מכתבים למערכת
מכתבים למערכתפלאש 90



אתר ויקיפדיה מתאר את משה מחיפה, אדווה משערי תקווה, שמואל מפתח תקווה ומשה טאו מרחובות. האתר אמנם לא מזכיר את הארבעה בשמותיהם, אבל הוא סוקר את פעילותם המילולית והוא לא טועה בהרבה. חגיגיות העשור, אם כך, מאפשרות לנו להכיר לכם את הדמויות שמאחורי המכתבים. לפני שנציג אותם, הנה מה שמספר אתר ויקיפדיה על המדור הוותיק ביותר בתחום העיתונות:

***

מכתבים למערכת עוסקים במגוון רחב של נושאים, וניתן לסווגם לתחומים הבאים:

* תגובה למאמר המערכת או למאמר פובליציסטי אחר שהופיע בעיתון. במכתב מסוג זה מביע הכותב התנגדות למאמר או תמיכה בו, ולעתים מציע זווית ראייה חדשה.

* התייחסות לידיעת חדשות שפורסמה בעיתון, בדמות התנגדות או תמיכה בגורם המוזכר בידיעה זו, או הרחבת היריעה על סמך ידע של הכותב.

* הודעה על טעות שהופיעה בעיתון. 

(ויקיפדיה)

***

אני מודה שהרעיון לקבץ את כותבי המכתבים היה משעשע בהתחלה, אך ככל שהתקדמנו אל תאריך המפגש החל לאפוף אותי מצב רוח קדורני. כרעיון זה אפילו נשמע מדליק, אבל כשהכנתי את עצמי לשיחה עם כותבי המכתבים חשתי אי נוחות. יושב לו אדם בביתו, מלא באותיות זועמות המחפשות דרך להגיע לדיו הדפוס, חוצב מילים מתוך נשמתו – פעולה הכי אינטימית שיש - ופתאום, לרגל חגיגית עשור, או סתם מציצנות עיתונאית, הוא נאלץ לחשוף קבל עם ועיתון את תהליך היצירה עצמה. אם היה מדובר בי הייתי ודאי נסוג, ואם לא בטח כותב איזה מכתב למישהו. אבל הארבעה, חביבים באופן נדיר, הגיעו חייכנים, לחצו ידיים בינם לבין עצמם, ביקשו מעט הסבר על מה ולמה, וצללו הישר לתוך קרביה של הפעילות העיתונאית האישית.

הכירו את אורחינו: משה טאו מרחובות - בכל שבוע הוא משגר צימוקים לשבת, עוסק בתחום מוצרי חשמל ביתיים, נשוי ואב לשניים, סב לארבעה, בוגר ישיבת הדרום. אדווה נווה משערי תקווה - גמלאית של משרד הרווחה, כותבת מאז ימי אוסלו, כתבה בעבר לעיתון מולדת. משה בודקמחיפה - גמלאי ממערכת החינוך העל-יסודית, בוגר האצ"ל ומלחמת תש"ח, כותב מאז שלום הגליל ("אם לא קודם"). שמואל פישר מפתח תקווה - נשוי ואב לשלושה ילדים, בוגר מדעי המחשב ומדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, שירת בגולני והשתתף במלחמת ההתשה, מעורב בפוליטיקה ולא במובן המפלגתי, כותב כמעט 30 שנה.

שמואל פישר: "אתה יודע, יש אנשים שקוראים מכתבים שלי ואומרים לי: 'לא יכול להיות שאתה כותב וכותב, בטח מישהו משלם לך'. אז זהו, שאין שום קשר. אף אחד לא פונה אלי ומזמין מכתב, איני מכיר את הצד הזה של המערכת שאני מפנה אליה מכתבים. למעשה, היום זאת הפעם הראשונה שאני פוגש את האנשים שעושים את העיתון ורואה איך נראית מערכת העיתון מבפנים".

ההצהרה הפותחת של פישר מלמדת עד כמה משימת הכתיבה שנטלו הכותבים על עצמם, היא שליחות וולונטרית ותו לא. מאחר שרוב אורחיי צעירים ברוחם לפחות, אני מבקש לקבל תשובה לשאלה סקרנית: כמה זמן הם משקיעים בתחביב/שליחות הזאת ואיך זה קורה בפועל. מונח ה"מכתבים למערכת" , נתפס בעיני רוחי כפעולה המשלבת קולמוס נוצה, קסת דיו וכתב יד מסולסל. אם צריך לעדכן את הוויז'ן הייתי מחליף את האביזרים במכונת כתיבה אימתנית ורעשנית שאינה כפופה להפסקות חשמל ולחשמל בכלל, אך לא. חבורת הכותבים מסביב לשולחן עובדת כבר שנים יד ביד עם הטכנולוגיה המקדמת.

משה טאו: "כל בוקר אחרי התפילה, לעיתים עוד לפני ארוחת הבוקר ("כשיש לו מה להגיד, הוא לא יכול לחכות עד אחרי האוכל...", לוחשת אשתו תמר), אני כותב תחילה ב-word ואחרי שאני מרוצה מהתוצאה אני מעתיק את הטקסט למייל".

כל בוקר?

כל בוקר.

אז למה שלא תכתוב בלוג?

"בלוג? מה זה בלוג?"

טור אישי באינטרנט שבו אתה כותב כל מה שעולה בדעתך באתר משלך.

"ולמה שאנשים ירצו לקרוא אותו?"

טאו: "לא נכון. זה כמו שתכתוב ספר ותשאל 'מי יקרא את הספר שלי?' קוראים! אם אתה טוב, יקראו! תגיד, אתה מאלה שרצים לחנות לקנות עיתון כדי לגזור את המכתבים והמאמרים שלך?"

"יש אחד בחיפה", מגלה טאו לנוכחים, "שכותב מכתבים לכל העיתונים, כל הזמן. קוראים לו אודי אוך, אין עיתון שהוא לא מגיע אליו והוא שומר את כל העיתונים שלו..."

אתם שומרים את המכתבים שלכם שהודפסו?

משה: "בכל בוקר מביאים לפתח ביתי את 'ישראל היום'.אני מסתכל בו, אבל מעבר לזה אני לא מחפש עיתונים כדי למצוא מכתבים. איני קונה או קורא צהובונים, גם לא את 'הארץ'. ביום שישי אני קורא את 'בשבע' ואת 'מקור ראשון' וזהו. גם אם אשלח מכתבים למערכות של 'ידיעות' ו'מעריב', אני לא אחפש את העיתון כדי לבדוק אם אני שם".

שמואל: "שאלת אם אני כותב בכתב יד. לפני הרבה הרבה שנים עוד כתבתי בכתב יד, יותר נוח ויותר פשוט. מצד שני לפעמים בא לי הרעיון אז אני כותב על נייר, משפץ ומעביר להקלדה. הבלוג הוא טוב, מצד שני לא כל אחד כותב בלוג, קוראי העיתון יכולים לפגוש אותו בעיתון ולעיתים לא".


אדווה: "אני כותבת רק על מה שמרגיז ומעצבן אותי".

לפי יבול המכתבים, נראה שהרבה מעצבן אותך...

"תחילה כתבתי בכתב יד, אבל זה היה קשה אז עברתי להקלדה, אבל אז אני מוטרדת שאולי הסתננה לי טעות בהקלדה ולא אשים לב. אני כותבת בעיקר בערב...".


שמואל: "הרבה פעמים אני שואל אנשים: זה עוזר? המכתבים שלי עוזרים? אנשים אומרים לי: 'זה עוזר לך בעיקר'. זה נכון, כי כשיש לי משהו על הלב או על הבטן אני כותב אותו, זה בבחינת אני את שלי עשיתי".
טאו, העניין הטכני פחות מטריד אותך מן הסתם.

"אצלי זה יותר עניין של רעיונות שצצים אצלי. אני רואה חדשות וקורא עיתונים, ופשוט חושב עקום. לטוב ולרע אני חושב באופן בלתי שגרתי, אני אף פעם לא יכול לדעת אם יהיה לי חומר לעיתון או לא. אם יש חומר טוב, כולם מרוצים וגם אני".

קורה שמתקשרים אליך ביום רביעי אחרי צהריים ומתחננים לצימוקים?

"ממש לא. לאחרונה בגלל ענייני בריאות הייתי מעט מושבת, אבל הנה חזרתי ויש צימוקים".

שמואל: "החברים כאן אומרים שכשהם מתרגזים על משהו הם מביעים אותו במכתב למערכת, אבל אני דווקא חושב שלא תמיד כעס הוא מאפיין בכתיבת מכתבים למערכת. הרבה פעמים אני כותב על עניין, תחום או סוגיה שפשוט מעניינים אותי ובכתיבת המאמר שלי אני בעצם מבקש מהציבור לעצור ולחשוב על הרעיון שלי".

טאו עוצר את שמואל. "אתה באמת חושב שמישהו מבין המנהיגים או המחליטנים קורא אותך או את מדור המכתבים למערכת?". שמואל, אגב, משוכנע שכן.

ואכן, נדמה שהתשובה לכך חיובית. כבר שמעתי על שני ראשי ממשלות שהיו מתחילים את היום בקריאת מדור המכתבים של עיתון הבוקר לדורותיו. אחרי הכל, בהנחה שרק אזרחים כותבים מכתבים ולא משרדי יחסי ציבור, איזו עוד דרך יש למנהיג לשמוע את קולו של העם בלי שום פילטר ממסדי מצנזר? ויקיפדיה, אגב, רומז שפוליטיקאים כבר השתלטו על ערוץ התגובה הזה.

***

מכתבים למערכת משקפים את קול העם, כלומר נועדו לבטא את דעותיהם של המוני הקוראים, אך לעתים משמש מדור זה גם כאלה שבפניהם פתוחות דרכים נוספות אל התקשורת, כגון חברי כנסת,יחצ"נים ודוברים המגיבים בשם שולחיהם על ידיעות ומכתבים העוסקים בהם ועוד. (ויקיפדיה)

***

שמואל: "כל מכתב למערכת כבר כולל בתוכו עקיצה נגד הממסד. אנחנו אמנם לא יכולים לשנות את העובדה שהשמאל שולט בתקשורת ללא עוררין, שהפרשן שלו מוטה באופן מוחלט לאחד הצדדים - רמז, לא לצד הימני של העם. אבל הנה במדור קטן אני מביא את הקול האחר, זה שאינו מקבל חשיפה או לגיטימציה ביום יום, אני דוקר בדקירה קטנה את הבלון הנפוח".

טאו עדיין סקפטי. "אתה כותב כבר שנים, גם אדווה ומשה ואחרים מתמידים ושולחים אלפי מכתבים כבר המון זמן. בכנות, משהו השתנה בזכות כל המילים שלכם?". מאידך שמואל מאמין שכל מה שקורה כיום הוא בין השאר גם בזכות המחאה הקטנה והעקבית של כותבי מכתבים אשר מעלים פרשיות ובעיות לסדר היום, "ותאר לך מה היה קורה אם היינו שותקים ולא כותבים ומוחים. אני לא רוצה להגזים או להתנשא, אבל הכתיבה שלנו משפיעה בהחלט, אנחנו עוד לבנה בקיר גדול שמשפיע".

משה בודק: "אני אמנם חי בקהילה לא גדולה, משהו כמו 70 משפחות, ואני כותב. לעיתים פוגשים אותי חברים בשכונה אומרים לי: מויש'ה, תכתוב על הא ותכתוב על דא, ומה אני עונה להם? 'תכתבו אתם!' אני כותב על מה שמציק לי. אבל כשאני יוצא מחיפה ופוגש ברחבי הארץ אנשים שמזהים אותי כ'משה בודק מחיפה', הם מתקרבים, לוחצים יד ומחמיאים לכתיבה. זה אומר שכן קוראים את זה, ויש הזדהות של הקוראים וזה מגיע לאן שצריך מכתב כזה להגיע".

משה טאו, בתפקידו הנוכחי במפגש כמשבית שמחות, מזדרז לשפוך קיטון צוננים על משה האחר. "אתה משקיע משאבים ומאמצים על קהל של משוכנעים. הרי מי שקורא אותך ב'בשבע' ומחמיא לך מסכים איתך בלאו הכי. אני לא מתרגש מזה, אני רוצה לראות מישהו שלא חושב כמוכם שיגיד 'קראתי אתכם בלילה וגרמתם לי לחשוב'. רק אז אסכים שיש טעם במאמץ".

***

פרסום המכתב נתון לשיקול דעתו של העורך, ובדרך כלל ייפסלו מכתבי השמצה והסתה. לעתים יושמטו חלקים מהמכתב או ישונה ניסוחם, לפי שיקול דעתו של העורך. בדרך כלל מתפרסם המכתב עם שם כותבו ויישוב מגוריו. לעתים מצוין כי "פרטי השולח שמורים במערכת" - ציון זה ניתן למכתב לפי בקשת כותבו, החושש שפרסום זהותו עלול לפגוע בו. (ויקיפדיה)

***

אדווה מצידה מקבלת כל העת מסרים מקוראים ומחברים לעט שאומרים לה: 'גם אם אנחנו לא מסכימים, מה שכתבת גרם לנו לחשוב על זה שוב'. "אני אומרת להם שגם אם משנים דעה של אדם אחד זה הרווח שלנו, ואדרבה, אני אומרת לחבריי תכתבו גם אתם, כל מכתב מסייע".

שמואל טוען שלא רק הקוראים הקבועים, שהם הגרעין הקשה, נחשבים למועמדים פוטנציאליים מבחינתו לקבל את המסר, "הרי לצד כל קורא יש את הסביבה שלו – ילדים, נערים, שכנים וחברים שחשופים למסרים בעיתון. זה משפיע ואני מכוון גם אליהם. אחרי שאני מסיים לקרוא את 'בשבע' ואת 'מקור ראשון' אני מעביר אותו לשכנים, הלאה, להפיץ את המסר עוד יותר".

אנשים שפוגשים אתכם בבית הכנסת מגיבים לכם? אתם חווים טוקבקים אנושיים?

טאו: "אני הרי לא כותב פוליטיקה, אני בסך הכל מנסח משחקי מילים וחידודים. פה ושם מציעים לי צימוקים ואפילו דורשים שאזכיר את שם ממציא הצימוק. מתברר שיש משהו בעובדה שהשם שלך מופיע בעיתון. בפעם הראשונה ששמי הופיע מתחת לצימוק, או הו, התרגשתי מאוד. אבל למען האמת השטויות שאני כותב נועדו לגרום לחיוך, לשעשע. אין לי שאיפות רציניות לשנות את העולם בכמה משחקי לשון..."

אדווה: "אני מקבלת טלפונים וסמסים, כבר היו בקרים שקיבלתי טלפונים מקוראים שלא אהבו את מה שכתבתי, שחשבו שאני קיצונית או שהמכתב שלי היה חריף מדי. יש קוראת אחת ('לא להזכיר שמות!') מהצפון, שהעירה אותי בבוקר אחד ושטפה אותי לגמרי כי כתבתי משהו שלא מוצא חן בעיניה. לא תמיד התגובות חיוביות".

כשאת מתיישבת לכתוב את המכתב, את לוקחת בחשבון את התגובות השליליות?

"ודאי, אבל אני לא מצנזרת את עצמי בגלל זה. למשל, פעם שמעתי על תהלוכת ימין שנערים קראו בה 'מוות לערבים'. אני מתנגדת לכך וכתבתי על זה מכתב. הגיעו לא מעט תגובות שליליות אבל זה לא מנע ממני לחזור על אותו מכתב בפעם הבאה שזה קרה. אני לא חוששת להביע את דעתי בגלל שאחד מהצדדים לא אוהב אותה".

שמואל: "הרבה פעמים אני שואל אנשים: זה עוזר? המכתבים שלי עוזרים? אנשים אומרים לי: 'זה עוזר לך בעיקר'. זה נכון, כי כשיש לי משהו על הלב או על הבטן אני כותב אותו, זה בבחינת אני את שלי עשיתי".

בודק: "אני כותב את מה שעולה על דעתי, אבל תמיד בכבוד ובדרך ארץ. אפשר לומר דברים קשים במילים יפות. אני חושב שבאתר ערוץ 7 יש טוקבקים חריפים מדי, וחשוב להקפיד על זה".

עמיתי יוני קמפינסקי מצטרף למפגש עם מצלמה, אך מתקשה לזכור להפעיל אותה. הוא פשוט מרותק לשיחה.

יוני: טוב לכם עם המקום שלכם במדור המכתבים למערכת, או שלפעמים מתחשק לכם לעבור למדור בולט יותר, אולי לטור הדעות?

שמואל: "אם אני שולח מכתבים ארוכים, הם מתפרסמים כמאמרים".

***

מכתבים למערכת הם בדרך כלל קצרים יחסית, עקב מגבלות המקום בעיתון. לעתים העיתון מציין מראש מגבלה לגודל המכתב. 'ידיעות אחרונות', למשל, מגביל את קוראיו למכתבים שאורכם עד 150 מילים. 'ניו יורק טיימסw מטיל הגבלה דומה ומוסיף עוד שתי דרישות: על המכתב להישלח באופן בלעדי ל'ניו יורק טיימס' ולא לעיתון אחר, ועליו להתייחס למאמר שהתפרסם בעיתון בשבוע החולף. (ויקיפדיה)

***

מסקרן אתכם לבדוק אם המכתב התפרסם בנוסח ששלחתם, או שזה לא משנה כל עוד הוא פורסם?

אדווה: "אם אני מקבלת את העיתון, לא אכחש, אציץ לראות אם פורסם המכתב או לא. אני מודעת לשיקולי העריכה ולא נחמץ ליבי אם הוא לא פורסם". יוני מבקש טיפ איך גורמים למערכת לפרסם את המכתב שלך דווקא, ואדווה אומרת "הכי טוב לתמצת ולקצר".

מהו בשבילכם עיתון 'בשבע'?

משה טאו: "היתרון המשמעותי שיש ל'בשבע' הוא העובדה שפשוט אפשר להכניס אותו הביתה. משפחות עם ילדים קטנים לא יכולות להכניס שום עיתון אחר. חוץ מזה, כל אחד ימצא בעיתון עניין, יש מספיק מדורים לכולם. התוספת החדשה של מוסף אתנחתא מבורכת, המדורים שם טובים, אני קורא את ידידיה מאיר ואחרים. טוב לנו שהעיתון נחמד, כי זה עיתון שלנו. הייתי רוצה שהוא יגיע גם למקומות של תושבים לא דתיים" ("הוא מגיע גם לחילונים!" אומר שמואל).

עניין ההפצה מציק לחבורת הכותבים. בזה אחר זה נשלפים שמות של רחובות ובניינים וכניסות שאליהם העיתון לא מגיע או שלא מגיע בזמן. בודק מתלונן על רחוב מסוים באחוזה חיפה, אדווה מתלוננת על רחוב באזור אורנית, וטאו מתאר ערימת עיתונים שמישהו השליך לפח המיחזור ובלבד שלא יקראו אותם. לחדר מצטרף עדי גרסיאל, עורך מדור המכתבים, והמפגש מאפשר לכותבים ללמוד מעט על דרך החתחתים הלשונית שעושות המילים שלהם עד להדפסה בעיתון.

עד כמה המדור חשוב בכלל בהתנהלות של עיתון כה גדול?

עדי: "הוא חשוב, כי דרכו אנחנו מקבלים אינפורמציה שלא יכולה להגיע בשום דרך אחרת. יש זוויות מקוריות, אנחנו שומעים על עניינים שלא היינו מודעים אליו, המדור הזה מסייע לנו. אני מאוד נהנה לקבל את החומרים של הכותבים, אני מניח שחלקם כועסים עלי כי לא תמיד אני מכניס את כל המכתבים. אנחנו מנסים לגוון, לכן לא תמצאו את אותו כותב ברצף שבוע אחרי שבוע".

לפי מה אתה בוחר את מה להוריד?

עדי: "לעיתים אנחנו מקבלים מכתב ארוך עם פתיחה ארוכה ומשעממת, אז אני חותך את ההקדמה ומגיע ישר ללב העניין עצמו. לפעמים אנחנו מקבלים מכתב שנפתח בסקירה היסטורית שמוכרת לכולנו, אז אני מדלג אם כך לימינו אלה".

***

לעתים, בפרט בכתבי עת המופיעים בתדירות נמוכה, מועבר המכתב למערכת לתגובתו של כותב המאמר שאליו מתייחס המכתב, והמכתב מתפרסם יחד עם התגובה לו. במקרים אחרים הופך מדור המכתבים למערכת לרב שיח בהמשכים, בדמות מכתבים המתפרסמים במשך גיליונות אחדים וכל אחד מהם מגיב לקודמיו. (ויקיפדיה)

***

תן טיפ לכותב הפוטנציאלי איך להחדיר את הגיגיו למדור.

עדי: "ראשית, תהיו קצרים ומתומצתים. כדאי להתייחס למשהו שנכתב בעיתון, כי אז העורך יתלהב מהעובדה שמישהו קורא את העיתון. אם יורשה לי להציע עוד, הרי שאם תתייחסו אל משהו שעורך המדור כתב בשבוע שעבר, יקשה עליו להתעלם. ברור גם שמחמאות ושבחים מעולם לא הזיקו ויש שמועה שזה אפילו עוזר". הנוכחים שותים בצמא את הדברים, אחדים רושמים אותם, ועדי גרסיאל אף דוחק בהם לציין במכתב שאולי הגיעה העת לשדרג את עורך המדור ולהעניק לו טור אישי חדש.