שבע שנים לגירוש:
ילדה קטנה עמדה ושאלה 'למה מגרשים אותנו'

שבע שנים לאחר שנחרב גוש קטיף, מספר חן תוהמי על השאלה שנשאל ע"י בתו שהיתה אז בת 4, ועד היום אין לו תשובה.

שמעון כהן , כ"ד באב תשע"ב

התנתקות גוש קטיף
התנתקות גוש קטיף
צילום: פלאש 90

חן תוהמי, תושב נווה דקלים בעבר וכיום תושב קריית ארבע, מספר על רגעים קשים ביממות האחרונות שלפני הגירוש – הרגעים בהם נאלץ לעמוד מול שאלתה של בתו בת הארבע – "למה?", שאלה שעד היום אין לו תשובה לתת עליה.

בראשית דבריו מציין תוהמי כי הוא עצמו לא היה מאותם שהיו בטוחים שעקירה תהיה או מאותם שחשבו להיפך. הוא היה מאותם שציפו להנהגה שתורה לו כיצד לנהוג, אך לדבריו לא ראה הנהגה כזו ולא הכוונה שכזה. "חוסר המנהיגות הרבנית בלטה", הוא אומר.

הסיפור אותו סיפר ביומן ערוץ 7 נפתח במפגש טעון במיוחד עם הפסיכולוג המקומי שביקש לכנס את המתיישבים על מנת להדריך אותם כיצד לנהוג בין בו יבואו כוחות הביטחון לבצע את העקירה. לדבריו התושבים שהגיעו למפגש תלו עיניים שואלות בפסיכולוג באין מענה.

הפסיכולוג התייחס לסוגיית היחס לילדים והמליץ להשאיר אותם עד הרגע האחרון במקום ולקיים שיחה מקדימה עימם על הצפוי להתרחש.

תוהמי סבר שילדיו הקטנים אינם זקוקים למפגש שכזה וההמלצה נוגעת יותר למי שילדיו גדולים יותר ושואלים. יתכן וקיווה לדחות את הדברים לרגע האחרון, אך הרגע הגיע ואיתו השיחה הטעונה עם הילדים.

"התחלתי לנסות לתאר איך עושים דבר כזה? מה אומרים? החלטתי שאגיע לגשר ואהיה כנה ואמיתי. שעת צהרים... יושבים עם בנותינו בסלון הקטן, הגיע הרגע בו אני צריך להתמודד עם... עצמי ועם המציאות. התחלתי לדבר ולנסות לתאר את המצב לבנותיי. אשתי נועצת בי מבטים מהצד ובנותיי מקשיבות ומחכות לתוכן הדברים. ושוב... שוב העיניים האלה שראיתי היום בבוקר שמזכירות לי את ראש השנה אבל הפעם היו אלה עיניהן של בנותיי, עיניים מלאות תום ותמימות".

"הגעתי לקטע בהסבר בו אני צריך לאזור כח, כח נפשי שלא אשבר ואבכה. לקחתי אוויר לראותיי והתחלתי בקול רועד 'אולי היום או מחר יבואו שוטרים או חיילים לגרש אותנו מהבית'. זהו אמרתי את זה. בקושי רב. אבל העיקר שאני אחרי זה. חשבתי לעצמי שזהו זה. פניתי לסיים את השיחה וללכת. ללכת להתפרק בצד, הרחק מעניהם ומאוזניהם של בני משפחתי, ואז בתי בת הארבע אומרת לי: 'רגע אבא, למה? למה רוצים לגרש אותנו מהבית? מה עשינו?'".

תוהמי מספר על תחושותיו הקשות ברגעים הללו כשהבין שהסבריו אינם מספקים את תביעותיה הפשוטות של בתו למענה לשאולותיה. מה עונים? "עניתי בקול רועד ונשבר, מול תמימות אחת גדולה ובלתי מתפשרת של ילדה בת ארבע שתבעה את חלקה ומקומה בתוך האנדרלמוסיה של הגדולים המבינים והחזקים. עניתי: 'לא יודע למה', והיא שתקה".

ממשיך תוהמי ומספר על האירועים ביומיים שלאחר מכן ועל הרגע בו התאספו חיילים וקצינים סביב ביתם כדי להוציאם ממנו.

"מגיעה לפתחינו קבוצה של 25 חיילים, מתוכם 3 קצינים נגשים אלינו ואנחנו עומדים בפתח הבית, אשתי והילדים מחזיקים ידיים. הכול מסביב מתערפל, ואז מתחיל הקצין האמצעי לדקלם את שנאמר לו. שמעתי משהו על ממשלת ישראל, להתפנות, עד הערב... הסתכל לי בעיניים במבט מכני ללא כל רגש ואנושיות. נתתי לו לסיים ואז ללא כל תכנון ומחשבה מקדימה יצאה לה השאלה. פניתי ואמרתי לו: "אתמול ישבנו כולנו עם הילדים האלו שלא היו אצלכם באימונים כשהתכוננתם לגרש אותנו, ישבנו והסברנו שאולי יבואו שוטרים וחיילים לגרש אותנו מהבית והילדה שלי שעומדת פה שאלה אותי 'למה? למה צריך לגרש אותנו? מה עשינו?' לא הייתה לי תשובה לענות לה. אתה חייב תשובה לבת שלי הנה היא תענה לה למה? אתה יודע למה? תענה קודם לעצמך!".

תוהמי מספר כי עד אותו הרגע היה מבטו של הקצין ישירים בפניו, אך למן אותו הרגע בלע את הרוק והשפיל מבטו לרצפה.

שאלה זו, שאלת ה'למה' נותרה מהדהדת ו"תמשיך להדהד עד שנחזור לשם", הוא מבטיח.