 82' מזה עשרים שנה בכל אולימפיאדה זוכה ישראל במדליות.

למקצועיות ולרצון, כך מסתבר, מתווסף אלמנט נוסף, אלמנט השליחות הייצוגית. ארד מסבירה שדווקא באולימפיאדה סוגיית הייצוג משמעותית שכן מדובר באירוע לאומי מאוד. "השליחות עוטפת כל הזמן. להיות חלק מהמדינה, חלק מהעם היהודי", היא אומרת ומוסיפה כי בין השאר לעיתים המשא הזה וכובד האחריות מעט מאיימים ומכבידים. היא מזכירה ש"חלק מהספורטאים מאוד צעירים. הם עוד לפני הגיל בו יוצאים לשוק העבודה. הם עדיין לא הובילו שום דבר. בגיל הזה הם פתאום מתמודדים על הבמה הגדולה בעולם...".

עם זאת היא מציינת את ההבדל המשמעותי בין אולימפיאדה ותכניות הריאליטי למיניהם שגם בהן הנטל הפסיכולוגי מביא לנפילות קשות לאחר מכן. "בתכניות הללו זה מוציא את האדם מהלא ידוע לחשיפה מטורפת ולא מתאימה ואחר כך נפילה למצב האלמוני שלך. באולימפיאדה מדובר באירוע שמתרחש אחרי קריירה של 15 או 20 שנה, אירוע שלקראתו אדם מתאמן כל החיים", היא אומרת וקובעת כי הספורטאי אינו זקוק בהכרח למדליה כיוון שמדובר בסך הכול בהכרה למצויינותו. מה שהוא זקוק לו כדי להגיע להישגים היא לא המדליה אלא החיידק הפנימי שמוביל אותו לעיסוק בתחום.

בימים אלה מוציאה ארד ספר דיגיטלי באתר הקרוי על שמה, ובו היא קובעת כי כשם שהיא הצליחה להגיע לפסגת הספורט העולמי ללא מסורת ומורשת ספורטיבית - יוכלו כל נער ונערה להגיע להישגים אם רק יפעילו את כול הכוחות, המרץ והכישרון. "הספר הוא סיכום של 21 שנות קריירה. המסר של הקריירה הזו הוא שכל אחד יכול. כל מי שמוכן להשקיע ולסמן מטרות. הדוגמא שלי היא אמיתית לטיפוס במעלה ההר, תוך אכזבות ושמחות, נפילות ותקוות עד שתקעתי את הדגל בפסגת ההר". קשר מיידי מוצאת ארד בין צורת ההתמודדות הספורטיבית להתמודדות מוזיקאלית, מתמאטית ותחרויות דומות נוספות.

סוגיה נוספת שעלתה בשיחה עם ארד היא התנהלותו של אלכס גלעדי, החבר בוועד האולימפי, בפרשת הבקשה לדקת דומיה לזכר נרצחי אולימפיאדת מינכן. כזכור גלעדי קבע שעדיין לא הגיעה העת להוביל מהלך שכזה, אמירה שזכתה לביקורת קשה מצידה של שרת התרבות והספורט לימור לבנת.

ארד מזכירה שכאשר זכתה במדליה הקדישה אותה לזכר חללי מינכן, ולטעמה ראוי ונכון לזכור את חללי האולימפיאדה ההיא, אם בדקת דומיה או אם בנאומו של נשיא הועד האולימפי. היא הוסיפה והביעה תקווה שמעשה כזה ייתן מנוחה למשפחות הנופלים, אך עם זאת באשר לגלעדי עצמו מציינת ארד כי הוא ידיד אישי שלה, ולדבריה הוא עושה רבות לטובת הספורט הישראלי, ובאשר לפרשה זו גם הוא מעוניין בהנצחת החללים, אך עם זאת הוא "יושב בהנהלת הועד, גוף מורכב עם הרבה כוחות ולחצים".

לטעמה העליהום על גלעדי אינו במקום, ובעיקר לא הגדרתו בידי גורמים מסוימים כאדם אנטי ציוני. ארד משוכנעת ש"ללא ספק הוא מסייע מאחורי הקלעים והרבה אנשים נעזרים בו".